דודג'

האחים הוראס וג'ון דודג' החלו את דרכם בעולם הרכב דווקא בייצור אופניים. עם תחילת הפריחה של המכוניות, ב-1900, מכרו את מפעל האופניים והחלו לייצר חלקים למנועים ולשלדות עבור יצרני רכב שונים, בין היתר לפורד. כעבור כ-15 שנים עשו צעד נוסף, והחלו לייצר מכוניות באופן עצמאי. ב-1920 נפטרו שני האחים ואלמנותיהם מכרו את המפעל לוולטר קרייזלר, שכבר אז היה לאגדה בדטרויט.

קרייזלר התחיל את הקריירה שלו כמכונאי רכבות, והתקדם עד לדרגת מנהל עבודה. ב-1911 הוצע לו להתמנות כמנהל הייצור בביואיק, שכבר היתה חלק מג'נרל מוטורס, וכחובב מכוניות מושבע הוא הסכים. קרייזלר היה מוכשר בעבודתו והצליח לייעל את קו הייצור בצורה משמעותית. ב-1916, כשביל דורנט השתלט בשנית על ג'י.אמ, הגיש קרייזלר את התפטרותו. דורנט, שלא רצה לאבד את המנהל המוכשר, הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: משכורת של 10,000 דולר בחודש (מקביל ל-160-170 אלף דולר של ימינו) ובונוס של חצי מיליון דולר בכל שנה, בכסף מזומן או במניות של ג'נרל מוטורס. קרייזלר כמובן ''חטף'' את ההצעה.

לאחר שלוש שנים הוא התפטר ומכר את המניות שלו לדורנט ב-10 מיליון דולר. המשכורת ההתחלתית שלו בביואיק, כשהתמנה למנהל הייצור, עמדה על 6,000 דולר בשנה. כעת היה לאחד האנשים העשירים ביותר בארהב. הוא נקרא לשקם את מפעל ויליס-אוברלנד שנקלע לקשיים, וכאן כבר דרש – וקיבל – משכורת של מיליון דולר בשנה. ב-1921 רכש את חברת המכוניות מקסוול, שינה את שמה לקרייזלר ויצא לדרך כיצרן כלי רכב עצמאי. הוא הקים עוד שתי חטיבות בחברה שלו, פליימות ודה-סוטו, וכמו שנעשה בג'נרל מוטורס ובפורד, כל חטיבה קיבלה מיצוב משלה, למאות שמכנית כלי הרכב של כולן היו דומים.

ב-1928 הקים קרייזלר גורד שחקים במנהטן, שנקרא על שמו, שהיה בזמנו הבניין הגבוה ביותר בעולם. ב-1936 יצא לפנסיה וב-1940 נפטר.

במהלך כל השנים, היתה קרייזלר החברה היותר קטנה בין ''שלושת הגדולות''. בראשית שנות ה-70, עם משבר הדלק הראשון, נקלעה החברה לקשיים גדולים ונחלצה מהם רק בסיוע ממשלתי נרחב, תחת שרביט הניהול של לי אייקוקה. ב-1987 רכשה את אמריקן מוטורס, וקיבלה יחד עם הנדוניה את מותג ג'יפ. לאחר שנקלעה שוב לקשיים, נוצרה ב-1998 שותפות בינה לבין חברת מרצדס, והחברה החדשה נקראה דיימלר-קרייזלר. השותפות החזיקה מעמד פחות מעשור, וב-2007 נמכרה קרייזלר לחברת ההשקעות סרברוס. היום היא מייצרת ומשווקת מכוניות תחת שלושה שמות בלבד: קרייזלר, דודג' וג'יפ.

ומה קרה בשטח? דודג' היתה גם חטיבת המשאיות והרכב המסחרי של קרייזלר, וקצת לפני מלמחת העולם השנייה החלה בניסיונות ייצור של רכבי 4X4. הדגמים הראשונים היו הסבות של משאיות וטנדרים אזרחיים, אך עם פרוץ המלחמה החלו לייצר כלי רכב שיועדו מראש למטרות צבאיות. רכבים אלו זכו לכינוי WC (Weapon Carrier – נושאת נשק, מה שהביא לכינוי הצה''לי נ.נ) ויוצרו במגוון גדול של דגמים ותצורות: רכבי פיקוד, נושאי מקלעים, רכבי תובלה, אמבולנסים. היו גם דגמים עם הנעה 6X6.

בתום המלחמה, התעורר ביקוש מצד חיילים משוחררים, שהכירו את ה-WC בעת ששירתו בצבא, לרכב 4X4 קשוח לעבודות ייעור, חקלאות, כבאות וכו'. בדודג' נענו לאתגר במהירות, וב-1946 הוציאו לשוק את ה-POWER WAGON, עם מכללים שנלקחו מכלי הרכב הצבאיים, תא נהג סגור המיועד לשלושה אנשים וארגז שטוח. הרכב הזה יוצר ללא שינוי כמעט עד תחילת שנות ה-70, אז הופסק ייצורו משום שלא עמד בתקני הבטיחות המודרניים. בארצות מסוימות, וגם בישראל, הוא שווק תחת השם פארגו.

ב-1957 החלה דודג' לייצר גרסאות 4X4 של הטנדרים הקלים שלה. גם אלו קיבלו את השם POWER WAGON, ובעוד דגמי ה-4X2 מזוהים באות Dהמלווה במספר על פי משקלם (D-100, D-200 וכו') דגמי ה-4X4 זוהו באות W. ה-POWER WAGON המקורי קיבל את הזיהוי W300M. במקביל, באותן שנים ייצרה דודג' רכבי נוסעי/ואנים 4X4 שקיבלו את השם TOWN WAGON.

באותן שנים ייצרה דודג' גם כלי רכב צבאיים, כמו ה-M37 וה-M201, שהגיעו גם לשרת בצהל וקיבלו כאן את השמות ''קומנדקאר'' וכאמור ''נ.נ''. גם הם נשאו על מכסה המנוע את השם POWER WAGON. בשלב מסוים החלו להרכיב אותם בארץ ולימים הם שימשו כבסיס לתכנון ולייצור ה''אביר''.

ב-1974 החל ייצור ה-RAMCHRGER, כתשובה לפורד ברונקו ולבלייזר של שברולט; הטנדרים שינו את שמם ל-POWER RAM ואחר כך נשארו רק עם RAM. ליין ה-4X4 של הקונצרן מתבסס היום בעיקר על דגמי ג'יפ, עם דגמים בודדים הנושאים את השם דודג' ומתבססים על מכללי ג'יפ (למבחן השוואתי של דודג' ניטרו).