חוויה קבוצתית

איך מסכמים חוויה בת שבועיים, אלפי קילומטרים והרפתקאות לרוב? אפשר לבחור בדרך הישנה והטובה של שחזור קלנדרי, המאפשר מעבר מסודר ושיטתי על כל מרכיבי החוויה. לחילופין אפשר לסמוך על המוח האנושי ולבחור את החוויות החזקות ביותר שנחקקו בו במהלך גיחה למדבר המערבי במצרים, במסגרת ראלי הפירמידות 2007, אליו הצטרפתי כדי ללוות את קבוצת המרוצים הרודס – קאן אם.

בדרך הראשונה הייתי מסביר כי ראלי הפירמידות הוא נצר לשושלת ראלי הפרעונים – הפקת מדבר מרובת משתתפים, הלוקחת מתחרים אירופים ואחרים לחצות את המדבר המצרי בסערה. השנה השתתפו במופע המדבר של ז'אן קלוד מורלה – מארגן המרוץ, הקרוי בפי כל בשם ''פנווי'' - 20 רכבי שטח, 9 אופנועים, משאית אחת ו-8 טרקטורונים התייצבו בתחילתו של מסלול מפרך באורך 2,450 קילומטרים, מהם 1261.5 קילומטרים של קטעי תחרות מדודים, השאר קטעי קישור. אל המתחרים הצטרפו עשרות כלי רכב שליוו את הראלי, בין אם למטרות לוגיסטיקה וסויע לקרקס המדברי, ובין אם למטרת טיול, כמו קבוצה של עשרה כבי שטח ושלושה אופנועים שהגיעו מישראל לארוע.


הזינוק למרוץ
סיום המרוץ

הדרך השניה

תשעת ימי התחרות וכמעט שבועיים של מסע שעטף את התחרות סיפקו חומר רגשי וחווייתי היכול להזין עשרה ספרי הרפתקאות. אפשר להתמקד בממדים של המדבר, בו אפשר לנסוע ימים שלמים מבלי להיתקל בעדות אחת לקיום המין האנושי, או בכל מין בעלי חיים, או בצמחיה. אפשר גם להכביר מלים על קטנות האדם וכלי רכבו מול גדלות הטבע והודו. ואפשר גם להיזכר בכמה סצנות מאוד מוחשיות וחזקות ממסעה של קבוצת הרודס – קאן אם בראלי הפירמידות 2007.

הזינוק למרוץ היה כל מה שאפשר לצפות לאחר שנים של צפיה ממרחקים בארוע שכזה. לציפייה נוסף ממד חדש בזכות מסע בן שלושה ימים וחצי ממרכז ישראל ועד לדרך עפר שוממה, כמאה קילומטרים מדרום לאל עלמיין – חור אמיתי באמצע המדבר. אחרי מסע ארוך שכזה וכמובן עם הרבה אלתורים של הרגע האחרון מצאו עצמם חברי הקבוצה עומדים בשורה אחת, שכם אל שכם עם רוכבים ונהגים אירופים ומצרים, מחכים שמארגן המרוץ, פנווי, יצית את האבוקה הצבעונית שבידו וידהיר את עשרות המנועים קדימה. כאמור, שנים של ציפייה לרגע ועוד מסע מתיש, הפכו את הזינוק לראלי למשהו ששווה לחקוק על לוח הלב.

מי ומי

קבוצת ''הרודס – קאן אם'' שהורכבה לארוע, כללה את אלי אוחיון ובן רובינשטיין – מורה ותלמיד, צמד שמתחרה בתחרויות הטרקטורונים בארץ בהצלחה רבה. אלי אוחיון השתתף באותו המרוץ אשתקד וזכה במקום הראשון בקטגוריית הטרקטורונים. בן הוא איש צעיר בן קצת יותר מ-19 שנים, אשר מתחרה בתמיכה ובליווי צמוד של אביו, דני רובינשטיין, איש עסקים בינלאומי, העוסק בתיירות ולו קשרים ענפים במצרים.

מתחרה נוסף בקבוצה הוא שלום בוארון, בעל סוכנות הטרקטורונים ''טריפ'' בנווה ימין, שחגג במהלך המרוץ את יום הולדתו ה-40. איש הטלוויזיה דני קושמרו הצטרף לקבוצה ורכב אף הוא על טרקטורון. את ארבעת הרוכבים ליוותה קבוצה מכובדת במראה ובהרכב. רמי אלמדאווי, איש הסיוע הטכני, נהג במשאית הסיוע והיה אמור להעניק מזור לכלי הרכב שבחבורה. אבי יעקובי, ידיד נפש של דני רובינשטיין, הצטרף להרפתקאה וסייע בכל. ערן נדם, איש ''אתגרים הפקות'', תיעד את המסע במצלמותיו ורווה תבורי, מנהל המכירות של טרקטורוני קאן-אם, מונה כמנהל לקבוצה.

מסעה של הקבוצה החל במסיבת עיתונאים שנערכה במלון הרודס באילת ערב היציאה למצרים. שלושה ימים מאוחר יותר, בארוחת הערב לאחר תום קטע המרוץ הראשון, מתוודעים הישראלים עם שאר המתחרים לראשונה. שם מתברר כי קטגוריית הטרקטורונים נכבשה כמעט לחלוטין על ידי הישראלים. שלושה טרקטורוני קאן-אם נוספים משתתפים בתחרות, עליהם רוכבים ישראלים (שלמה מנשה, ויקטור ברנס ורוי פרוידנהיים), כאשר רוכב ימאהה המצרי (רפטור 660), אחמד זקזק, הוא הלא-ישראלי היחיד.

שלושה דגמי טרקטורוני קאן-אם שירתו את הרוכבים: DS650 (אלי אוחיון, בן רובינשטיין, רוי פרוידנהיים), רנגייד 800 (שלום בוארון, שלמה מנשה, דני קושמרו) ואחד אאוטלנדר 800 מקס (ויקטור ברנס), שעקב ממדיו זכה מיד לכינוי ''משאית הסיוע''. רמת ההכנה של הכלים למרוץ הייתה מגוונת. מהעבר האחד ניצבו צמד ה-DS של אוחיון ורובינשטיין, שקיבלו מכלי דלק נוספים, מתקנים לציוד ניווט ובולמי זעזועים איכותיים. מהעבר השני ניצב הרנגייד עליו רכב שני קושמרו, אשר היה סטנדרטי לחלוטין, פרט למיכל הדלק שנוסף בזנב הכלי ולמתקן אחיזת מכשיר הניווט.

בין הכלים המתחרים אפשר לזהות קבוצות מרוצים מסודרות, כמו קבוצת איסוזו, בה שלושה טנדרים בלבוש אחיד ומשאית סיוע ענקית. מהצד השני אפשר לראות כלי מרוץ קלאסיים, היכולים להתחרות רק במסגרת המרוץ המיוחד הזה, בקטגוריות נפרדות לכלי רכב היסטוריים. תחת ההגדרה הזו אפשר לראות צמד דייהטסו פרוזה הנראים חדשים לחלוטין, כמה ריינג' רוברים ברמות שונות של הכנה למרוץ ושלושה אופנועים מיוחדים למראה. טיירי פוז'ולי רוכב על בריגו משנת 1983, איגנסיו צ'יוויטה הספרדי רוכב על מונטסה דו-פעימתי משנת 1977, עם ג'ריקנים מפלסטיק המרחיבים את מכל הדלק ולוק פרננדז הרוכב על ב.מ.וו משנות ה-80 של המאה הקודמת.

חוקי המדבר

כבר ביומו השני של המרוץ מקבלים המתחרים מסרים כואבים על כוחו של המדבר ועל הכוח הנדרש מהאדם והמכונה לחצות אותו. שלום בוארון נפרד ממיכל הדלק האחורי שלו, שנתלש מתושבותיו וניסה לעקוף את הטרקטורון. לאחר תיקון מהיר הוא ממשיך בדרך ונתקל בצוות הרפואי, המנסה לטפל בלוק פרננדז, רוכב הב.מ.וו הוותיק, אשר נפל מאופנועו קילומטרים ספורים לפני קצה קטע המרוץ האחרון לאותו יום. לאחר דקות מעטות מגיעה הבשורה המרה: פרננדז מת.

אווירת נכאים שוררת אותו לילה בנאת המדבר הציורית בסיווה, שם מודיע פנווי למשתתפים העצובים כי פרננדז מת, אך המרוץ ממשיך למחרת כרגיל. יום קשה ומרהיב מצפה למחרת לחבורה העגומה, עם 105 קילומטרים של קטע בכורה בים החולות הגדול. כמה גדול? שטחו גדול פי שבעה משטחה של מדינת ישראל. ואם זה לא מוחשי מספיק, נסביר כי מדובר בנוף חולי המשתרע מקצה אחד של האופק ועד לכל אופק אליו מביטים, בכל אחת מרוחות השמים. גדול.

ולמחרת המתחרים ומלוויהם מקבלים מנת יתר מענגת במיוחד של חול טהור, נקי, רך, בוהק וממכר. שפה משלו יש לחול של המדבר המערבי, לאירופים לוקח זמן רב להסתגל לחוקי התנועה בו והם שוקעים פעמים רבות, עד שמסגלים לעצמם כללי נהיגה נכונים. לוקח זמן להבין היכן החול קשה כמו בטון והיכן לא ניתן לעמוד במקום מבלי לשקוע. גם הממדים הללו אינם מובנים. הייתם מאמינים כי לפעמים יש לנוע כמה עשרות קילומטרים לאורך רכס של דיונה בגובה עשרות מטרים, רק כדי למצוא מקום נוח לחצות את הרכס?


בחול, אין חכם כבעל ניסיון

המשטח החולי בוהק בצהרי היום בעצמה של מיליוני פנסי תאורה. כל קפלי הקרקע נעלמים מן העין, באורח המחייב לנהוג במשנה זהירות, כדי לא לזנק ממרומי דיונה לעבר מוות ודאי, במקום הנראה לעין הצרובה כשטוח לחלוטין. טבילת חול זו מסתיימת באורח הולם, עם גלישה ממרומי דיונה בגובה 65 מטרים ומאהל מוקף רכסי חול מאופק עד אופק, הנראה כחזיון תעתועים, עם מלצרים מעונבים המגישים מזון משובח למתחרים המותשים.

לוחמים בני זמננו

ראלי הפירמידות נחשב למרוץ קל למדי, במונחים של ראלי מדבריים (קטגוריה בה ניתן למצוא גם את ראלי הפרעונים ואת הגדול מכולם, הדקאר). 400 קילומטרים של נסיעה, או רכיבה בשטח ביום אחד אולי לא נחשבים לקשים, אך במונחים של בני תמותה, מדובר באודיסיאה מפרכת למדי. כמה מפרכת? ביום השישי של התחרות חילצו צוותים ישראלים מספר רוכבי אופנוע, שנתקעו בחולות והיו על סף אפיסת כוחות.

בן רובינשטיין כבר סיים את קטע התחרות באותו היום, כאשר שמע על רוכב אופנוע התקוע במרחק קצר מנקודת הסיום וזקוק לסיוע. בן נטל בקבוק מים והחל לחפש. במרחק כקילומטר מנקודת הסיום מצא בן את טיירי פוז'ולי, רוכב בריגו, כאשר הוא מעולף, שכוב על החול הלוהט במרחק מטרים מאופנועו, עם הטלפון הלוויני בידו. בן השקה את פוז'ולי והזעיק את הצוות הרפואי, במהלך שכנראה הציל את חייו של הרוכב הצרפתי.

בן רובינשטיין עצמו כמעט ונפל קורבן לתעתועי המדבר. ביום החמישי לתחרות מצא עצמו בן עם טרקטורון תקוע בפסגת דיונה אימתנית. בן חבר לרכב הסיוע, אך נאלץ לטפס לפסגת הדיונה בעצמו בחום לוהט ולהשיב שם חיים לטרקטורונו. בתנאים אלה כמעט והתמוטט הרוכב הצעיר וחזר להתחרות רק לאחר דברי עידוד מרובים מאביו ומצוות הסיוע. ביום השביעי לתחרות רכב בן כ-150 קילומטרים עם תקר בגלגל וסיים את קטע התחרות, כאשר גם הוא וגם אלי אוחיון רוכבים בעמידה, תוך טלטולים עזים של הכלי, כדי לנצל את טיפות הדלק האחרונות שהסתתרו במיכל.

אפילוג

קל לסכם חוויות עזות שכאלה, ספון בכורסת העור במשרדי הממוזג. זוהי סביבה סטרילית, כמעט כמו הספינה הנוצצת על הנילוס, שעל סיפונה נערך טקס הסיום של הראלי. באווירת נשף קולוניאליסטי קיבלו אלי אוחיון, בן רובינשטיין ושלום בוארון גביעים המציינים את זכייתם בשלושת המקומות הראשונים בקטגוריית הטרקטורונים במרוץ. אלי אוחיון הגיע למקום החמישי בדרוג הכלל ורשם על שעון העצר 16 שעות, 15 דקות ו-56 שניות, קצת יותר משעתיים מהזמן שרשם פרנקו פיקו האיטלקי, המנצח הכללי בארוע. את שני המקומות הנוספים על פודיום הדרוג הכללי תפסו אבו יוסף ואל פרוקי, שניצלו את הכרותם את המגרש הביתי כדי להביא טויוטה לנד קרוזר וג'יפ צ'רוקי חבוטים למראה אל קו הזינוק במהירות מדהימה.


למסע הקרוב במדבר המערבי