עד העונג הבא

נדמה שכל התנאים לקיום טיול מושלם הצטרפו להם יחדיו לקראת טיול הטרקטורונים שערך מועדון לקוחות הטרקטורונים של עופר-אבניר בסוף השבוע הקודם בירדן. יעד אקזוטי? היה גם היה. חבורה איכותית שהתגבשה תוך כדי המסע? בהחלט. מזג אוויר מושלם? כמעט. התנהלות מופתית ללא שיבושים ובעיות? בהחלט. קורטוב של הרפתקה? כן, כן. אז מה חסר? קשה לחכות עד לפעם הבאה...

יש דרג

קשה מאוד לרוב לשלב עבודה והנאה. האמינו לי, אני עושה זאת כבר כמה שנים טובות, מאז הפכתי את התחביב למקצוע. טיול הטרקטורונים בירדן היה קשה שבעתיים שכן גם נהנתי מלתת בגז עם טרקטורון בשטח ירדני מרהיב, אבל גם שילבתי עבודה בשני כובעים שונים. עם כובע של קאן-אם על הראש ארגנתי את קבוצת הטרקטורונים, בתוקף תפקידי כמנהל מועדון לקוחות טרקטורונים ואופנועי ים של עופר-אבניר. עם כובע שטח אוסטרלי על הראש, סיקרתי את המסע וצילמתי, בתוקף תפקידי כעורך אתר השטח הישראלי. כמו שאומרים, יש דרג ויש דרג.

אבל אם נשים רגע בצד את האנחות המזויפות, אפשר בשקט להתוודות כי מסע הטרקטורונים לירדן היה תענוג צרוף. את צרוף התנאים כבר תארתי למעלה, עכשיו אפשר להתמקד בתחושות. אז דמיינו עצמכם לרגע על טרקטורון משובח, מרחפים על גבי חול אדמדם ורך, בינות להרים אדירים עשויים אבן חול אדומה. עכשיו הכפילו את התחושה הזו במספר לא מבוטל של שעות רכיבה בכל יום, הכפילו בשלושה ימים, הוסיפו חברותא נעימה עם חבורה איכותית במיוחד, תבלו ברצף אינסופי של בדיחות והגישו בסוף גם קפה שבושל ביד אומן והוגש לכם על רקע נוף מדברי עוצר נשימה.

למה זה כיף?

קסם של ממש יש לו לטרקטורון לצורך מסע שכזה. טיילתי כבר בירדן, על גבי רכב שטח סטנדרטי והתרשמתי עמוקות ממראות המדבר שנמצאים ממש מעבר לגבול. אבל טרקטורון הוא סיפור שונה לחלוטין, המספק חוויות ממימד אחר. יש את החיבור הישיר לשטח, שאינו מסונן דרך חלונות זכוכית ומערכות אוורור ומיזוג. יש את יכולת העבירות הפנומנלית, אליה לא יכול להתקרב כל כלי רכב אחר. ויש את רמת הנוחות הגבוהה בהשוואה לאופנוע, המאפשרת להישאר רענן ונינוח גם לאחר יום שלם של רכיבה.

החיבור הישיר לשטח מורגש כבר בשניה שנכנסים לתוך מעבר הגבול. שיירת טרקטורונים צבעונית היא אטרקציה בצד הישראלי של המעבר, אבל היא משולה לשיירת חלליות של חייזרים בכל מקום בירדן, משום שאין כלים בעלי כידון בירדן (וזה כולל במרבית המדינה גם אופנועים ואף אופניים). השיירה עוררה עניין רב בכל מקום בו עברה. קבוצת הרוכבים הצבעונית הייתה אטרקציה גם במהלך צעדה קצרה ברחובות עקבה, לעבר דוכן הפלאפל המתבקש של המהנדס.

יכולת העבירות של טרקטורון דומה לזו של ג'יפ (אם מכפילים את היכולת של האחרון פי 10 לפחות). טרקטורון מלטף את הדיונות, מרחף בשבילי המדבר ומטפס בעליות תלולות כאילו היו כביש מהיר. ביומו השני של המסע עשתה היכולת הזו פלונטר קצר בלוח הזמנים, משום שיירת הטרקטורונים גמאה את העליה הבת זונה, שהספיקה לגבות קורבנות דו גלגליים רבים, כאילו הייתה טיול בפארק.

רכיבה על טרקטורון במדבר במשך שלושה ימים ארוכים היא עסק מתיש יותר מנסיעה בחלל ממוזג של רכב שטח מודרני. אבל אם משנים את נקודת ההתייחסות ומשווים את רמת הנוחות לאופנוע, אפשר להמשיל את האוכף המרווח של הטרקטורון לארמון מזרחי מפנק, אשר מנעים את חיי היושב בו עד לרמה של הדוניזם טהור. כה נוח הוא הכלי (כן, גם ברכיבה בצמד), עד כי אפשר לסיים מסע ארוך שכזה ללא שריר אחד שנתפס. וכאשר כה נוח אפשר להתמקד בנופים המרהיבים ופשוט להנות מכל רגע.

מים גנובים

באופן צפוי למדי נוף הקדומים של ואדי ראם עצר את נשמתי, פטרה החסירה פעימה מלבי ודיונות החול של הערבה הירדנית חזרו והכפילו את קצב הלב. מה שהיה פחות צפוי הוא שקטע אחד לא מתוכנן של המסע הוא שעלה למעמד של אחד משיאי המסע מבחינתי. היה זה אחרי סיכום המסע על גבי מקלובה ובקלאווה בערבה הירדנית ואחרי 40 קילומטרים של רכיבה מתישה על גבי כביש הערבה הירדני.

ברגע של משובה ורצון להעיר את הרוכבים מתרדמתם הפנה עופר אוגש, מוביל המסע את כידון הקימקו עליו רכב ימינה מהכביש לטעימה אחרונה מהחול הירדני. המסע החולי הקצר ארך קילומטרים ספורים, אך חזר וריענן בפה את הטעם המענג של החול הירדני. עבדכם הנאמן, משוחרר מכבלי הצילום יכול היה להתמקד בסחיטת המצערת והפקת אדרנלין טהור מהסיטואציה החטופה. אחרי הגיחה הזו לא הרגשתי בכלל את עשרות הקילומטרים שעוד נותר לי לגמוא על גבי כביש ירדני. ובעצם, גם אחרי יותר משבוע שעבר מאז החיוך על הפנים עדיין לא נמחק.

לחצו כאן לגלריית התמונות המלאה מהמסע