מסע ג'יפים במדבר המערבי של מצרים, החלק המזרחי של הסהרה, הוא תענוג לחובבי נסיעת שטח אתגרית וחילוצים משקיעות עמוקות בחול, אבל גם הזדמנות לחוויה מדברית אמיתית
במהירות שיוט של מאה קילומטר בשעה אני חוצה את קו הרכס של הדיונה ומיד מבין שיש בעיה – נכנסתי לאמבטיה סגורה שאין ממנה מוצא. אני מדביק את הרגל של הגז לרצפה ומנסה לסחוט עוד קצת מהמנוע, אולי אצליח לתפוס גובה בשולי האמבטיה, אך לשווא. בקצה אנחנו מאבדים את התנופה, המנוע חסר כוחות ואנחנו עמוק בתוך האמבטיה. מבט לאחור, עוד שלושה כלי רכב מהשיירה יושבים באמצע האמבטיה ומעיפים חול. שאר ארבעת כלי הרכב הספיקו לעצור על החלק הקשה של שלוחת החול רגע לפני הכניסה לאמבטיה. ככה זה בים החולות הגדול של מדבר הסהרה - שממה מוחלטת ורכסים מתמשכים של חולות המרדימים את העין ומתחברים למשטח אחד, בלי יכולת לדעת היכן רך והיכן קשה. עכשיו מתחילה העבודה – שעה-שעתיים ונהיה בחוץ, בדרך לנקודה המתוכננת למאהל הלילה, מרחק של 150 קילומטר.
מסע הג'יפים לחציית חולות המדבר המערבי של מצרים הוא אתגר ייחודי. השממה המוחלטת שולטת בלב ארגז החול הענקי הזה – אלף קילומטר אורכו ו-300 קילומטר רוחבו – אזור שבו ממוצע המשקעים הוא אפס מילימטר בשנה ויש בו רק חול, והמון, אינסוף, דיונות ענקיות. המטיילים עומדים בפני אתגר ההתמודדות עם הלא נודע, עם התחושה המנטלית של בדידות מוחלטת במקום שאין בו אדם בטווח של מאות קילומטר. המוביל עומד בפני אתגר הניווט ובחירת הנתיב הנכון והבטוח להעביר בו שיירת כלי רכב בלי שישקעו בחול או יתהפכו בדיונות שגובהן כמאתיים מטר.
מקהיר אל המדבר
את המסע מתחילים בקהיר – עיר צפופה ועמוסה. נתיב של שלושה מסלולים מכיל בפועל חמישה מסלולים של תנועה מהירה, מכוניות נדחפות, עגלות חמורים והולכי רגל החוצים מצד לצד בלי שהתנועה תאט ולו לרגע. בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת עושה השיירה שלנו את דרכה. המומים מההמולה ומוקסמים מיופייה אנו נוהגים כשמולנו מגיחות מתוך האובך הפירמידות של גיזה.
לפנינו יום של 750 קילומטר בנהיגה על כבישים מקהיר לנאת המדבר בסיווה (Siwa). כשעוזבים את אזור קהיר הכבישים שוממים והדבר היחיד שמעכב את השיירה הוא ניידת המשטרה המקומית שמחליטה כי בקטעי דרך מסוימים עליה ללוות את כלי הרכב הנהוגים בידי זרים בדרכם ללב המדבר המצרי. נסיעה לצד הטנדר המשטרתי וסימון של יאללה, תנו בגז גורם לנהג הניידת להגביר מהירות ולעזוב אותנו בהבנה שאנחנו כבר נסתדר בכוחות עצמנו.
אמנם זהו צדה המזרחי של הסהרה, הנמתחת ממרוקו במערב ועד מצרים במזרח, אך למדבר שאליו אנו נוסעים קוראים המדבר המערבי, שכן זהו המדבר השוכן ממערב לנהר הנילוס. במבט ממעוף הציפור על מצרים מתבהרת התמונה – במרכז מצרים זורם הנילוס כשממערב וממזרח לו שדות ירוקים, ואז בבת אחת נקטע הירוק והופך לצהוב – המדבר. ממזרח לנילוס ועד לים האדום ולתעלת סואץ זהו המדבר המזרחי, ממערב לנילוס ועד לגבול עם לוב זהו המדבר המערבי. המצרים הקדמונים אף הגדילו לעשות ושייכו את חלקו המזרחי של הנילוס לחיים ואת החלק המערבי, שבו שוקעת השמש, נתנו למתים. אין פלא שבו נבנו הפירמידות, בתי הקבורה למלכי מצרים.
בדרך לסיווה אנחנו עוצרים במוזיאון המלחמה באל-עלמיין (EL-Alamein), עיר קיט לחוף הים התיכון. כאן אפשר ללמוד על סיפורי הקרבות בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה במדבר, שבהם השתתפות מאות אלפי חיילים. סיפור כזה הוא סיפור תעוזתו של קצין צעיר וסורר בצבא הבריטי שקבע כי המעז מנצח, דווקא באמצע השממה. מייג'ור דיוויד סטרלינג הקים את יחידת ה-SAS (Special Air Service) ושינה את התפיסה בהפעלת כוחות קטנים בזמן מלחמה. הוא הגה רעיון מטורף – קבוצות קטנות יתקפו בעורף האויב, יהלמו בו כשאינו מוכן וייעלמו לתוך המדבר. וזה עבד. ה-SAS גרמו לאויב הגרמני נזקים שסייעו לכוחות הבריטים להכריע את הקרב. כדי לנוע במדבר חברו לוחמי ה-SAS ליחידת ה-LRDG (Long Range Gesert Group), יחידת מודיעין שהתמחתה בנהיגה במדבריות ושלוחמיה ידעו לנהוג בכל תווי שטח, לתקן בעצמם את המשאיות שבהן נסעו, להתארגן עם מים, אוכל ותחמושת לימים ארוכים, ובעיקר לנווט במדבר במיומנות.
ירוק באמצע המדבר
אנחנו עוזבים את קו החוף של הים התיכון באזור מרסה מטרוח (Marsa Matruh) ופונים דרומה לתוך המדבר. הכביש נמשך לאורך 300 קילומטר במישור ענקי ושומם המופרע מדי פעם בשלטים המסמנים את שבילי הכניסה לאחת מעשרות בארות הנפט שבמדבר. בערב אנחנו מגיעים לנאת המדבר סיווה ושם מצפה לנו הפתעה – המקום שוקק חיים ופעילות. במרכז היישוב על תל קטן בולטת עיר הבוץ, תל עתיק המיושב גם היום. בתים, חנויות ואפילו מסגד הבנויים בוץ, וחוץ מקצת תאורה הכל טבעי ואותנטי. תיירים כמעט שאין פה, והחנויות הפתוחות גם בעשר בלילה משרתות את הקהל המקומי. ילדים קטנים שכבר מזמן היו אמורים לישון מובילים חמורים רתומים לעגלות.
סיווה היא נאת מדבר עצומה. כמיליון עצי דקל הגדלים בה משמשים את המקומיים למזון, לחיזוק קורות הבית, לחימום ואפילו להפקת תרופות. הסברה היא שממערב לנילוס קיים ערוץ תת קרקעי הזורם מתחת למדבר המערבי. אף שהיא נמצאת על הגבול של מה שהיה העולם העתיק, לסיווה יש היסטוריה בת אלפי שנים – בה ישב האורקל, כהן דת שחזה את העתיד, ואליו הגיעו לקבל עצה טובה שליטים מכל העולם. מספרים שגם אלכסנדר מוקדון היה מגיע להיוועץ באורקל, וכאות להערכתו בנה לו מקדש בין הדקלים.
בבוקר, אחרי תדלוק, אנחנו עוזבים את סיווה לתוך המדבר. המעבר מהבית האחרון של נאת המדבר לדיונות עוצמתי וחד, בבת אחת נגלה ים החולות הגדול. בשעות הראשונות של השהייה במדבר, בטרם מעכלים את המרחבים, נראה ים החולות הגדול שומם. ככל שעוברות השעות והעיניים מתרגלות למראה ולחול הבהיר מגלים אוצרות מדהימים – עמק שכולו עצים וגזעים עגולים מאובנים, באר נפט שאינה פעילה אבל זורם בה זרזיף של מים המאפשר חיים למעט צמחייה ואף לכמה ציפורים שטעו במסלול הנדודים, עמוד סלע קדום הבולט מתוך ים החולות, ומשאית בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה עם צמיגים כמעט חדשים שאינה נוסעת לשומקום.
בנחישות וברגישות
הנהיגה במדבר מחייבת נחישות ורגישות. צריך לדעת מתי לתת גז כדי לטפס את הדיונות וגם כדי לרדת בבטחה בסכינים ובמורדותיהן, ומתי לנסוע בסבלנות וברגישות. בעת שקיעה בחול צריך לנסות להתקדם בסלד סרק כאשר הרכב מהדק את החול מתחת לצמיגים ומתקדם לאט לאט, עד שהאחיזה בקרקע מאפשרת להגביר מהירות. נהגים לא מנוסים עלולים לחשוב שאם ייתנו יותר גז יצא הרכב מהמקום שבו שקע. לאמיתו של דבר, כשהרכב מעיף חול יש להוריד את הרגל מהגז, לאפשר לו לחזור לאחיזה ולאט לאט להתקדם בחול הרך.
היינו חבורה של נהגים מנוסים והחלטנו להיכנס למדבר מכיוון הימה הבוצית של באחריין (AL BAHRAIN). זו בחירה בדרך האתגרית יותר לחדירה למרכז ים החולות הגדול שכן הכניסה ממזרח מחייבת התמודדות עם הצד הרך והעמוק יותר של הדיונות ולכן גם עם סכנת שקיעות.
ואילו שקיעות שהיו לנו שם! חוויה לימודית מדהימה. השתמשנו בשאפלות ברזל, בהורדת אוויר בצמיגים ל-8 PSI (מזל שיש קומפרסור לנפח בחזרה), הרצועה האנרגטית הפכה לחביבת הקהל, והכי חשוב – 14 איש שלכל אחד שני כוחות סוס לפחות דחפו את כלי הרכב מבוקר ועד ערב.
אילן, נהג מנוסה, חתך את ראש הדיונה במהירות כדי לחצות קטע רך. רגע לפני ההתהפכות לצד השני של הסכין נתפס הרכב בחול הרך מצדה השני של הדיונה, ועכשיו יש להחזירו לשיירה. נשמע פשוט, אבל זה ארך שעה וחצי - חצי שעה להתיישר עם כיוון הירידה ולרדת לתחתית הדיונה, ועוד שעה למצוא דרך נוחה להצטרף לשיירה הנמצאת מצדה השני של הדיונה.
לאחר ארבע שעות של נסיעה, תוך בדיקת כל שלוחה ושלוחה וסריקה רגלית כדי לוודא היכן עביר והיכן לא, אנחנו מסיימים את הדיונות האכזריות שממזרח לים החולות ומגיעים לשלוחות הענקיות שבמרכזו. הלילה כבר ירד, ואנחנו מתמקמים לחנייה לצד קיר דיונה שאמור להגן עלינו מפני הרוח. מנם, המקומי שמתלווה אלינו, מכין מרק חם וצולה עופות במדורה. היישוב הקרוב ביותר נמצא במרחק 400 קילומטר, והעלטה מוחלטת. אנחנו מרותקים למיליוני הכוכבים שמעלינו.
מבצע חילוץ
כשעורכים מסע ג'יפים במדבר, כל תקלה עלולה להפוך לצרה. אחרי 500 קילומטר בים החולות הגדול נשברה משאבת המים בטויוטה. הבעיה לא היתה האטם שנפרץ, אותו אנחנו יודעים להחליף בשטח, אלא התבקעות המשאבה כולה בחריץ אכזרי. מים החלו לנזול בכמות שהמדבר לא ידע מאז שים טתיס עבר מן העולם. הרבה רעיונות נזרקו לאוויר: מחילוץ מוסק (החבר'ה מגבעת חלפון) ועד האפשרות להעלות את הרכב באש (סוכן הביטוח). בסוף החלטנו לאתגר את עצמנו ולגרור את הרכב.
התחנה הקרובה ביותר ליציאה מים החולות היא עין דאלה (AIN DALLA), מוצב צבאי קטן של הצבא המצרי שממנו מובילה דרך כבושה לעבר כביש נאות המדבר. עכשיו נשאר רק לגרור רכב בלי מנוע לאורך 120 קילומטר, כשגם בלי גרירה בקושי אפשר להתקדם. התארגנו בשיירה – אני נוסע כשני קילומטרים לפני השיירה, מסמן את הדרך באמצעות השארת סימני צמיגים בחול הבתולי וסימון של אין כניסה אם טעיתי בבחירת המסלול. דני, אדם אחראי ומנוסה, מוביל את הכוח העיקרי. ירון שאין לו אלוהים נותן גז ברכב הגורר ולידו גיל שומר על הרכב הנגרר. יורם מנסה לשלוט ברכב הנגרר (אין מנוע, אין הגה כוח והבלמים קשים). מוטי יושב ליד יורם ומנסה לשלוט בירון באמצעות מכשיר הקשר. וימי, המבוגר והאחראי מכולם, סוגר את השיירה.
חמש שעות של נסיעה, שקיעות, שימוש ברצועה אנרגטית ודרך שהפכה מקו אווירי של 120 קילומטר ל-160 קילומטר בפועל. לאחר שהשארנו את הרכב התקוע בעין דאלה חיכתה לנו נסיעה ארוכה חזרה למסלול ואת היום סיימנו בשתיים לפנות בוקר בפרפרה (Farafra), בקבלת פנים שערך לנו הצבא המצרי (מזל שנסע איתנו איש מודיעין מצרי שאימת את הסיפור שלנו). פרפרה היא נאת מדבר בלב המדבר המערבי, שהתברכה במעיינות חמים הפורצים מתוך האדמה וזורמים לבריכות בטון כאילו נבנו במיוחד לפושטי המדבר (בעצם אלה בריכות המשמשות מאגרי ביניים בדרך לתעלות ההשקיה).
מפרפרה אפשר להמשיך לטיול המקובל והתיירותי לתוך המדבר הלבן, שכשמו כן הוא. המדבר הלבן הוא חוויית נוף מדהימה כל כך, שאפשר לא להתקדם כלל בתוכו ורק לשבת ולהשקיף על יצירת האמנות הגדולה הזאת. שטחו של המדבר גדול יותר משטחה של ישראל. הוא משופע מעיינות ומאובנים, והר של קריסטל תוחם אותו מצפון.
המדבר הלבן נשפך לתוך המדבר השחור וזהו האות לכך שאנו מתקרבים לבחארייה (AL BAHRIYA), נאת המדבר שבה עיירה קטנה המשמשת שער למדבר המערבי ובה מרוכזת פעילות המסחר, החקלאות והתיירות של האזור. במקום נמצאו קברי פרעונים ויש כאן גם מוזיאון לאומי קצת מבולגן שמוצגות בו מומיות.
בחארייה היא נקודה שבה יכולים אלה המעדיפים טיול ג'יפים אתגרי פחות למצוא מדריך ורכב שייקחו אותם לטיול במדבר הלבן ובמדבר השחור. אפשר לנסוע צפונה על רצועת הדיונות של אבו מוחרק (ABU MUHARRIQ) עד לעמק הלווייתנים – מכתש ענקי שבו נכלאו לפני כ-65 מיליון שנה כמה עשרות לווייתנים והפכו למאובנים. משם ממשיכים מזרחה בנסיעה מהירה לאורך כ-250 קילומטר במישורי חמאדה, משטח אדמה רך שעליו אבנים קטנות והוא נוח מאוד לנסיעה. מגיעים לאגם פאיום (Faiyum) וממשיכים לאורכו, בין מלונות פאר לכפרים הבנויים מחושות עלובות, חזרה לכביש הראשי לקהיר ואל תוך ההמולה המצרית.
תגובות