לא שגרתי: 3 ימים עם יונדאי סנטה פה ברומניה

אמצע אוגוסט, עשר בלילה, חושך מוחלט מסביב. זה עתה סיימנו לכבוש (רגלית) את פסגת המולדובאנו, ההר הגבוה ברומניה, תוך שאנו נאבקים בגשם זלעפות שניטח ללא הפסקה, כזה שלא מאפשר לראות שני מטר קדימה. רק 60 ק''מ מפרידים בינינו לבין הכביש הקרוב, ועוד שלוש שעות נהיגה לבוקרסט.. בינתיים אנחנו סגורים בתוך יונדאי סנטה פה שהושאלה לנו על ידי חברת באדג'ט, נאבקים בעצים שהרוח הפילה וחוסמים את השבילים כמו גם בסלעים ובוץ. אנחנו כבר רטובים כמעט לגמרי...

שלושה ימים קודם לכן, אסי ואני צועדים ברחובות בוקרסט שברומניה אליה הגענו לשם סיור ציר. השמש הקיצית של מזרח אירופה מחממת אותנו עד כדי זיעה קלה, אבל המחשבה על מבחן הדרכים שנבצע לרכב 4x4 בהרי הקרפטים, גורמת לנו לחייך ולהמשיך לצעוד לעבר היעד - משרדי ההנהלה של חברת באדג'ט. אמרתי לאסי שבבוקרשט יש אחלה מטרו, אבל הוא מושבת מריצה כבר חודשיים וחושב להשלים קילומטרז' בהליכה - נו שוין...

לרכב היונדאי סנטה-פה שמחכה לנו מנוע דיזל, גיר ידני ורמת גימור בסיסית האופיינית לחברת השכרה. זהו המודל הקודם של רכב השטח הרך מקוריאה, אשר נמכר בישראל במספרים נמוכים, לפני המהפכה שעשו אצלנו יונדאי טוסון והסנטה פה הנוכחי. מה שכן, הרכב נראה יפה מאד מבחוץ. זה כמובן עניין של טעם, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו כי המודל הנוכחי יפה יותר מהקודם. בקוריאה יודעים להשתפר לאורך הזמן, ואולי העובדה שהרכב הנוכחי עוצב בסדנה שלהם בארצות הברית, תרמה לעניין.


כדאי לקרוא את מבחן הדרכים של עורך אתר השטח הישראלי - רני פלג לסנטה-פה החדש בסוף 2006

אנחנו מתיישבים ברכב בתנוחה ובסביבה המתאימה יותר לרכב משפחתי מאשר ל''ג'יפ'' - אבל אין תלונות - המזגן עובד מצוין. מתניעים את הרכב, והשקט נשמר. יכול להיות שקיבלנו מנוע בנזין?! נצטרך לבדוק זאת בתחנת דלק. רק כשיוצאים מחוץ לעיר ומגבירים את הקצב, אפשר לשמוע גרגור חלוש של מנוע דיזל.

מחוץ לעיר הרכב משייט על 140 קמ''ש ומשתף פעולה עם עיקולי הדרך ותלאותיה - בורות, קפלי אספלט ועקיפות של משאיות עתיקות שזוחלות ופולטות עשן שחור סמיך - מבלי להתרגש. הסיבה היחידה שאנו לא מגבירים מהירות מעבר ל- 140 היא רק החשש ממצלמות משטרת התנועה הרומנית המפוזרות בעיקר בכבישים החוצים את הכפרים - וזה בעצם כל הכבישים הבינעירוניים ברומניה למעט שתי אוטוסטראדות קצרות.

לאחר שלוש שעות של נהיגה על הכביש הראשי צפונה לבוקרשט, אנו מגיעים לשבילים למרגלות הרי הקרפטים, ובשעה שהשביל מעמיק לתוך השטח אנו עוברים את השינוי המחשבתי שעבר עולם 4X4 מהג'יפ של שנת 1940 ועד הסנטה-פה מודל 2006. במהמורה הראשונה אסי מחייך, ובשלישית - הוא מעיר שהסנטה-פה זה לא ג'יפ, ובטח לא לנד-רובר, שהחתום מעלה מצויד בו. טוב זו לא חוכמה, אסי הוא מנתח מערכות, בעל יכולת אנליטית מבריקה ואבחנות חדות. אבל גם אני ושאר בני התמותה האוחזים בהגה, יכולים אחרי שעת נהיגה בשטח להבין, כי הסנטה-פה לא יוצר במטרה לכבוש את השטח.

אפשר לסכם כבר כאן

הסנטה-פה הוא רכב מפנק ונוח לנסיעה על הכביש, אפילו אם מדובר בכביש משובש, או בשבילים שצריכים להיות כבושים ללא הפרעות של אבנים, סלעים, עצים ושאר מרעין בישין, אבל לשטח טכני הוא לא נועד. מכיוון שלפנינו עוד שלושה ימים עם הרכב, ואנחנו לא מהסוג שמתייאשים בקלות, אנו ממשיכים לטפס גבוה עם הסנטה-פה.

למגן או לא למגן?

כששואלים אותי האם צריך מיגונים לרכב, אני תמיד עונה כי כדאי ללמוד לנהוג ברכב בטרם ממגנים אותו. נהג צריך להכיר את מגבלות הרכב שלו בצורה הדרגתית ולדעת לשמור עליו. מיגון יוצר אשליה אצל הנהג כי הכול מותר, בשביל לגרום נזק לרכב צריך לקבל מכה חזקה מאוד וכי אז לרכב שמוגן נגרמים נזקים אחרים, ובקיצור מגיני גחון ומרכב הם תוספת לא מחייבת, לפחות לא בתחילת הדרך.

והאם זה נכון לגבי הסנטה-פה? לכאורה מרחב גחון של 20.3 ס''מ הוא סביר לרכב שטח רך, אבל מבט תחת הרכב יכול להבהיר כיצד בנוי רכב שטח רך.

בג'יפים הקשוחים מוגבל מרחב הגחון על ידי הסרנים, או ליתר דיוק על ידי תיבת הדיפרנציאל (הביצה) שהיא החלק הנמוך ברכב. שאר החלקים המכאניים נמצאים גבוה יותר, כך שהחלק הפגיע ברכב הוא הסרן - חתיכת ברזל הדורשת מידה של אכזריות כדי לשבור אותה.

במקרה של הסנטה-פה (ושאר חבריו לקטגוריה), המצב שונה. ראשית, אין סרן חי. מערכת הציריות דומה יותר ל''פרייבט'' מאשר ל''ג'יפ'' ומכיוון שהרעיון הוא להוריד את מרכז הכובד של הרכב קרוב ככול הניתן לכביש, המנוע הוא החלק הנמוך ביותר ברכב, וכל נגיעה באגן השמן יכולה לגרום לנזילת שמן.

הרכב מגיע עם מיגון פלסטיק כשמעליו ספוג, המבודדים בין תחתית המנוע לשטח. אבן ש''הוקפצה'' על הכביש אמורה להיבלם בפלסטיק, אבל אם חס וחלילה תיתקלו בשפיץ של אחת כזו, שמחכה רק לכם על שביל מהיר, יש סכנה שהיא תחדור מעלה ואתם תשאירו שובל שמן על הדרך. במקרה כזה, חבל על לכלוך השביל ובעיקר חבל על זמנכם והגרירה המיותרת החוצה. אם יש בכוונתכם לטייל עם הרכב בשטח - החליפו את הפלסטיק מקדימה בפלטת מגן גחון מהסוג שיודעים לייצר בישראל.

מהלך המתלה של הסנטה-פה קצר, אפילו קצר מאד. כל כך קצר, שבכל הצלבה או בור קטן אנו מרימים גלגל באוויר. אולי מרשים בתחילה ואף מפחיד כשהרכב קצת מתנדנד, אבל כשמבינים שאנו רחוקים מהתהפכות ובסך הכול מדובר במהלך מתלה קצר, מפסיקים להתרגש.

למערכת ה-ABS של הרכב אין מפסק שיכול לנתק אותה בכניסה לשטח. שם, היא באמת מורגשת באופן קבוע ולפעמים אפילו מפריעה ומעצבנת. כשמגיעים מהר לעיקול עם קצת בוץ או דרדרת וה-ABS עובד, הוא מפריע לבלום כנדרש. כשיורדים ירידה חדה, שבה הרכב מחליק קדימה, ה- ABS עובד ומפריע לרדת ''על הברקסים''. בקיצור, כנראה שזה מהר מדי, תלול מדי וברמת אחיזה ירודה בהם לא חשבו מהנדסי יונדאי כי על הרכב לנסוע.

מנורת TCS נדלקת - נא לא להתרגש

מערכת ההנעה של הסנטה-פה אופיינית לרכבי השטח הרכים. הנעה קדמית קבועה, כאשר המערכת משלבת הנעה אחורית ''לפי דרישה''. כלומר, אנו מקבלים 4X4 רק כאשר הגלגלים הקדמיים מחליקים ודורשים עזרה מאחור. הדבר נוח וחוסך מאיתנו חשיבה, אבל בעייתי בתפיסה ובמעשה. בתפיסה, כי הגלגלים הקדמיים צריכים להחליק על-מנת לשלב 4X4 והרי אנחנו מלמדים כי על הנהג לצפות קודם לבעיה ולתת פתרון מקדים (בשביל זה בסנטה-פה הנמכר בארץ יש כפתור הנועל את הדיפרנציאל המרכזי). ובמעשה, כי בכניסה מהירה לשביל קצת בוצי - החלקה קטנה של הגלגלים הקדמיים - והאחוריים נכנסים לפעולה מעט מאוחר מידי ומספקים מעט היגוי יתר עם החלקת זנב קטנה - יש להתחיל לאט, להתרגל ואז להגביר את הקצב.

החלקת זנב קטנה בתנאים של אחיזה לא טובה גורמת למנורה של בקרת המשיכה (TCS) להידלק, ויחד איתה מורגשת ירידה חדה ב''סחיבה'' של הרכב. לא כיף, אבל זה מה יש! על הכביש זו מערכת בטיחותית המונעת תאונות. מערכת בקרת המשיכה כבר אינה חידוש טכנולוגי ולאט לאט נכנסת כמערכת קיימת גם לרכבים הזולים יותר. המערכת משתמשת ברכיבים של מערכת ה-ABS ובעת שהיא מזהה גלגל מסתחרר (ב-ABS היא מחפשת גלגל ננעל) המערכת ''נושכת'' את הברקס כך שהגלגל מוריד מהירות וחוזר לאחיזה. אני מניח כי בשימוש רגיל ברכב ללא ניסיון מכוון להגיע למגבלות, רוב הנהגים לא יראו את המנורה דולקת אלא רק בשלב ה- CHECK בעת סיבוב מפתח ההנעה.


לפרטים נוספים על המערכת באתר בעברית של יונדאי הקליקו כאן

אין LOW

כשמתחילים לטפס והשביל הופך לקצת טכני, אני מחפש את הידית של ה- LOW (ואולי כפתור חשמלי) ואני לא מופתע כי פשוט אין LOW. הרכב אינו מיועד לעבודת שטח אמיתית והיצרן, כמו בשאר הרכבים בסיגמנט של כביש-שטח רך, פשוט חוסכים בתיבת ההעברה ונותנים לנו רכב ללא הילוך כוח. אז מה עושים? נותנים קצת בגז, מגיעים קצת מהר יותר למכשול, מאמצים את הגיר האוטומטי או מחליקים קצת את הקלאץ' (ברכב של הילוכים ידניים) ומקווים לא לנגוח במכשולים (פלטת מגן טובה כבר הרכבנו - זוכרים?).

אסי, שבדק כל מרכיב ומרכיב ברכב, מבקש שאכתוב כי האורות קצת חלשים. מכיוון ששתי דקות לאחר שמנקים את הפנסים הם מתמלאים שוב בבוץ, אני סולח להם ומי שירצה לדקדק, שיקפוץ לחשמלאי אמין וירכיב מנורות חזקות יותר.

60,000 ק''מ לרכב המבחן בתנאים של חברת השכרה והוא נראה סביר מבפנים. וחוץ מהתאונה הקטנה, בטח אחת מיני רבות, שהוא עבר שבוע קודם להגעתנו הרכב נראה טוב. אינו מרשרש והכול עובד בו.

סוף טוב הכל טוב

בשעה 03:00 אני מניח את הראש על הכרית במלון בבוקרשט ושומע במעורפל את אסי שאומר משהו על ''איזה אחלה יום עבר עלינו''.. אני לא מספיק לומר ''כן'' ונרדם... וכשאני חולם על הדיפנדר שלי ושואל את עצמי האם להחליף אותו, אני יכול לומר כי לי יש נאמנות למותג (חוסך הרבה כאבי ראש לאנשי השיווק) וגם אם הייתי קונה רכב חדש והייתי פטור מחובת הנאמנות, כנראה שלא הייתי קונה סנטה-פה - אין הילוך כוח, אין נעילות דיפרנציאלים, הרכב נמוך ובקיצור לא באמת לשטח.

אבל כ''סופר ג'יפ'' (ג'יפ שמשמש לנסיעה לסופרמרקט העירוני) הרכב מצוין - נוח, שימושי, תנוחת נהיגה גבוהה מעט מהסביבה אך עדיין יציב על הכביש עם מנוע דיזל שקט ותפעול נוח. ובקיצור, לו היה לי גם סנטה-פה ליד הבית אז לעבודה בבוקר של אמצע השבוע או בערב לחתונה באחד מגני האירועים הפזורים בארץ, הייתי נוסע בהנאה ומנצל אותו גם לתת קצת בגז על השבילים המובילים לגן האירועים או לעקוף פקקים לצד כביש החוף.


למבחן דרכים השוואתי בין לנד רובר פרינלדר ל-יונדאי סנטה-פה הקליקו כאן - קישור
מסעות ג'יפים ברחבי העולם- קישור