כמעט פסגה - מון בלאן MONT BLANC

כי הוא שם

הגעה לפסגה היא שריטה לא ברורה. אבל נפש האדם (לא של כולם) שואפת להגיע לקצה וכשמדובר בהרים הכוונה היא למעלה - אל הפסגה. ג'ורג' מלרוי, מטפס הרים בריטי, שכנראה הוא ושותפו אנדרו אירווינג היו הראשונים להגיע לפסגת האוורסט או קרוב אליה בשנת 1924 (כ-30 שנה לפני שאדמונד הילרי תקע את דגל ניו זילנד על פסגת ההר הגבוה בעולם) נשאל, טרם נעלם על הפסגה, מדוע הוא מתעקש כל כך להעפיל לפסגת האוורסט. תשובתו הייתה פשוטה: ''כי הוא שם''.

לאן עכשיו

לאחר גיבוש הקבוצה בטיפוס על הקילמנג'ר, מיהרנו לחפש את היעד הבא. הטיפוס על הקרח משך אותנו להתנסות על המון בלאן – ההר הגבוה ברכס האלפים והגבוה ביותר במערב אירופה. הפסגות הגבוהות של האלפים מכוסות בשלג כל השנה ובעמקים שבין ההרים, גולשים לאיטם קרחוני קרח ענקיים המאפשרים להתנסות בטיפוס על הקרח. מתחת לפסגות בגבהים הנמוכים יותר ישנם אתרי סקי מהמפורסמים ביותר באירופה, המשמשים בקיץ גם לטיולים ברגל, באופניים, במצנחי רחיפה ושאר סוגי ספורט לתקופה היבשה.

הרי האלפים הם רכס ההרים הגדול במערב אירופה נישאים מאוסטריה דרך איטליה, שוויץ וגרמניה עד צרפת. ההרים מהווים את המחסום הטבעי בין האקלים הדרומי הים התיכוני לאקלים הצפוני הקר. הדנובה, הנהר הארוך באירופה, הזורם מזרחה דרך רומניה לים השחור, הריין, הנהר הגדול באירופה, הזורם דרך גרמניה לים הצפוני, הפו הנהר הגדול באיטליה הזורם לים האדריאתי, והרון הזורם בשוויץ -כולם מתחילים את דרכם בהרי האלפים.

הפסגה הגבוהה ביותר באלפים היא המון בלאן, המתנשאת לגובה של 4,807 מטרים, ומשתנה כל שנה בהתאם לגובה השלג על הפסגה. גם צרפת וגם איטליה טוענות כי הפסגה בשטחן (אבל למי זה משנה כשאין כל גבול בין המדינות). גם בצרפתית וגם באיטלקית ההר נקרא בשם ''ההר הלבן''. הראשונים שהעפילו לפסגת המון בלאן היו ז'אק באלמה ומישל פאקארד בסוף המאה השמונה עשרה וכשלושים שנים מאוחר יותר, כבשה את הפסגה האישה הראשונה - מארי פאראדיס.

טיפוס על הקרח

את הטיפוס על ההר התחלנו בקורס טיפוס על הקרח באלפים השוויצרים. הצטיידנו בציוד טיפוס מקצועי לקרח: Crampons - מסמרי שלג המורכבים על נעלי ההליכה והופכים אותן לבעלות אחיזה גבוהה על הקרח, Ice axe - גרזנים לשלג, חותלות לחלק התחתון של המכנסיים (Gaiters) על מנת שהמסמרים יחליקו עליהם ולא יקרעו את המכנסיים, קסדה לראש לשימוש בקטעי הטיפוס הטכניים, רתמת גלישה וחבל גלישה אשר שימש בעיקר לאבטחה וחיבור של ההולכים בדבוקה.

כל עוד שומרים על קצב קבוע ועל חבל האבטחה מתוח בין ההולכים בדבוקה, ההליכה בשלג ועל הקרחון אינה קשה במיוחד. הסכנה הגדולה האורבת למטפסים הם חריצים, או ליתר דיוק סדקים בקרחון שיכולים להגיע לעומק של עשרות מטרים, שלעיתים נסתרים מעיני ההולכים בגלל השלג שמכסה את החלק העליון שלהם. הפיתרון הוא כמו בנהיגה בשטח - מבט רחב וסביבתי לא רק על ציר הנסיעה, סליחה: ההליכה, מבטים שמאלה וימינה חושפים את החריץ.

כאשר הטיפוס הופך להיות תלול יותר, יש לאמץ אחת משתי שיטות ההליכה על מנת לשמור על קצב אחיד בדבוקה ולא לאמץ את השרירים יתר על המידה. בשיטת ההליכה ב''עקבות'' מתקדמים כאשר כפות הרגליים באלכסון לשיפוע וכל פעם הרגל הגבוהה מתקדמת צעד ואילו הרגל הנמוכה סוגרת את הפער עד לרגל העליונה. מידי כמה עשרות צעדים מחליפים בין הרגליים כך שהרגל הנמוכה הופכת להיות הגבוהה ואילו הנמוכה הופכת להיות הגבוהה. השיטה השנייה היא התקדמות בדילוגים שבה הולכים כאשר האצבעות בכיוון העלייה ובכל צעד עוקפים את הרגל הקודמת - שיטה הדומה להליכה טבעית רק שהצעדים קטנים ויש לשמור על קצב קבוע ומעט פישוק כדי לא לדרוך עם המסמרים על הרגל שבקרקע.

הגלגול למטה

על מנת להיות מסוגלים לעמוד על פסגות ההרים, אנו עוברים לקטעים של טיפוס סלעים באמצעות הידיים, כאשר כל אחד מאבטח את ההולך אחריו באמצעות ליפוף חבל האבטחה סביב סלעים יציבים. חלק מהירידות למטה עוברות דרך מצוקי קרח אנכיים המחייבים גלישה באמצעות החבל - אירוע שגרתי וקצר שלא היה נזכר כאן אלמלא הדבוקה של האנגליים שירדה לצידנו, החליקה מטה בצורה בלתי נשלטת. המוביל של הקבוצה האנגלית החליק על קרח שהגיע לתחתית המצוק האנכי כשלפניו שיפוע חד ומיד לאחריו כל הקבוצה (שקשורה אחד לשני בחבל) התגלגלה כ-150 מטרים במדרון שלג תוך שהם נועצים אחד בשני את מסמרי הרגליים וזורקים את המקלות והגרזנים לאורך מסלול הגלגול מטה. בסיום הם היו ככדור אחד, בריאים ושלמים אך עם בגדים קרועים, בגלל המסמרים, וקצת סימני נעיצות בעור, גם כן בגלל המסמרים.

זיעה קרה

שעון הדופק מראה 700 קלוריות לשעת הליכה, בחוץ קור של מינוס 10 מעלות ועם הרוח זה מינוס 20 ואנו מזיעים בעדינות. אנו מווסתים את טמפרטורת הגוף עם פתחי האוורור במעילים ובמכנסיים, אבל הזיעה מצטברת ובסוף היום, לא נעים להודות, ההרגשה היא כשל בואש מצוי. ועכשיו, דמיינו לעצמכם את האוויר(ה) בבקתה הסגורה שבה לנו, אנחנו ועוד 12 מטפסים, בחדר אחד, מזרן ליד מזרן, על מצעים שלא הוחלפו מעולם (טוב, אולי בתחילת העונה). לא הייתה לנו יותר מדי ברירה אלא להתרגל לריח שנדף מאיתנו ולצחנה הכללית שאפפה את המקום.

בקתות מבודדות

הבקתות בצד הצרפתי ובצד השוויצרי הן פסגת הטכנולוגיה בהיבט של בנייה ירוקה ומתוחכמת המשתלבת בהר עם חתימה נמוכה מאוד. האספקה והפינוי מההר בכלל ומהבקתות בפרט, מתבצע באמצעות מסוקים קטנים המורידים אספקה ב''תלה מטען'' ונוחתים בשטח ובצמוד לבקתות משל היו נהגי מוניות בתל אביב. כשהתעורר צורך לפנות את אחד המטיילים האנגליים, הגיע מסוק שנחת על משטח צר, כאילו היה ירכתי ספינה קטנה, ממש בצמוד לפצוע שישב על הקרקע, העמיסו אליו במהרה, והמריא מהר בחזרה על מנת שלא להתמודד על הקרקע עם הרוחות המנשבות.

הטיפוס לפסגה

הטיפוס לפסגה במסלול הצרפתי מתחיל בטיול תיירים, עלייה ברכבל, רכבת הפסגות, הליכה נינוחה לבקתה הראשונה אליה מגיעים מטיילי הרים רבים (כמה עשרות) מידי יום לשתות שוקו חם ולרדת חזרה לעמק הפורח בקיץ. בנקודה זו מסתיים ''הכיף'' ומתחיל הטיפוס הקשה. הטיפוס לבקתה השנייה הוא קשה ותלול עד כדי כך שנראה מלמטה כמצוק בלתי עביר.

בבוקר, כשאנו רוצים להתחיל לטפס, נושבות בחוץ רוחות עזות ותחזית מזג האוויר מנבאת רוח של 120 קמ''ש בדרך לפסגה. אנו ממתינים כשעה לתחזית מעודכנת, אבל מחליטים כי נטפס את החלק הראשון והמוגן מרוח על יד צלע ההר, גם אם ההר חסום לטיפוס. את ההחלטה אם להמשיך נשאיר לבקתה העליונה. הקבוצה האנגלית מחליטה כי אין טעם לנסות ולטפס חלק מהדרך על מנת לרדת אותה ללא נגיעה מובטחת בפסגה.

התחזית של שבע בבוקר אינה שונה מזו של חמש בבוקר ואנו מחליטים לצאת לדרך בכל מקרה כל עוד לא נשקפת לנו סכנת חיים. מצאנו עצמנו מטפסים יחידים אל הפסגה כשמולנו גל של מטפסים היורדים מההר מחשש לסופה המתקרבת ובאה. את הרוח אפשר היה להרגיש כבר בקטע הטיפוס הראשון. הגענו לבקתה האחרונה לפני הפסגה. הצרפתים היו מופתעים לפגוש בנו לאחר שכל שאר המטפסים, שחיכו בבקתה מספר ימים לשינוי מזג האוויר, התייאשו וירדו.

אנו נחים קצת ומחליטים להמשיך ולטפס בשלג לפי העיקרון ש''קשה זה טוב'' וכל עוד אין סכנה, אנו מתעקשים על מד הגובה. הלכנו בשתי דבוקות, קשורים בחבל - יורם, כריס ואני לפנים ומוטי, פרמר ועודד בטווח בטיחות מאחורינו. התנועה היא איטית, בחוץ קור של מינוס 20 מעלות עם רוח קבועה של 70 קמ''ש ומתקפי רוח מדי פעם. אנו נחושים והולכים בקצב טוב, תוך כדי שאנו מתעלמים מהסביבה. האמת שלא ממש יכולנו ליהנות ממנה, כאשר כל גופנו סגור ומסוגר תחת ביגוד מגן ומשקפי סקי הסוגרות על העיניים. קר לא היה לנו, או יותר נכון לא הרגשנו את הקור. היינו ממוקדים במטרה - הפסגה. שתי קבוצות, 6 אנשים בסך הכול, הולכים על משטח לבן ענק עם רוח חזקה המעיפה את השלג באוויר.

ENOUGH זה ENOUGH

בגובה של 4,500 מטרים, בסך הכול 300 מטרים לפני השפיץ של הפסגה, אין עננים ואנו רואים את הפסגה ושאר הפסגות לצידיה, אבל השביל, שמצידיו מצוקי קרח, הופך להיות צר..אנו כבר מפנטזים על הנגיעה בפסגה והירידה למטה. מכת רוח של 120 קמ''ש שמפילה את שלושתנו לקרקע, משנה לנו את התוכניות. החלטנו כי ENOUGH זה ENOUGH, חיכינו מעט לקבוצה של מוטי, פרמר ועודד שהלכה במרווח בטיחות מאחורינו ובצער רב פנינו בכיוון מטה.

סוף דבר, כמעט...

סיימנו בחזרה בבקתה כשאנו מרוצים מההישג אך גם עצובים כי לא דקרנו את הפסגה. למעט קצת כוויות קור בשפתיים, אצל מי שהן לא היו מכוסות כראוי, עזבנו בריאים ושלמים עם הידיעה כי לפסגה הזו עוד נשוב... בתקווה כי יהיה יום שמש נעים ונוכל לשבת על השפיץ ולהעלות זיכרונות מהפעם הראשונה.

קישורים:

קישור לכתבה ב YNET על מצב השלג במון בלאן
קישור לפרטים על המסע הבא לקילמנג'רו