שטח 4X4

אגדת שטח: וידאל טמפו G 1200

ישנן חברות עם מסורת ארוכה ויציבה של יצירות מופת מוטוריות אבל יש גם חברות שמבליחות לרגע עם רכב גאוני – ונעלמות. כך קרה לחברת וידאל הגרמנית, שייצרה את הטמפו G 1200 בשנים 1936-1939

מאת: עופר אדר

31/07/08

אגדת שטח

תנועה של כלי רכב בשטחים קשים העסיקה את המתכננים והיצרנים משחר ההיסטוריה של המכונית. מעבר להנעה 4X4 המוכרת לנו היום, היו גם ניסיונות של חשיבה בכיוונים אחרים, כמו התקנת שני מנועים ברכב, האחד מניע את הסרן האחורי והשני את הקידמי. הרכב המוכר ביותר בקונספט הזה הוא הסיטרואן דה שבו סהרה (קישור לכתבה על הסהרה) אבל קדמו לו יצירות מוטוריות גאוניות לא פחות, ואולי אפילו יותר, עם אותה תפיסה. אחת מהן היתה הטמפו G 1200.

אוטו דאוס Otto Daus היה מהנדס גרמני, מחלוצי מתכנני המטוסים בעולם. הוא היה גם בעל רישיון טייס, ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה כטייס בחיל האוויר הגרמני. מה לאדם כזה ולאגדות שטח מוטוריות? ב-1930 דאוס עשה הסבה מקצועית, והחל לעבוד כמתכנן מכוניות אצל יצרן רכב קטן, וידאל ובניו, מהעיר המבורג.

וידאל היה ידוע עד אז כיצרן של כלי רכב מסחריים קטנים, מרביתם עם שלושה גלגלים ומנועים בנפח זעיר בעלי שתי פעימות. דאוס הגיע למפעל עם רעיונות מרחיקי לכת: הוא החל בתכנון כלי רכב בעל שני מנועים, אחד מותקן מלפנים והשני מאחור, כשכל אחד מהם מניע את הסרן הצמוד אליו. התכנון היה לשלוש גרסאות: משאית קלה - T 1200, רכב נוסעים – E 1200, ודגם לשימושים צבאיים – G 1200. ה-T וה-E לא עברו את שלב הפרוטוטייפ, אבל ה-G זכה להתעניינות מצד צבאות זרים (הוורמאכט לא רצה אותו) ובסך הכל יוצרו כ-1000 כלים כאלה, בין השנים 1936 ל-1939, רובם נמכרו לצבא השבדי.

מה הפך את הדגם הצבאי של הטמפו לכל כך מיוחד? ראשית, כמובן, הסיסטם של שני המנועים. אלו היו מנועים עם שתי בוכנות, בנפח 600 סמ''ק, שכל אחד מהם הפיק 19 כ''ס. אפשר היה לנוע בכל שילוב אפשרי: רק עם המנוע הקדמי, רק עם האחורי, או עם שניהם ביחד. השלדה היתה שלדת צינור, כפי שיש במשאיות של טטרה ובפינצגאואר (קישור לסרט על טטרה שנבחנה בצה''ל וקישור לכתבה על הפינצגאואר), מתלה נפרד לכל גלגל עם קפיצים ספירליים, היגוי בכל ארבעת הגלגלים. יכולות השטח של הרכב היו כה גבוהות, שהוא זכה לכינוי ''הזוחל'' (Crawler).

בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, חברת וידאל המשיכה לייצר כלי רכב מסחריים. את דגם שלוש הגלגלים שלה, ה''האנסייט'' (Hanseat), החלו לייצר בהודו והוא מוכר לכל ישראלי שביקר שם. במשך תקופה קצרה, בתחילת שנות החמישים, בנתה החברה ברישיון דגמים של לנד רובר לשוק הגרמני. באמצע שנות השישים התאחדה וידאל עם חברת הנומג הנשל ובהמשך נבלעה בתוך קונצרן מרצדס-בנץ.

מאלף הכלים שנבנו, נותרו בודדים. אחד נמצא במוזיאון של הצבא השבדי בשטוקהולם, אחד במוזיאון של מרצדס בהמבורג, עוד אחד במוזיאון של הצבא הדני ועוד כמה, שמספרם לא ידוע במדויק, בידיים פרטיות.