הדרך ארוכה היא ורבה - סיכום חוצה ישראל

כאשר אוסטרלים רוצים לעשות רושם על עמיתים (תרגום מעט צולע למונח mates), הם מסננים בנונשלנטיות כי הם עשו את המסע מבריסביין מערבה עד קרנרוון. לאירופים הרפתקנים יש טיול מהשפיץ של המגף האיטלקי, עד השפיץ הצפוני בלפלנד. ומה יש לנו? מסע חוצה ישראל, מחרמון לאילת. נשמע קצת עלוב, אבל בארץ בה ממד הרוחב הוא ביום טוב עשירית מממד האורך וגם זה האחרון לא היה עושה רושם על כל מדינה בגודל שבין קטן לבינוני, די ברור למה המסע מחרמון לאילת קיבל משמעות מיתית.

מסורתי, מבית טוב

בכל שנה, כמעין מסורת מכובדת, בשיא חום הקיץ, מארגן אתר השטח הישראלי מסע מחרמון לאילת. המסע מתחיל בבניאס בשעה 08:00 ומסתיים חמישה ימים מאוחר יותר, בסביבות השעה 16:00 בשערי העיר אילת. מדובר במסורת שהחלה בשנת 1995 ונמשכת באדיקות בכל שנה מאז. לאחר ששמעתי כה רבות על המבצע החלטתי להצטרף ולטעום מהחוויה. בתפריט הטעימות נבחר דווקא היום השבלוני ביותר - היום השני של המסע, בו מנסה עופר אוגש המוביל למצוא דרך בין נחל השופט לבין קרית גת, מבלי לעלות על כביש ומבלי לפלוש לתחומי יישוב כלשהו.

שעה קלה של נסיעה נינוחה הביאה את עבדכם הנאמן, עם שני ילדים בגדלים שונים (פיזית, הגיל המנטלי דווקא היה דומה) לחניון הר גחר בו לנה הקבוצה את הלילה הראשון של המסע. מצאתי שם חבורה מגוונת של אנשי שטח, ברמות שונות של ידע, רצון והתלהבות. מה שאיחד את כולם היה הרצון לעמוד באתגר של נסיעה רצופה של חמישה ימים בשטח, וכמו שלמדתי מהטעימה הקצרה, אין זה אתגר פשוט כלל וכלל.

חוצה ישראל הסרט - צילום: גילי ושרון

עם ארומת ארוחת הבוקר באוויר סיפרו הטיילים על חוויות יום האתמול בבזלת ברמה, על עלילות גבורה מעל יבנאל ועל היום המתיש, אשר הסתיים בשעה 21:00, לאחר נסיעה לילית בדרכי העמק. אותי עניינה דווקא המטלה הבלתי פשוטה של להעביר שיירה של כ-14 כלי רכב במרכז הצפוף והמתפוצץ של ארצנו הקטנטונת, ביום בו אפילו הטמפרטורות רצו להיות בצל והלחות העדיפה לנוח בים. זוהר, היה הרבה יותר ענייני ומיהר לשאול בתדריך הבוקר את השאלה הבלתי נמנעת: ''עופר, מתי משתכשכים?''. עופר דווקא חשב שיצליח להעביר את היום בלי טבילה מרעננת, אבל כבר במרחק שעת נסיעה, במורדות רמות מנשה, נמצאה נביעה מרעננת אליה קפצו כל עזי הנפש ושונאי המזגן.

דור המדבר

חבורה מעניינת התקבצה מאחורי הדיפנדר של עופר אוגש במורדות הר דב, בבוקר פתיחת המסע. מגוון של אנשים, כלי רכב וסיבות לצאת למסע. בנצי ובנו הגיעו בניסן פטרול עצום ממדים והראו שגם מקצוענים נהנים לטייל בחבורה. אווה דולינגר ומשפחתה הגיעו בפג'רו מאובזר מכל כיוון. אווה, כמו כרכרתה גם היא הייתה מוכנה לכל תרחיש ותסריט אפשרי. מן העבר השני, אפשר היה לראות את יעקב שדה עם הג'ימני, שאירח את בנו וכלבו (לכלב שלום). היו שם עוד אב ובנו שהגיעו לזמן איכות של טיול בר-מצווה, זוג חברים שבאו כדי לבלות ועוד. עבור חלק מהמשתתפים אין זה מסע חוצה ישראל הראשון בו הם לוקחים חלק.

החבורה הגיעה למסע לאחר הכנה מקיפה, שכללה ערב מפגש, בו הכירה החבורה ותואמו ציפיות למסע. כולנו רגילים למסעות שטח ברמה זו, או אחרת של אורך, עובי וקושי, אבל למסע בן חמישה ימים, ללא הפסקות, יש להתכונן. בערב ההכנה מכירים את השותפים לחוויה ובעיקר מפילים את האסימון, אשר מבהיר למוח, לגוף ולכלי הרכב, שמדובר במסע מזן אחר.

מוביל המחשבות

אנו גולשים לעבר ציר המוביל, לכיוון צומת ברקאי ואני שם לב לעובדה כי למרות פניות מרובות ונסיעה בדרכי יער מאובקות עם ראות לקויה, לא נוצר נתק בשיירה הארוכה ולו פעם אחת. מסתבר כי ההכנה המדוקדקת והאימון של יום האתמול הפכה את קבוצת המטיילים לממושמעת למדי, מה שמייצר קצב התקדמות נאה. עם מחשבה טריה זו בראש אנו מבינים כי אחד מכלי הרכב נטש אותנו במעבר הכביש ליד קיבוץ רגבים, כמעין יוצא מהכלל, המעיד על הכלל.

אנו מחכים לכבשה האובדת בתחנת הדלק ליד צומת ברקאי, נהנים מהמזגן האחרון בו נפגוש עד ארוחת הצהרים בטירה. המשך הדרך הוא מבוך אינסופי של דרכים חקלאיות, המתפתלות בינות לקיבוצים, ערים, מושבים, שדות ומטעים במותן הכה צרה של מדינת ישראל. אני מכיר היטב את כל הדרכים הללו מגיחות שטח קצרות יותר או פחות, על גבי כל כלי רכב אפשרי. כעת, כמאסף של שיירה כה ארוכה, הנוף נראה שונה.

כאשר נעים בין שדות, רפתות ומטעים, אתגרי העבירות חייבים להיות מעשה ידי אדם ולא בטוח שיהיה להם ריח טוב. אני מגלה עובדה עצובה זו, כאשר שיירת כלי הרכב המסוקסים מותירה את הפורסטר המאסף להתמודד עם שלולית מצחינה של שפכים, חרושה היטב בגלגלים מגודלים, בפאתי שדה יצחק. מתוך אי-רצון בולט לעצור באמצע המדמנה כדי לחבר רצועת גרירה, אני מוותר על הזהירות המובנית, נותן מבטחי במגן הגחון (שוב תודה, צדי) ועובר את השלולית עם שפריץ גדול והרבה ריח שיישאר עם הפורסטר זמן רב. במכשול הבא – מעבר תלולית גבוהה – כבר נותנים המשתתפים מעט יותר כבוד לסטיישן האנונימי המלווה אותם.

משהו מתוק לסיום

המשך ציר המוביל בין אומץ לקלאנסווה מקפיץ אותנו באוויר, כדי להפריע לתנומת הצהרים שמתחילה להשתלט עלינו. אצלי באוטו הילדים מתחילים להתקוטט, לכנות זה את זה בכינויי גנאי ולהפליג בחיקויים מדויקים למדי של רוני סופרסטאר. עלי קטע הדרך הזה אהוב במיוחד, עם שלוליות הענק בחורף ועם אפקט רכבת ההרים המאובקת בקיץ. את רכבת ההרים הזו הפסקנו על ידי כנאפה איכותית למדי בטירה – לוקסוס אותו מזמן רק החלק הצפוני של המסע, משום שבדרום תוכניות ההסעדה נבנות רק על פי המצוי בצידניות של המשתתפים.

בחנות הממוזגת של מוכר הממתקים אני חושב ואוהב את העובדה שאפשר לטייל יום שלם בשטח, אפילו במרכז הארץ. מה לעשות, לא כולנו גרים בערבה ובשביל חלקנו לצאת מהבית פירושו לשוטט בשדות של אחרים ולחצות תעלות ביוב. כאן, אני גם מתחיל להבין כי בניגוד אלי ולעובדה כי אפרד מהמסע בכפר סבא (התירוץ הרשמי: אילן וזוהר עשו יותר מדי רעש), החבורה סביבי תבלה עוד שלושה ימים שלמים בשטח ותגיע לבסוף לאילת.

השיירה ממשיכה לנוע

בימים הקרובים אני משתדל לשמור על קשר טלפוני עם החבורה. היום השלישי היה מהיר ופתוח בהרבה, עם שבילים מהירים מקריית גת ודרומה ומעלה מעניין בהר קומות. האתגר האמיתי של המסע הגיע יום מאוחר יותר במעלה עשוש ובירידת מעלה ורדית. היום החמישי היה רובו ככולו טיסה מהירה בנחלים הגדולים, עם ריח של ים-סוף החודר דרך האף ומדרבן את רגל ימין. בשעה 16:00 באה החבורה המאובקת בשערי העיר אילת, כאשר מד המרחק רושם 850 קילומטרים של נסיעה בשטח, כאשר ההפרעות הבודדות היו מצד צמיגי כלי הרכב, אשר נכנעו מדי פעם לתקר מזדמן. שאפו גדול לחבורה, למובילה, נתראה בשנה הבאה.

יומני תמונות ממסעות חוצה ישראל הקודמים

יומן התמונות מחוצה ישראל 2007
כל יומני המסעות הארוכים בארץ