ים של כיף

''נתדלק על החוף, לתדלק בלב ים זה עסק לקילרים'' פסק אלן בידענות כשישבנו לתכנן את הטיול הקטן שלנו. טוב, האיש מבין דבר, או שניים בים, בתדלוק בפינות נידחות של העולם ובקילרים. אבל אחרי 12 שעות במים, האירוניה היכתה במלוא עוזה ודווקא באופנוע של אלן אזל הדלק. כדי להגביר את האירוניה, היה זה מול חופי תל אביב, כאשר נמל יפו יעדנו נמצא בטווח ראיה. אלן לא רצה לתת לחבריו למסע את הסיפוק שבגרירתו ליפו, לכן נצמד לסירת הליווי, נאבק עם שרידי האנרגיה שנותרה לו במכסה מיכל תדלוק עקשן והניח לי לקבע את אופנוע הים לסירה המגודלת ולהגיר מעט נוזל ריחני לכלי הרעב. אז כן אלן, תדלוק בים זה עסק לקילרים, אבל הוא בהחלט אפשרי. מה שעוד אפשרי הוא להוביל חבורת אופנועי ים מראש הנקרה, עד ליפו, ביום אחד של הנאה מתמשכת ושל מבט מאוד מעניין על מדינת ישראל מזווית מאוד לא שגרתית.

ים הוא סוג של שטח

אנשי שטח הם קבוצה מוגדרת, קלה לסיווג, עם רצונות ואהבות משותפות, שפה מיוחדת וכללי התנהגות. אנשי ים גם הם מתאחדים סביב הרצון לצאת מבתיהם החונקים על היבשה, לעבר המרחבים הבלתי נתפסים של הים, שם הם מרגישים חופש מוחלט, שם הם חווים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אהבתם הגדולה. ים הוא נושא שצריך להבין אותו, אבל עקב הדמיון המתואר לעיל, היה קל לי, לאיש שטח, להפיק מסע ימי, ללוותו ולהנות מכל רגע.

הרעיון היה פשוט ביותר: מסע אופנועי ים לאורך חופי ישראל מצפון לדרום. אבל כאשר מתחילים לפרק את הפשטות לגורמים, העניין הולך ומסתבך ולמסע תמים שכזה נלווים אינספור תיאומים ודיונים לוגיסטיים, אשר מוציאים את הכיף מהמסע הרבה לפני שיוצאים לדרך. מקץ שבועיים של תיאומים קדחתניים היו בידינו משאית להובלת אופנועי הים צפונה, מיניבוס להובלת הצוות, סירת ליווי מהירה מספיק כדי לשוט ביחד עם האופנועים, רכב ליווי, מכשירי קשר, צלמים, אישורים וכל מה שצריך (ומסתבר שצריך הרבה). שלושה אופנועי ים של סי-דו התייצבו למסע, שניים מדגם RXT, שהוא טיל ים-ים תלת-מושבי, עם 215 כוחות סוס, ואחד מדגם GTI, אשר עם 155 סוסים אמור להיות הרגוע והשליו שבחבורה. בסך הכל היו שם 9 בוכנות, 4,500 סמ''ק, שני מגדשי-על, שני מצנני ביניים ו-585 כוחות סוס. דמיינו מה היה קורה לו היינו מרכיבים את כל העוצמה הזו על שלדת רכב שטח ראוי לשמו.

כל ההתחלות קשות

אחרי מעט מדי זמן שינה התקבצו משתתפי המסע בתל אביב והחלו את המסע צפונה. בתור איש ים אני די ירוק, אבל יודע היטב את הכלל שאם יורדים לים עם בטן ריקה, מקבלים צבע ירוק די מהר, אז הלעטתי את הצוות בערימת פחמימות מתוקות לפני היציאה לדרך. בכניסה ל''מדינת אכזיב'' של אלי אביבי אנו פוגשים את אייל מילר, פקח השמורה הימית של ראש הנקרה - איש רחב, עם חיוך רחב. למרות שהשמש טרם עלתה, אייל כבר הספיק לשחרר צבוני ים שאך זה בקעו אל הים. ואחרי זה עוד אומרים שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

חיל הים כבר פתח את הגזרה לשייט, הצוות עולה על האופנועים ואייל לוקח אותנו לסיבוב בממלכתו, בה יש שלושה איים: נחליאלי, שחף ותכלת. האיים הללו הם חלק משרשרת רכסי הכורכר הנמתחים לאורך החוף בישראל. שני איים נוספים נמצאים מדרום, גביון ואכזיב, אשר אינם חלק מהשמורה של אייל. אנו מתקרבים לנחליאלי ומשתדלים שלא להטריד ממנוחתם אוכלוסיה גדולה של שחפיות, אשר מקננות במקום והן הסיבה לאיסור הכניסה לאיים. אבי, רב החובל שלנו, מכבה את מנועי הסירה ואנו קופצים ממנה לטבילה ראשונה מני רבות, כאשר רק קריאות השחפיות מייצרות את הסאונד של סצינת החיים הטובים הזו.

אחרי שטבלנו, צילמנו ונחנו די צרכנו, הגיע הזמן להרים קלאץ' לעבר התחנה הבאה במסע. עכו. אנו לא מוותרים על פוטו-אופ בנקרות וליד ספינת חיל הים, פותחים מצערת מלאה ומכוונים את חרטום הסירה לעבר עכו. שלושת הרוכבים משתעשעים עם כמעט 600 כוחות סוס ומטיסים את הטילים הקטנים הללו במהירות מרשימה. הסירה שלנו, הולידיי 2 שמה, שולחת חרטום אל על ומזנקת קדימה בדחף של שני מנועים בריאים, אבי מחייך ומקץ דקות ספורות אנחנו כבר נקשרים לרציף בעכו.

ישראל מבט מהים

אליעזר שטרן, ארכיאולוג מחוז עכו ברשות העתיקות, מחכה לנו כבר בנמל עכו. אליעזר חוקר את עכו הצלבנית, אשר הייתה המשמעותית ביותר בתולדות העיר, המשתרעות לאורך 5,000 שנים. אליעזר מסביר לנו כי מתחת לעיר העותמנית בת 300 השנים הנגלית לעינינו, קיימת עיר צלבנית שלמה, אשר התקיימה ופרחה בתקופת מסעי הצלב לארץ ישראל, במהלך המאות ה-11 עד ה-13 לספירת הנוצרים. העיר הצלבנית הייתה חזקה ומבוצרת (כדי להתגונן מפני האוכלוסיה המוסלמית, אשר הייתה הרוב בארץ ישראל) ושימשה בחלק מהתקופה כבירת ארץ ישראל.

מסעי הצלב היו תוצר של נסיבות כלליות, חברתיות ודתיות ובהם נכבשו ארץ ישראל וסביבותיה מידי המוסלמים, באמתלה של מלחמת קודש. משנכבשה הארץ נהרו אליה רבבות צליינים אירופים, אשר רצו ללכת בדרכו של ישו, כדי לקבל מעט מהחסד האלוהי שהנביא החזיר לעולם, על מנת להבטיח את מקומם בגן העדן. בסיטואציה הזו מילאה עכו תפקיד חשוב ביותר. נמל העיר קלט את כל ספינות הצליינים שהגיעו לארץ. מדובר על כמויות עצומות של ספינות ואנשים. ישנן עדויות על הגעת 40 עד 60 ספינות כל לילה, בעונות בהן התאפשר השיט (אביב וסתיו). כל ספינה נשאה בממוצע 100 צליינים, כך שמדובר על כמויות של 5,000 איש ליממה.

כאשר אנחנו נפרדים מאליעזר, אני מתרכז במומחיות עכואית בת זמננו וממלא את הקיבה בחומוס משובח ובשלל סלטים ערבים לחיך, כדי להמשיך לתרגל את הנושא של קיבה מלאה והרגשה טובה. הנקודה הבאה נמצאת במרחק שיוט קצר והיא בעלת פחות אצילות וחן היסטורי. עזר פישלר מעמותת ''צלול'' מחכה לנו בחוף עזוב, מדרום לקריית חיים, באחת הנקודות הפחות נעימות לאורך חופי ישראל.

ברקע בתי הזיקוק ועשרות מפעלים, אשר באופן ישיר, או עקיף יורקים אל תוך הבאר ממנה אנו שותים ואוכלים. מסביב זוהמה וטינופת ועזר מסביר לנו כי נראה שהמשרד להגנת הסביבה שכח את המנדט שלו באזור זה ובמקום לחייב את המפעלים המזהמים לטהר את שפכיהם, המשרד מקדם תוכנית להמשך הזרמת השפכים הרעילים ביותר הרחק אל תוך המפרץ. כלומר, אם חשבתם להתרחק מהחופים המזוהמים אל תוך הים הצלול, שכחו מזה, כי דווקא בלב ים תפגשו ברעלים האיומים ביותר.

מהיר, רטוב ועצבני

הבוקר כבר מזמן נטש אותנו והמסע שלנו מתחיל להסתבך. אחד מהכלים בולע את חבל החרטום שלו ומחסל את מערכת ההנעה. טל שביט, מי שרכב על אופנועים ברברס (תתפלאו, זה אפשרי) יותר ממה שרובנו רכב קדימה, משלים עוד חלק בהשכלה המוטורית שלו ומוצא עצמו על אופנוע ים מושבת, נגרר מאחורי סירה ששטה לאט למדי, כדי לא להעיף את טל לעזאזל בים שמתחיל להתרומם. אולי זה לא מנחם את טל, אבל השיוט האיטי מספק לנו הזדמנות להביט היטב בממדי הענק של נמל חיפה ובבתי העיר הזו שנראית כאילו הפנתה את הגב לים. בעצם, אם יורשה לי משפט מסכם, נראה כאילו מדינת ישראל כולה שכחה את הים אליו היא פונה.

קובי שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה תת-ימית ברשות העתיקות, המחכה לנו בצד השני של חיפה הוא האיש שאוסף את השברים, תרתי משמע. פיתוח מואץ לאורך החוף חושף עדויות לעבר הימי המפואר של האזור. במקום בו אנו נפגשים, מדרום לחוף דדו, יצרו קובי ואנשיו פארק ארכיאולוגי תת-ימי בעומק 15-20 מטרים, בו מונחים עשרות עוגני אבן עתיקים שנמצאו לאורך חוף הכרמל. בתקופה אותה חוקר קובי נתנו האנשים כבוד לים המפרנס אותם ואל בנו מפלצות נדל''ן כמו מגדלי חוף הכרמל, המסתירים את הים לאנשים שאין להם מספיק ממון.

אנו נפרדים מקובי ופותחים מצערת לקטע הרצוף השני באורכו במסע. תאום מוקדם עם חיל הים מאפשר לנו לחצות שטח אסור לשייט ממערב לבסיס חיל הים בעתלית. רוכבי אופנועי הים טסים על גבי המשטח הכאילו קשיח שמסביב. הסירה שלנו איטית בהרבה, אבל חלקנו מנצלים את יתרון הגודל ומוצאים מקום להניח את העצמות הדואבות. אני מוצא לי ספסל המביט מזרחה ובולע את הנוף הלא מוכר בעיניים רעבות: מבצר עתלית הבולט למרחקים, מפרצי חוף הבונים, בריכות הדגים המשובצות במישור החוף, רכס הכרמל מאחור – נוף מוכר ושונה, הרגשה של דז'ה-וו.

גדול הבנאים

פיטר גנדלמן, המחכה לנו בקיסריה, הוא ארכיאולוג החוקר את מעשיו של השליט שיחיד שידעה הארץ הזו, אשר ידע באמת לחשוב בגדול. כמה גדול? אם הוא רצה בית, היה בונה הר (הרודיון)ואם רצה נוף אל הים, מייד פתח במפעל בניה בן 12 שנים, אשר בסופו היה לו ארמון על שונית מוקפת ים, במרחק הליכה מהנמל הבנוי הגדול ביותר בעולם העתיק. הורדוס רצה נמל עצמאי לממלכה שלו, לא חסך באמצעים והותיר אחריו מונומנט מרשים, ממנו נהנו אלפיים שנה מאוחר יותר אופנועי-ים וסירה אחת, שהובילו לעירו חבורת אנשים מורעבים ומטולטלים היטב.

בזמן שאנחנו עסקנו בשיט תענוגות, הספיקו רווה ורמי, אנשי יבואנית סי-דו שליוו אותנו, לקחת את האופנוע הפצוע למוסך בצ'ק-פוסט, לשפץ את מערכת ההינע ולהשיקו בחזרה בקיסריה, כדי שנוכל לסיים את המסע באותו הרכב בו התחלנו. סחתיין על הדבקות במשימה. כעת, שוב במבנה משולש, אנחנו נכנסים אל הנמל הפרטי של תחנת הכוח בחדרה – עוד מקום סגור ומסוגר הפותח שעריו עבורנו במיוחד.

אומרים שהגודל לא קובע, אבל תחנת הכוח, עם שלושת ארובותיה הזקורות, משנה את קנה המידה. לתחנה הזו יש נמל משלה כי אוניות הפחם המזינות אותה צריכות לפלוט את מטענן במהירות וביעילות. הנמל גדול המידות נועד לאכסן את הגוררות המשרתות את מזח הפחם, שני קילומטרים אורכו. על הרציף מחכה לנו גיורא דקל, מנהל תחנת הכוח, שעונה לנו בסבלנות אין קץ על כל שאלותינו אודות הזיהום שמייצרת התחנה ועל אופי פעולתה.

ראש הנקרה-יפו, הגרסה הרטובה

סוף היום הוא הזמן הטוב ביותר להרהורים. קטע השייט שבין חדרה ליפו הוא הארוך ביותר במסע והוא נערך באחידות וללא הפסקות מטרידות. מראה השמש בשקיעתה אהוב עלי במיוחד, אך מוכר לי היטב ולכן אני שוב בוחר ספסל עם נוף מזרחה. צוק הכורכר מנוקד ביותר מדי סימני יישוב, ביותר מדי מבנים כעורים וביותר מדי דוגמאות לקשרים שבין הון לשלטון ולעובדה שכשיש קשרים, אין כל צורך בפרוטקציה. אבל מחשבות עגומות אלה לא פוגמות בהנאה שלי.

כדור השמש נושק למים כאשר אנחנו מול הרצליה והצלמים שולחים את הרוכבים היגעים לעוד כמה סבבים של צילום. בדיוק כאשר אני מודה על כך שתפקיד מפיק המסע הציב אותי בסירה ולא על אופנוע, מגיע אלן ואני צריך לתדלק את אופנועו. כמעט חושך כאשר אנחנו נכנסים במבנה גאה אל הנמל העתיק של יפו – עוד שכיית חמדה שהוזנחה עד כאב – שם מחכה לנו צ'יפס, מנהל המעגנה ועוזר לנו לשלות את הכלים מהמים במומחיות ראויה לציון.

משתתפי המסע מתגברים על חוסר מפתיע במוניות ואני עוד מצטרף לרווה ולרמי השוטפים את אופנועי הים. אחרי יומיים שחוברו יחדיו, אני מניח את הראש על הכרית, כאשר הראש סחרחר עדיין ואת החלומות תופס ים נטול גבולות. הוכחנו כי אופנוע ים יכול להיות כלי נהדר לטיולים ארוכי טווח ולא רק לגיחות חופיות מזדמנות. ים הוא בהחלט סוג של שטח וכמו שבוגי אמר בקזבלנקה, גם אני חושב שהמסע הזה יכול להיות תחילתה של ידידות נפלאה.

הכותב הפיק את המסע עבור חברת ''אבניר'', יבואנית אופנועי הים של סי-דו.