ירדן בניחוח עתיק - רכבי אספנות במסע לממלכה ההאשמית

השעה 2 לפנות בוקר, כל הקרבורטורים כבר מזמן ישנים, כל האלטרנטורים חולמים על זרם ורק קומץ אנשים מתעורר לקול צלצול שעון מעורר בשעה לא שגרתית זו, בציפייה ליום חדש ושונה משגרת היום-יום. זורק כמה דברים אחרונים לתיק ושם פעמיי לכיוון ת''א, לעבר ביתו של עופר אוגש, מנהל אתר השטח הישראלי, בדרך למסע מכוניות קלאסיות לירדן בשיתוף קלאסיק-קאר, אתר הרכב הקלאסי הישראלי.


אתר הרכב הקלאסי הישראלי

נכנסים ללנד-רובר דיפנדר וצליל התנעה רווי סולר נשמע; המסע – התחיל. עקב הרצה במנוע השברולט נובה שלי, ויתרתי על העונג של נסיעה לירדן עם השבי והצטרפתי לעופר בג'יפ שלו. יצאנו לדרך לכיוון אילת, בכדי לפגוש במעבר הגבול לירדן את המשתתפים, 10 במספר והמכוניות משתתפות במסע – 2 מרצדס SL, אחת משנת 1977 והשנייה משנת 1985, טנדר וויליס 4X4 שנת 1965 ושברולט שנת 2007, אם אפשר בכלל לקרוא לקוריאנית עם עבר דייהו – שברולט...

עופר בחר בדרך הארוכה והמפותלת לאילת – דרך מצפה רמון. בשלב זה היה לי ברור שהמסע יהיה מעניין, שכן כשבוחרים בדרך המורכבת והארוכה יותר, לא ממהרים לשום מקום ובעיקר מחפשים את חווית הטיול וההנאה. הגענו למעבר הגבול וחיכינו ליתר המשתתפים, אשר הגיעו אט-אט, לאחר נסיעה ממרכז הארץ (למעט הוויליס – תושב הערבה). הליך מעבר הגבול פשוט למדי, משלמים כמה שקלים, ממירים כסף לדינר ירדני, בעלי המכוניות מראים רישיון רכב, עושים ביטוח חובה ומקבלים מספר ירדני ובזה פחות או יותר מסתיים התהליך. לאחר כחצי שעה של הברגות מספרים חצינו את הגבול ועתה באופן רשמי החל המסע הקלאסי לירדן, בליווי צמוד של מדריך ירדני ושוטר ירדני, בנוסף לעופר, עם עבר של כ-150 מסעות לירדן.

את הבוקר התחלנו בעקבה. תדריך קצר במרכז העיר, בו מדריך ירדני בשם סמי מספר לנו על העיר, המדינה, מעט על ההיסטוריה ובעיקר על כמה שהוא כאזרח ירדני והם כעם, שמחים שאנו, הישראלים, באים לבקר בממלכה. משם המשכנו לארוחת בוקר בדמות חומוס (מעולה!) ופיתות במסעדה מקומית. מסלול המסע תוכנן מראש ע''י עופר כך שלהבדיל מטיולי השטח אותם מוציא עופר בד''כ, התוואי לא יכלול נסיעת שטח או תנאי כביש אשר יעמיסו על המכוניות. שמנו פעמנו לכיוון צפון במהירות ממוצעת של 80-90 קמ''ש כשלצידינו נוף, אשר במשך שנים סקרן הייתי לראות - מה בעצם יש מאחורי אותם הרי אדום בדרך לאילת?, מה מסתתר שם? התשובה – אותו דבר כמו בישראל, רק שמהצד השני... שממה חולית אינסופית ורצועת הרים גובלת בינה לבין ישראל.

התחלנו בטיפוס בכביש הנקרא דרך המלך, במעלה ההרים. המכוניות טיפסו בעליות בקלות רבה, לרבות הוויליס שגרם לנו לא פעם לתהיות של 'הוא עדיין מאחור? הוא לא מתחמם? הוא בקצב שלנו?' וכל פעם הופתענו מחדש לראות אותו במראה האחורית, שועט לפנים כאילו והיה בן יום. לאחר מספר שעות נסיעה, הגענו לואדי רם ונוף עוצר נשימה (גם החום לא ממש סייע לנשימה...) נגלה לפנינו. לא ניתן היה להתעלם מעשרות ג'יפים ישנים מתוצרת טויוטה, אשר היו פזורים בשולי הכביש, כולם נראים במצב נסיעה. עופר מיהר לספר שג'יפים אלו ניתנו לשבטי המקום במתנה ממלך ירדן, במטרה לסייע לכלכלת אותם שבטים. שער גדול נבנה בכניסה לואדי העצום ואלו אשר רצו לעבור דרכו ולשים פעמיו לכפר המצוי בקצה הוואדי, כפר רם, היו צריכים להחנות את רכבם ולעלות על אחד הג'יפים עם מדריך ירדני, אשר ייקח אותם דרך השטח לכפר. אנחנו ויתרנו על התענוג והסתפקנו בהסבר של עופר על ההיסטוריה של האזור, שבעת עמודי החוכמה והטופוגרפיה המעניינת.

חזרנו למכוניות, אשר ככל שעבר הזמן נראו יותר ויותר כחלק מהנוף המדברי. המרצדסים פתוחות הגג נראו מקומיות לחלוטין, בעיקר עם המספר הירדני, כאילו ומחכות לקטע הכביש הבא אותו יצלחו ללא שום מאמץ והוויליס נראה כאילו נולד מתוך חול המדבר ובכל רגע נתון ניתן להניע אותו לטפס על איזה הר שרק יעמוד מולו. המשכנו בנסיעה על דרך המלך והגענו לכפר מקומי קטן. עצרנו לרגע בתחנת דלק מקומית. מיכלי שמן אדומים שהונחו על הרצפה היוו את מאגר הדלק ומבחר פחיות שמן ותוספים אשר הונחו על שולחן היו יתר השירותים שהציעה התחנה. באותו כפר ביקרנו במאגר מי מעיין וזו הייתה הזדמנות מצויינת עבור המשתתפים במסע להצטנן ברחצה במים הקרירים.

המשכנו בדרכנו משם בנסיעה של מספר שעות לכיוון פטרה, דרך נופים מדהימים, דרך שבילים צדדיים שרק אלו המכירים טוב את המדבר מכירים ומרגישים בהם בבית. לקראת שקיעה, הגענו לכפר במעלה פטרה והתמקמנו בבית מלון 5 כוכבים המשקיף לעבר חלקו הדרומי של ים המלח. החננו את המכוניות בחניון המלון ושוטר ירדני חמוש דאג לשמור עליהן מכל משמר עד הבוקר. עם בוקר שמנו פעמינו לעבר פטרה, פלא עולם ישן/חדש. נסענו בנסיעה ''מנהלתית'' דרך מספר כפרים כדי להגיע לאתר ולא יכולנו שלא להבחין בעיניהם המשתאות של תושבי הכפרים לנוכח שיירת המכוניות הלא שגרתית שחצתה את כפרם. על פטרה עצמה ועל הקסם שבה אוכל לספר ארוכות, אך הדרך ארוכה היא ורבה ואסכם באמרי שזוהי חוויה מדהימה, המשלבת עבר והווה בשילוב עם תחושת הגשמה אשר במקרה שלי, נובעת מסיפורי אגדות הסלע האדום, שנים לפני תקופת השלום.

לאחר ארוחת צהריים בפטרה יצאנו לנסיעה של מספר שעות לכיוון צפון, תוך שהנוף המדברי הופך אט אט לנוף המוכר לנו מהרי ירושלים, קצת פחות צחיח אבל עדיין, חם... שמנו פעמינו לעבר אל-קראק, כדי להגיע לגן-עדן קטן המצוי בתחתית עמק גדול. דרך ארוכה ומפותלת במורד ההרים לקחה אותנו תוך זמן קצר מגובה של כ-1000 מטר לגובה נמוך מפני הים. המכוניות ירדו את הירידות בקלות רבה ונשאלה השאלה ע''י חלק מהמשתתפים... האם הן יצליחו לעלות? צלחנו שלולית קטנה במורד ההר בדרך לאותו גן-עדן קסום וצמחייה ירוקה ורבה, בשילוב מים זורמים וצליל ציפורים נגלתה לעינינו. חלק מהמשתתפים זינק בלי היסוס לבריכת מים מינרליים אשר הייתה במקום ויתר המשתתפים פשוט נהנו מהאתנחתה לאחר מספר שעות נהיגה.

יעלו או לא? יתחמם המנוע או לא? שאלו שוב ושוב חלק מהמשתתפים. האם הוויליס יצליח לטפס בלי להתחמם? האם המרצדס בעלת מנוע ה-V8 תתמודד עם העליה? אחת אחת החלו המכוניות לטפס לגובה של כ-1000 מטר כאמור, בשביל צר ומפותל. ראשונה הייתה ה-SL שנת 77, אשר טיפסה בלי להתאמץ והנעימה את השקט המדברי בניגון שמונת צילינדריה. אחריה טיפסנו אנו עם הדיפנדר ואפילו לו היה קצת קשה. מאחור, שעטה המרצדס SL שנת 1985, עם מנוע 6 צילינדרים אשר כל אחד מהם הצדיק את קיומו בכך שבלי להתאמץ, טיפסה את מעלה ההר. התמקמנו כולנו במעלה ההר והבטנו למטה, אל הוויליס. יעלה? או לא יעלה? יתחמם או לא? התשובה לא אחרה לבוא. הוויליס שעט במהירות במעלה השביל המפותל ובלי להתבייש, שלום, נהג הוויליס, כשעבר לידינו עשה לנו סימן של נו... למה עצרתם?... והמשיך בנסיעה כאילו הרגע הניע את הטנדר...

לאחר מספר שעות נסיעה, בשעת ערב מאוחרת, הגענו לרבת-עמון, למלון במרכז העיר, שם חיכתה לנו ארוחת ערב מלאה וטובה. גם הפעם, שוטר ירדני חמוש אשר מוקם בפאתי המלון, שמר על הקלאסיות במנוחת הלילה שלהן. בבוקר יצאנו לטיול בעיר העתיקה, תוך ביקור במספר אתרים בהדרכתם של עופר וסמי המדריך המקומי ושם, לדובדבן שבקצפת, נסענו למוזיאון המכוניות של מלך ירדן, לקינוח עם תצוגת אקזמפלרים במצב מושלם, מהאוסף הפרטי של המלך.

שבעים ומרוצים יצאנו לדרך חזרה לישראל, תוך נסיעה בכביש הבקעה הירדני כמשמאלנו ים המלח, עד שהגענו לבית שאן, שם החזרנו את הלוחיות הירדניות וחזרנו לביתנו בשלום, שמחים, מרוצים ועם חוויה מדהימה וטעם של עוד...


יומן המסע בתמונות

הכותב הוא עורך אתר הרכב הקלאסי הישראלי