רז פרויליך ועופר אוגש יצאו לטפס (ברגל) על ההר הגבוה באירופה, 5,642 מטרים על הגבול בין גרוזיה לרוסיה. הגובה ומזג האוויר הקשה דרשו מאמץ פיסי ונחישות, מפגש התרבויות סיפק את החוויה והפסגה את תחושת הניצחון
המדרכה מתנדנדת
יום לפני הטיסה לרוסיה, השתתפנו רז ואני בהלוויה של רחלה לאוטמן, אשתו של דב – חברנו לתנועת
אחרי! שם פגשנו בפליקס שלומוביץ', מטפס הרים מקצועי בעבר, וכיום חולה
ALS (ניוון שרירים).
מפגשים עצובים תמיד גורמים לנו לחשוב על מהות חיינו בעולם הזה ועל המטרות שאנו מציבים לעצמנו. בעשרת הימים הבאים לא יכולתי שלא לחשוב על גדלות רוחם של דב ופליקס. שני אנשים איתנים שרוחם גוברת על השרירים שכשלו. שני אנשים, שעבורם המשפט ''לסמן מטרה ולחתור אליה תוך כדי התמודדות עם משברים שבדרך'' הוא לא עוד סיסמה או מטרה רגעית אלא התמודדות יום יומית.
הסתכלנו עליהם, שאבנו כוחות ויצאנו לדרך מצוידים גם בדגל ישראל וגם בחולצת
אחרי! במטרה להגיע לפסגת האלברוס.
נסיעה של 4 שעות בכבישים שתחילתם טובים, רחבים ומלאים בצבא ומשטרה והמשכם צרים, רצופי בורות ובצידם שטחים חקלאים נרחבים שהופכים עם העלייה בגובה, לשטחי מרעה מוריקים למרגלות הרים שלא רואים את פסגתם. בסוף הדרך, כשבחוץ כבר חשוך, אנו עולים על שביל בוצי (באמצע אוגוסט). הנהג מתמרן בערפל אנו מגיעים לאזהו (AZAU) – עיירה קטנה בגובה 2,350 מטרים למרגלות האלברוס.
מצאנו את עצמנו בקושי
קבוצת המטפסים שאליה הצטרפנו היא בינלאומית – 2 ספרדים, 2 גרמנים, שוויצרי ושוויצרית, 2 פולניות ורז ואני הישראלים היחידים באזור.
את היום הראשון התחלנו בטיפוס קליל ל- CHEGET רכס הרים מעל הכפר TERSKOL אשר ממנו רואים ביום טוב את מפגש הגבולות של רוסיה וגרוזיה (היינו שם כמה ימים בטרם התחילה המלחמה מעבר לרכס).
הטיפוס אינו קשה ומי שמסתייע בשני רכבלי הכיסאות מגיע לגובה של 3,000 מטרים בלי להזיע.
מהרכבל העליון מרחק הליכה של שעת טיפוס מביאה אותנו לגובה של 3,461 מטרים על קצה המצוק.
התצפית מדהימה וביום טוב רואים את האלברוס (אנחנו לא ראינו) ואת מפגש הגבולות (שבימים אלו כאמור נמצא בקצה של איזור לחימה בין גרוזיה לרוסיה).
בירידה ירד עלינו ערפל – ערפל כזה שלא רואים את מי שלפניך, מאחוריך או מצידך.
רז ואני החלטנו כי בקטע הזה נלך בסוף הטור וכך מצאנו עצמנו לאחר כ- 15 דקות של הליכה עומדים לצד השוויצרים ששואלים בתמימות היכן כולם? מסתבר, כי הם קצת חלמו ואיבדו קשר עין עם הקבוצה.
ואז שלפנו את ה- GPS. לשמחתנו הוא היה על ON כל הדרך ושמר על הטרק. עכשיו היה צריך רק לשמור על קו גובה, לבחור ציר תנועה נוח ולחתוך חזרה לכיוון הרכבל העליון שנשמר בזיכרון של המכשיר.
שני השוויצרים היו קצת סקפטיים, אולי קצת מפוחדים מכך שהלכו לאיבוד או מהערפל הסמיך. רז הזכיר לי מידי פעם שיש להרגיע אותם תוך כדי עדכון מלא בטחון כי אנו מכירים את הדרך וכך התקדמנו 45 דקות עד אשר הגענו לרכבל (הוא קוסם – ה-GPS).
הר האלברוס
האלברוס הוא הר געש כבוי במרכז הרי הקווקז הכולל שתי פסגות – המזרחית מתנשאת לגובה של 5,621 מטרים והמערבית – היא היעד שלנו, מתנשאת לגובה של 5,642 מטרים. הרי הקווקז הם למעשה רכס הרים באורך של כ-800 ק''מ מהים השחור לים הכספי והם אשר מהווים את קו הגבול היבשתי בין אירופה לאסיה ואת קו הגבול המדיני בין רוסיה למדינות הקווקז שמדרום לרכס – גאורגיה ואזרביז'אן.
כל האזור טעון פוליטית. המאבק בין הנוצרים למוסלמים על השליטה באזור טרם הסתיים, במיוחד לאור העובדה כי אזורים אלו שהיו בעבר חלק מברית המועצות פוזלים כיום לכיוון האיחוד האירופי וברית נאט''ו. בקצה המזרחי של הרכס נמצאת צ'צניה – שם הרוסים אינם מוכנים לוותר וביום שעזבנו את האזור התחילה גם המלחמה עם גרוזיה על האזור שמדרום לאלברוס.
הולך נגד הרוח
את היום הראשון בטיפוס לפסגה החלטנו לבצע מהעיירה אזהו שלמרגלות ההר ועד לתחנה האחרונה של הרכבל השלישי. אמנם כשנתחיל את הטיפוס לפסגה נעלה לנקודה זאת באמצעות הרכבלים אבל אין אימון טוב מלטפס ברגל מ- 2,350 מטרים ועד לגובה של 3,800 מטרים. זאת הליכה ארוכה שיכולה לבדוק את התאמת הציוד לגוף, משדרת את המסר הנכון לרגליים – ''ח'ברה, באנו לטפס ולא לתת בגז'', וכמובן שזהו חלק חשוב בתהליך ההתאקלמות לגובה.
כ-1,500 מטרים של טיפוס בגובה בהליכה של 5 שעות – זה טוב ומכובד.
להליכה הזאת הצטרף אל רז ואלי – פרנק, נורבגי חסון, ויקינג של ממש שבא לחיות באזור באוהל ומטרתו להעפיל לפסגת ההר לבדו ובאופן רצוף ללא הפסקה.
הקטע הראשון בטיפוס הוא לצד הרכבל התיירותי החדש שבנו הרוסים כחלק מההכנות שלהם לעונת הסקי של החורף הקרוב. רכבל זה נבנה לצד הרכבל הישן שעליו רואים את כל הסימנים הסובייטים של עוצמה ללא נוחות או ללא מחשבה על הנדסת אנוש.
מהתחנה הראשונה של הרכבל יוצא רכבל שני שהוא רכבל קרון רוסי ישן אל נקודת ''מיר'' בגובה 3,470 מטרים. ממיר, התחנה השנייה והאחרונה אליה מגיעים חוטי חשמל, יוצא רכבל כסאות אל החביות BARRELS – תחנת חובה לכל מטפס לפסגת האלברוס. אלו הן ה''בקתות'' הרוסיות – כאן אפשר לישון את הלילה, כאן נמצא החניון של חתולי השלג – וכאן יש שלג, הרבה שלג, אפילו בחודש אוגוסט של אמצע הקיץ.
העלייה הייתה טובה וככול שטיפסנו במעלה ההר, הרגשנו יותר את הרגליים ולבסוף גם את הריאות. מגובה של 3,500 מטרים קשה יותר לנשום ובתוספת עייפות קלה של כמה שעות הליכה בעלייה, הקצב הופך לאיטי יותר ויותר ומידי פעם אפילו עוצרים (להסתכל על הנוף – עלאק).
בשלב זה, פרנק הודיע שהוא מוותר על הרעיון של ביצוע טיפוס רצוף והוא ויצטרף לטיפוס בשלבים.
הירידה חזרה מטה הייתה ארוכה אבל קלה ופשוטה – את כל הדרך למטה עשינו באמצעות הרכבלים: רכבל כסא, לאחר מכן קרון גדול ולבסוף רכבל חדש (גונדולות) עד לאזהו.
ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם
וכך אנו מגיעים לשדה תעופה הדרומי במוסקווה. רכבת למרכז העיר, מטרו שחוצה את העיר מדרום לצפון וקו מיניבוס מספר 48 עד לשדה התעופה הצפוני וטיסה פנימית באורך שעתיים מביאה אותנו למינירל וודי, למרגלות הרי הקווקז.
מיד אפשר להבין כי הגענו לאזור זמן אחר – לא בשעון אלא באזור. הנסיעה מהמטוס לבית הנתיבות (החדש) היא במשאית סמי-טריילר שהוסבה להסעת נוסעים. רוצים לצלם? אסור – הם כנראה טרם שמעו על נפילת ברית המועצות וגם אנו נוטים לחשוב כי הק.ג.ב. עדיין בולש אחרינו (אבל בכל זאת הגנבנו כמה תמונות, כדי לא לשכוח כי אנו ישראלים).
לאחר כמה דקות השתנה מזג אוויר ללא התראה מוקדמת. משמש אוגוסט קיצית לשמיים מעוננים עם רוח מקפיאה וכ-10 דקות מאוחר יותר גם לשלג עם התקפת ברד המכה בכל חלק חשוף ובעיקר בפנים.
עכשיו כאן מסתיים לו הטיול הנינוח והמחויך - כולם מתכנסים בעצמם, בנשימות שלהם וצעד אחר צעד מטפסים ונאבקים במזג האוויר.
הגענו לסלעים ונהנינו מרגיעה של דקותיים מן הברד. עוד לא הספקנו להתיישב, הגיע הברד ותקף בשנית ואנחנו עם הפנים לירידה – אולי מחוץ לערפל מחכות לנו החביות של ה – BARRELS.
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח
לאחר יום מנוחה והתאקלמות לגובה בחביות שעבר עלינו בנעימים – קריאה של ספר ושיחות בטלפון הלוויני, הגיע הלילה של הטיפוס של לפסגה
TODAY IS THE DAY!
התעוררנו ב-2 לפנות בוקר לארוחת בוקר חמימה ולאחריה לבשנו את מיטב הביגוד, הנעליים, הקרמפונס (מסמרי שלג לנעליים), גרזנים, מקלות, משקפי שלג ועוד ציוד ייעודי לטיפוס וב-4 בבוקר, כשבחוץ שורר חושך יצאנו לדרך.
לאור מזג האוויר שלא האיר פנים, החלטנו כי אנו עולים על חתול שלג שיקדם אותנו במעלה המדרון לתחתית הסלעים של פסטוקובה לגובה של כ-4,500 מטרים.
הנסיעה בחתול השלג מזכירה מאוד טיולית בניווטים בצהל. אתה נוסע לך בנעימות עד אשר הטיולית נעצרת והדלת נפתחת. רק שבחתול שלג, הדלת אינה נפתחת ואין את קול הפסססס... המפורסם אלא החתול מתמקם על סוללת שלג, מפנה פניו לכיוון הירידה וכאן אתה מבין שצריך לרדת כי העבודה לפנינו.
מצוידים בכל ציוד הטיפוס הדרוש ובבגדים חמים אנו מתחילים את הדרך במעלה ההר. עוקפים טור של מטפסים שמנצלים את ההפוגה במזג האוויר וגם רוצים להגיע לפסגה.
אבל איפה ההפוגה?
לאחר 10 דקות של הליכה במעלה, הרוח מתחזקת ומתחילה להעיף את השלג הרך לכיוון הפנים. אנחנו מסתגרים מאחורי מסכות ומשקפי השלג וממשיכים לטפס תוך התנשפות קלילה. ואז מתחזקת הרוח - 40 קמש וקור של מינוס 15-20 מעלות מתחת לאפס והשלג מכה בפנים.
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח.....
ההר עמוס במטפסים, חלקם מחכים כבר שבועיים לחלון ההזדמנויות הזה, אבל אני בטוח שלא לכך הם קיוו. אנו פוגשים באמצע הדרך מטפס גרמני שנשכח מאחור כנראה בערפל ובסופה וכל פניו תפוסות ומעוותות מהקור. אני מוריד את הכפפות ומתחיל לעסות את פניו. השרירים נרפים מעט אבל כוויות הקור יעברו רק בעוד כמה שבועות. בינתיים מגיעה קבוצה קטנה שמחליטה לוותר ולחזור ואנו מחברים להם לחבל את הגרמני בדרך למטה.
ואתה שיכור שרועד מקור
אנחנו מגיעים לאוכף שבין שתי הפסגות (5,416 מטרים) ולא רואים כלום. השלג מצליף בנו באמצעות הרוח וכל הכיוון שלנו נסמך עלGPS שפשוט עובד מצוין (חששתי מבעיות קליטה, אבל המכשיר החדש הוא בעל אנטנות רגישות שלא מתרגשות מקצת ערפל וסופות שלגים – גיבור)
מטפסים על המדרון הצר והחלק למעלה וכבר קשה לנשום. כל צעד מחייב נשימה, כל צעד מחייב מאמץ ורצון עז להרים את הרגל ולקדם אותה מעט קדימה.
הטיפוס מהאוכף מתחיל בקטע צר ומצוקי על השלג כשאת התחתית לא רואים בגלל הערפל – אבל ברור כי להחליק במדרון זה כנראה סופני.
הדופק גבוה ומהיר מאוד, קצב הנשימה הוא כשל ריצה, למרות שאנו הולכים לאט מאוד – צעד אחר צעד – אבל זה מחיר הגובה, הקור והרוח המתישה.
ואז מגיעים לישורת – מעין מדרון מפולס שמפיחה בנו תקווה כי אנחנו קרובים לפסגה ועכשיו צריך רק להתקדם לקצה המערבי, לשיא הגובה של האלברוס.
סלע קטן על גבעת שלג הוא שיא הגובה הנכסף – 5,642 מטרים. במשך מספר דקות אנחנו האנשים הכי גבוהים באירופה.
אין הרבה זמן והרוח מקפיאה, אבל תחושת ההצלחה מעניקה כוחות אדירים – עשינו זאת! האדרנלין בשיאו.
אבל... הירידה לפנינו וזוהי משימה לא קלה. הברכיים כואבות, השרירים מבקשים מנוחה והראש מסרב לשתף פעולה – אבל אין ברירה ואי אפשר להישאר על ההר , וגם אין מי שיבוא לעזור.
איבדנו אוויר בטנגו מהיר
3 קבוצות שבמהלך יומיים הצליחו במשימה (70% בכל קבוצה) הצטופפו יחד במסעדה קווקזית מקומית לחגוג את ההעפלה לפסגה.
בהתחלה אוכלים, אחר כך מחלקים תעודות ובין לבין שותים וודקה רוסית מהסוג המזוקק והקשוח של אנשי ההר. כולם שותים בכמויות ורק רז ואני, ילדים טובים תל אביב, שותים מים. אבל ישראלים או לא ישראלים? אנחנו על הרגליים במד''ס מקפץ (שיש כאלו שקוראים לו ריקוד ) ואין בחורה קווקזית – נשואה עבת בשר או רווקה דקיקה שלא משכנו לרחבת הריקודים. התירוץ הוא כי אנחנו שיכורים. כמובן שהיינו שיכורים מהפסגה ומשני ליטר מיץ תפוזים שערבבנו עם מים - גם כי אנחנו חנונים, אבל בעיקר כי אנו מעדיפים את הוודקה הזאת כדלק לג'יפ (ומי שראה את הסרט ''איים אבודים'' יבין אותנו).
מסיבה פראית לתוך הלילה סיפקה לנו אימון אירובי מצוין ובסופה אימון כוח הכולל פינוי שיכורים והעמסה לרכבי פינוי עד לחדר חזרה במלון.
ונכנס עם הראש בקיר
טבע האדם הוא כזה שגורם לך לשכוח את הקושי ואת הדרך. כשהגעת למקום שתמיד רצית להגיע אליו, כשהשגת את מטרותיך – אתה שמח, אבל לאורך זמן אתה שוכח זאת וממשיך בחיי שגרה ומאבד את הערכיות שבעניין.
לכן, תמיד אתה צריך להזכיר לעצמך היכן היית והיכן אתה כיום. את הקשיים אתה שוכח מהר. כמו חייל לשעבר שבמבט לאחור זוכר במעומעם ואף כמעט שוכח כמה קור ועייפות עברו עליו בטירונות יחידה או במסע מסכם בדד. אבל מה שכנראה כן נשאר אצלנו זו הנחישות ויצר השרידות שמתפתח מפעם לפעם – וזה כנראה - הניסיון.
ולניסיון אין תחליף. אמנם גוף חזק ובעל כושר זה חשוב, גם בלי נחישות אי אפשר וחייבים להסתכל להר בעיניים ומאוד לרצות להגיע לפסגה – אבל מה שבאמת עושה את ההבדל הוא הניסיון שצברת לאורך השנים – ואז, הרעב והעייפות של טירונות יחידה שווים ועולים לזיכרון הנדיף ואתה מבין כי אם יכולת אז, כנראה שגם היום אתה יכול.
ושלוש הערות לסיום
* הכותרות בכתבה לקוחות משירו המקסים של שלום חנוך (כתב, הלחין ומבצע)
* הכותרות לתמונות הן משפטי מחץ רוסיים שלמדנו במהלך המסע
* דב לאוטמן – איש ענק! איש עשייה, מחנך, ציוני ואוהב אדם – כבוד גדול לנו הוא להכירו ולזכותו נזקפת הקמתה של עמותת ''
נוער מוביל שינוי - אחריי! ''
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
את הטיפוס לפסגה התחלנו ברכבלים. אותה דרך שעשינו ברגל לפני יום וירדנו ברכבלים – טיפסנו חזרה באמצעות הקדמה עד לחביות ה-BARRELS. שם השארנו את הציוד הכבד ויצאנו עם תיק גב קטן להתאקלמות לגובה בטיפוס לסלעי פסטוקובה PASTUKHOVA , מגובה של 3,800 ועד לגובה של 4,690 מטרים. .
הטיפוס מתחיל במדרון רחב שבקצהו למעלה נראים סלעי היעד. סלעי יסוד בולטים בצורה של הספרה 7 – שמרחוק אינם נראים רחוקים במיוחד.
לאחר כשעה של הליכה מגיעים לגובה של 4,157 מטרים וחוצים את נקודת פריוט 11 / דיזל האט (מה שהיה פעם המלון הגבוה בעולם עד לשריפה שכילתה אותו) וללא הפסקה ארוכה המשכנו להתקדם במעלה המדרון המושלג.
תגובות