שבוע פרוע

השבוע הפרוע ביותר בחיי התקיים לפני מספר שנים. ביום ראשון בו עליתי על מדים, איפסתי את הנשק ויצאתי למילואים ברפיח. ביום השלישי שבו מצאתי עצמי במושב הנוח של מחלקת העסקים במטוס סוויס-אייר, בדרך להשקת רנו מגאן בלוקסמבורג. ביומו השישי של השבוע, ערכתי את מקלחת טרום השבת במבנה מעופש בפאתי רפיח, כאשר אני חונך את תיק כלי הרחצה המהודר שקיבלתי בטיסה.

כוחות מנוגדים

נזכרתי בשבוע ההוא ובתהפוכות הנפש שגרר עימו, עת עברתי תהפוכות דומות - אך שונות בעוצמתן ובנושאיהן – לפני זמן מה. השבוע הפרוע ב' שלי התחיל עם מבחן נטול פשרות וויתורים לאגדת השטח, האייקון הנחשק, שליט המדבר וסולטן הבוץ – האחד והיחיד, לנד רובר דיפנדר. כפי שכתבתי במבחן הדרכים ההוא, לא עשינו הנחות לרכב השטח המסוקס ובחנו אותו כנגד המרושעים שבמשעולי הר חורשן, משום שידענו שהוא יכול, נתנו לו את הכבוד שמגיע לו והוא כמובן לא איכזב.

יומו השלישי של השבוע סימן את הזינוק הנחשוני לצד השני של עולם רכבי השטח. נשארתי עם אותה משפחה – לנד רובר – אבל נהגתי במוצר שונה לחלוטין, פרילנדר. רכב השטח הרך של לנד רובר הוא מוצר אופנתי ועשוי היטב, אך בעיני אנשי מסוקסי ידיים ומאובקי גבות, מדובר בחילול קודש של ממש. ברור כי המבחן היה שונה לחלוטין: התמוגגנו מיכולת הכביש, מהעידון ומהפאר, אך ידענו מראש כי אין מה לצפות לגדולות ונצורות בתחום השטח ולכן בחרנו בשבילים מהירים ובמעט מאוד שטח טכני.

את השבוע הדרמטי חתמתי בדילוג הרבה יותר משמעותי לעבר רכב השטח המסוקס. החלפתי את תא הנוסעים מצופה העור של הפרילנדר באוסף הברזלים החשופים, אשר מחוברים יחדיו ביד אומן ונקראים בשם ''תומקאר''. השלכתי הצידה בששון רב את מערכת בקרת האקלים וחיבקתי בחום את הקבינה הפתוחה של הבאגי העברי. החיבוק החם היה תולדה של יום חם ביותר בהרי ירושלים ותתפלאו לדעת, דווקא בתנאים כאלה עדיף כלי רכב פתוח ונטול מזגן.

יין ויאנג

הנאה רבה הפקתי מכל אחד מהמפגשים המתוארים. הדיפנדר כבש אותי בקסמו, בארכאיות שלו וכמובן ביכולת השטח. הפרילנדר תרם יכולת מרשימה לקצר מרחקים בארצנו והנאה רבה בשבילים מהירים. והתומקאר? או, התומקאר. הוא פשוט הקסים מהשניה הראשונה, בה נחו עיני על הצללית החביבה שלו באישון ליל בגבעת השלושה ועד שהחזרתיו לביתו בערבו של יום, כאשר כל השניות בין שני רגעים אלה היו תענוג טהור. ומדוע? הבאגי החביב לקח אותי לטיול תענוגות בשטח, שהיה הרפתקאה ארוכה ומתמשכת, שכולה כיף טהור.

ומה לימד אותי שבוע הטלטולים הנ''ל? החיים של רובנו אינם נמצאים בקצה המסוקס של הדיפנדר, בקצה הרך של הפרילנדר, או בפלנטה הנוכרית של התומקאר. אנחנו מעבירים את זמננו אי-שם באמצע, מרחפים בין טיול שטח לנסיעה לעבודה, נוסעים בכביש, אך מוותרים על הנוחות למען היכולת בטיול שטח מזדמן. צריך תמיד לזכור כי הטיול של עבדכם הנאמן בין הקצוות מגדיר היטב את האמצע וכי ההפכים תמיד משלימים זה את זה – צריך פשוט להבין את העובדה הזו ואז להכיר בנחיצותם של הקצוות.