התחלתי ולכן אסיים - ראלי באחה חוצה ישראל

2007

בהתחלה, כדרכן של התחלות, הכל נראה טוב ויפה, אבל האסימון נפל וברעש אחרי 5 שעות רכיבה, כאשר טרם סיימנו את הסטייג' הראשון מתוך שניים, אנחנו בירידה לכיוון מישור עמיעז ועצרנו כדי לתקן פנצ'ר – השמיני, או העשירי לאותו יום, אבל מי סופר. תוך כדי שאני שולף באורח מיומן ומתורגל היטב את המדחס ואת ערכת התיקון פתאום צפה לה מחשבה טורדנית: לא הכנתי תוכנית גיבוי. ומה אם נצטרך לסיים את המסע שלנו על גבי מוביל? האם נוותר על החלום להגיע לאילת על גלגלינו אנו?

עם הרעש הטורדני של המדחס ברקע קפצה התשובה. כמו יצחק שמעוני בשעשועון רדיו עתיק: ''התחלתי ולכן אסיים''. או במלים אחרות, אין כוח שימנע ממני להוביל את קבוצת הטרקטורונים הזו עד אילת. 9 שעות מאוחר יותר (בשעה 23:15, ליתר דיוק, אבל מי סופר) הגיעה קבוצת הטרקטורונים לקיבוץ אילות לאה ומותשת, אך עם חיוך עצום של סיפוק על הפנים – ראלי באחה ישראל מאחורינו.

תפריט של אבק

צרוף המלים חרמון לאילת גורם בשנים האחרונות להפרשת ריר בלתי רצונית אצל כל איש שטח חובב מסעות. הסיבות לכך נדונו בהרחבה בכתבה העוסקת במסע חוצה ישראל האורך חמישה ימים. וישנה כמובן גרסת הארד קור: מרוץ חרמון אילת, אשר הפך בשנים האחרונות לארוע החובה של כל אלה אשר בנזין זורם בעורקיהם ומסוגלים לעשות את כל הדרך ביום אחד.

מסע חוצה ישראל בחמישה ימים

תמיד הבטתי מהצד בקנאה ורציתי להצטרף לחגיגה. השנה, עם הכלים המתאימים ביד, ידעתי שאהיה שם והתיישבתי לתכנן. הרעיון היה פשוט ביותר. לארגן קבוצה של אנשים מן השורה, כאלה שאינם נקראים יובל שרון, או אלי אוחיון ואינם לוגמים נטול עופרת לארוחת הבוקר, אשר יעמדו בתלאות חצי מן המסע ביום אחד. מארגן ראלי באחה ישראל, נועם הימן, תפר חבילה במיוחד לכאלה: קטגוריית ''רייד'', אשר תשתתף בחלק הדרומי של המסע, מתל צפית ועד אילת. משהו כמו 380 קילומטרים של רכיבה בשטח ביום אחד - חם, עבה ומתיש, אבל אפשרי.

אספרסו קצר

החבורה שנאספה בבוקר הארוע בקיבוץ כפר מנחם תאמה בדיוק לכוונת המשורר, כלומר מקבץ של אנשים שפויים, אך חובבי אתגרים, שבאה לעשות V על אתגר גדול. 9 טרקטורונים ו-3 אופנועים, עם הרבה התרגשות לקראת הארוע. משה רומניק מכפר קיש רשם לזכותו כמה תארים: המבוגר בחבורה, הצפוני ביותר והראשון להגיע ולפרוק את הסוזוקי DR-Z שלו. הצעיר בחבורה היה גם הדרומי מכולם, דן מרקס מפארן, גם הוא על דרווז אתלטי למראה. ערן הגיע מרמת גן, וחוץ מהחרוז הזה הביא איתו קאן אם אאוטלנדר 650 מקס, עוגה ופק''ל קפה. בתכנון לא היה לנו זמן להפסקות קפה, אבל כל תוכנית היא בסיס טוב לשינויים, נכון?

כנופיית נזימה תרמה למבצע את מיטב חבריה, בראשות אסף ארצי ודני דהן, אנשי אבידן סוכנויות מבאר שבע ושי חמו, שלושתם על גבי DS650. באורח מעניין לכולם היו פנסים שבורים – חמש דקות של רכיבה המציאו את הסיבה, הרנגייד של גבי קמחי, אשר במחי סיבוב קל של יד ימין המטיר לאחור שלל אבנים בגדלים וכח הרס שונה. את החבורה סגר יוסי הררי, אופנוען רב פעלים, אשר היה הכחול היחידי בחבורה והגיע כדי לתת סיוע מורלי ולטוס בגובה נמוך עד ביתו בערבה.

ארבעה כלי הדגמה של עופר-אבניר גויסו למשימה. עופר אוגש, המוביל, בחר מיד את האאוטלנדר 650 מקס בתרוץ קלוש כי עליו יהיה לו נוח להתקין את תושבת ה-GPS (הסיבה האמיתי לעניות דעתי היא כי עופר עדיין מתעורר שטוף זיעה בלילות מסיוטים שנגרמו מהמפגש עם הכוח הברוטלי של האאוטלנדר 800 לפני שנה). קובי ליאני, איש ערוץ הרכב של וואלה! בחר באאוטלנדר 400 הידידותי והחביב. מה שהותיר לניצן אביבי, איש אוטושטח ורוכב שטח מנוסה ולי, הסוגר את השיירה, אחד אאוטלנדר 800 ואחד קימקו 500, עימו נפגשתי בפעם הראשונה.

שוקו ולחמניה

לחמניה דווקא לא הייתה שם, אבל שוקו ומיני מאפה טריים וחמים הוגשו לנו על ידי רותם אסא וארמו בן שמעון, אנשי עופר-אבניר, אשר פתחו לכבוד הארוע שרות קייטרינג, בידור וסיוע לוגיסטי. הצמד הגיע בטנדר ליווי עמוס בצ'ופרים לרוב ובהרבה מצב רוח, עובדה שתעשה פלאים בהמשך היום. הבעיה הראשונה עימה התמודדו רותם וארמו הייתה משקפי אבק לאחד ממשתתפי המסע. דילוג זריז לביתו של אחד מצמד המלאכים ומשקפי האבק כבר היו בדרכם לתל ערד, נקודת המפגש הראשונה של חבורת הרוכבים עם טנדר הליווי. גם אנחנו היינו בדרך לתל ערד. בערך.

שני פנצ'רים, שני כלים ללא דלק, מיישר זרם שכשל ורצועות גרירה הביאו אותנו לתל ערד שעתיים תמימות מאוחר יותר מהמתוכנן. במצב של תשישות מתקדמת (וכדי לסבר את האוזן נסביר כי עברנו רק רבע מהדרך לאילת) נראה האוהל שנטו רותם וארמו למרגלות התל כחזיון תעתועים. הקייטרינג המדברי הגיש לחבורה אבטיח קר, עוגות ומשקאות וחטיפי אנרגיה – מרוץ חמישה כוכבים.

כריך מארומה

האנרגיה שקיבלנו ממופע הקייטרינג של ארמו ורותם התניעו מחדש את הכלים ורוכביהם ואנו מתחילים לאלתר. חבורת נזימה, בהשראת יוסי הררי, פותחת מבערים ואנו ניתקל בה בפעם הבאה, כאשר הם שרועים באפיסת כוחות על המדשאה בבית ההארחה באילות. שם הם יספרו לנו על אופיר שהמשיך לרכוב למרות מכת חום ואפיסת כוחות, על שי חמו שנתקע לבדו על ציר המערכת, עד שטרקטורון אחר חלק עימו דלק שהספיק כדי להגיע לתחנה ביטבתה ועל האנרגיה הבלתי נדלית של אסף ארצי, אשר לדעתי היא הסיבה המרכזית לכך שעמדו במשימה. כל הכבוד.

השמש היורדת משכנעת אותנו לדלג על ארוחת הצהרים שתוכננה בנקודת הזינוק לקטע האחרון של הראלי בנאות הכיכר. התכנון היה להגיע לשם 5 שעות מוקדם יותר, אז אנחנו לוגמים עוד שלוק מים וחטיף אנרגיה ומתחילים לתת בגז. נופי ערבה מתחלפים לנו במהירות מול העיניים. זהו הקטע הארוך במסע אך הוא מישורי ופתוח ולכן אינו שובר מנטלית את הרוכבים היגעים.

אנו פוגשים את קייטרינג אסא בן שמעון בתחנת הדלק בעין יהב, שעה מאוחר יותר. שקיעת השמש ופרישת אחד הרוכבים עקב מכת חום מחייבת אותנו לעצירה ארוכה וחשיבה מעמיקה. אני מביט סביבי ורואה את החיוך התמידי של עופר אוגש ואת מרץ הנעורים הבלתי נדלה של דן מרקס. הסמן הימני הוא משה, ואם את המבוגר שבחבורה מעניין רק מתי יגמרו הסוללות בנגן המוזיקה המבדר אותו, מה לי כי אלין.

רכיבה לאור ירח

סכנות מרובות טמונות ברכיבה בלילה, אבל בהכירי את החבורה הנוסעת לפני איני מוטרד כלל מנושאי בטיחות. נראה כי כולם נכנסו למעין רוטינה זורמת ולו עופר היה מפנה את כידונו לכיוון השני יכולנו להמשיך ולנסוע בחזרה עד לתל צפית. הירח שעולה מאיר את דרכנו ואני חווה התרוממות רוח של ממש. הבעיה היא כי אל הקסדה פלש קולו הרדיופוני המטריד של יצחק שמעוני, אשר ממשיך עם המנטרה ''התחלתי ולכן אסיים''. לו רכבתי כמו משה עם נגן מוזיקה, הייתי מזמין את ואן מוריסון, אשר יבריח את שמעוני עם ''ריקוד אור ירח'' שלו.

הפנצ'ר האחרון להיום תוקף את ניצן אביבי על דרך המערכת באזור פארן. שנינו מתפקדים כמו מכונה משומנת היטב ולאחר זמן קצר מכבים את המדחס, כדי להנות מהשקט מסביב. השיירה הרחק לפנים ורק כלי רכב תועים מהראלי מטרידים את מנוחתנו. מרגע זה ואילך אנחנו במין מצב מדיטטיבי קהה חושים, אשר מסתיים רק כאשר האורות של אילת מנצנצים מולנו, עת אנחנו יורדים מההרים אליהם הוביל אותנו ציר הנפט. רגע לפני הכניסה לאילות אני עולה על הכביש כדי לחצות את נחל רודד, ניידת של משטרת התנועה עוצרת לידי. ''הכל בסדר?'', הם שואלים. ''לא יכול להיות טוב מזה'', אני עונה עם חיוך גדול.

מישהו רוצה פיצה?

באילות אני כמעט ומבקש מארמו ומרותם שיעזרו לי לרדת מהטרקטורון, אבל נמנע מפאת הפאדיחה. אני סוחב איכשהו לחדר ואחרי מקלחת, עופר ואני מתרסקים אל המיטות. דן, ערן, אסף ושי עוד מלאי עזוז, מספרים צ'יזבטים אל תוך הלילה. למחרת אחרי שחרור השרירים בבריכה אנחנו עולים לאוטובוס ומגיעים ללחוץ ידיים עם כולם בטקס הסיום. את החוויות נסכם לעצמנו בנסיעה הארוכה לצפון.

באופן אישי המבצע אפשר לי לסמן V על השתתפות בראלי מדברי ארוך ולחוות אותו מבפנים ולא דרך עדשת המצלמה או כפתורי המקלדת. אני מודה לנועם הימן על הארוע המרשים, לארמו ולרותם על הפינוק, התמיכה והעידוד, ולעופר על הניווט ועל ההובלה של החבורה בכל אופן אפשרי. ובעיקר אני מודה לכל אחד מכם הרוכבים שלקחתם חלק במבצע המפרך ועל שהפכתם אותו למהנה כל כך. נתראה בפעם הבאה.

הכותב הפיק את מסע הקבוצה, במסגרת מועדון לקוחות BRP לטרקטורונים ואופנועי ים של עופר-אבניר