טל שביט - האחד והיחיד (ע.א.) פוגש את אחת הבוגרות הראשונות של קורס מדריכי נהיגה בצה''ל שלא קל להתקבל אליו, וצריך הרבה סבלנות וזמן כדי לסיים אותו
כרמלה בנחלה
לא יעזור כלום: אנחנו שוביניסטים, ומובלים באף על-ידי סטיגמות.
אפילו היום, בעולם של שוויון הזדמנויות, כמה שנים טובות אחרי שיוטה קליינשמידט ניצחה בדקאר ואחרי שהורגלנו לראות את נשותינו מנווטות ללא מורא את רכב ה-4x4 המשפחתי בטיולי שטח אתגריים, המראה של בחורה דקיקה נוהגת ברכב צבאי – ולא משנה איזה – עדיין עושה לנו את זה.
עדיין נראה חריג, יוצא דופן, וכן, בהחלט סקסי.
כרמלה אוגיבייב, 26 (רווקה, מעכו, וזה כל המידע שתקבלו מאתנו), אשת קבע, מדריכת נהיגה, בהחלט עונה לסטיגמות – או שאולי ממש לא.
תחליטו אתם: היא ממש, ממש לא מפחידה (די להיפך, למען האמת, אבל אני צריך להיזהר במה שאני כותב) ובכלל לא מזכירה את יוטה קליינשמידט, למזלה הרב.
היא בפירוש לא נראית כחיית-שטח מסוקסת. היא לא תרסק את אצבעותיך בלחיצת יד, ציפורניה מטופחות – במלים אחרות, היא לא גרסה נשית של עידו כהן (שוב, למזלה הרב).
ולכן, כשאני יושב לידה בהאמר הצבאי (לידה, עאלק. הרי אי אפשר ממש לשבת ליד מישהו בהאמר. ''כשאני יושב באותו אזור חיוג ומביט לעברה עם משקפת'' יהיה תיאור נכון יותר), רואה אותה שולחת ידיים מורגלות היטב לעבר המתגים והמנופים השונים תוך כדי פטפוט על דא ועל הא, שולטת בבהמה בנגיעות קלות, אני צריך לעשות סוויץ' במוח.
להזכיר לעצמי שהבחורה עדינת-המראה שיושבת משמאלי מחזיקה ביותר שעות-הגה על האמר משיהיו לי אי-פעם, ושליכולת שלה יש קבלות ודיפלומות – לא רק לנהוג, אלא גם להדריך.
מאחורי ההגה של ההאמר היא נמצאת בשטח-המרעה הטבעי שלה, בבית, ממש כרמלה בנחלה; ואילו אני כאן רק אורח לרגע שמיטלטל במושב הכי צפוף והכי לא נוח ביקום המוטורי, ברכב הכי רועש והכי איטי עלי אדמות, ומנסה להבין:
מה עושה בחורה טובה כמוך במקום כזה?
רקע צבאי
כמה שבועות קודם לכן נפגשתי עם סא''ל משה בן עוז – בחיי שיש קצין עברי עם שם כזה, ישירות מספרי יגאל מוסינזון – שהוא רע''ן הדרכה במקל''ר.
בעברית: ראש ענף הדרכה במפקדת קצין לוגיסטיקה ראשי (הייתי מביא לינק לאתר שלהם, אבל זה כבר נראה לי ביזארי. בכל זאת, צהל).
פעם קראו לחיל הזה ''תחזוקה'', ואז עיברזו את זה ל''לוגיסטיקה''. גדול, לא? מסא''ל בן עוז אני אמור לקבל מושג ראשון על המסלול שצריך לעבור כדי לקבל ג'וב כמו של כרמלה (והוא מצדו רוצה מן הסתם לוודא שהכתבה הזו תלך לכיוונים הרצויים).
ובכן: הג'וב הנ''ל מוגדר כ''מדריך נהיגה בכל מיני כלי רכב צה''ליים''.
כדי להגיע לזה יש לעבור קורס ארוך שכדי להתקבל אליו צריך לעבור תהליך מיונים ארוך. ''ארוך'' היא מילת המפתח כאן, אם לא שמתם לב.
את כמות הנרשמים ואחוזי המתקבלים אסור לי לומר לכם, אבל מדובר בקורס הנחשב ליוקרתי ומבוקש, בין היתר כי הוא נערך בתיאום עם משרד המסחר והתעשייה ומשרד התחבורה, מקביל בחלקו לקורס מורי נהיגה אזרחיים, כולל גם תכנים אזרחיים, ובסופו של דבר – אחרי שתהיה כמה שנים טובות בקבע – תקבל גם הסמכה אזרחית.
אה, כן, הקורס פתוח לאנשי (ונשות) קבע ב-ל-ב-ד.
עקב אורכו של הקורס הוא מפוצל לשלושה חלקים.
אורכו של שלב א' 4 חודשים והוא כולל בעיקר תכנים אזרחיים.
לאחריו מפוזרים החניכים שעוברים אותו בהצלחה לבתי הספר הצבאיים השונים. בשלב זה מותר להם ללמד חיילים בעלי רשיון אזרחי ולהכשירם לנהיגה בכלי רכב שונים: משאית אינטרנשונל, סופה, אביר, בחלק מהמקרים דיפנדר, וכמובן – האמר.
לאחר שנה וחצי של עבודה מעשית בה נבדקת יכולת החניכים בהדרכה בשטח הם חוזרים לשלב השני, שאורכו חודש.
כאן הם עוברים תכנים בעלי אופי צבאי יותר, הנדרשים בין היתר לשלב מקצועי צהלי.
רק אחרי שנתיים נוספות חוזרים השורדים לחלק השלישי של הקורס, לעוד חודשיים וחצי של נושאים אזרחיים וצבאיים. לאורך כל הקורס, חלק הארי של הזמן מוקדש לחומר עיוני ומיעוטו למעשי; במלים אחרות, לא מכשירים כאן נהגי-ראלי. את השלב הזה הם עוברים בבסיסים... לא, סתם. צוחקים. מה פתאום? הסמכות מעשיות, זה מה שקורה בבסיסים אחרי הקורס.
כרמלה, אגב, מוסמכת כיום להדריך על האמר, סופה רגילה וסופה ממוגנת, שהיא סיפור שונה.
אם כל העסק נראה לכם ארוך ומרוח על פני המון זמן, הסיבה היא שצה''ל בונה על חניכי הקורסים הללו לשירות ארוך.
את ההסמכה למורה-נהיגה אזרחי הם יקבלו רק אחרי 12 שנות שירות בקבע, לא פחות – בין היתר כדי למנוע אפלייה לטובה של המסלול הצבאי לעומת האזרחי, אבל גם כדי ליצור מוטיבציה אצל החניכים לשירות ארוך-טווח ולגישה רצינית.
יש בזה משהו. ובכלל, כיום יש דגש רב בצה''ל על נהיגה, בכלל, בין היתר כאחד מלקחי מלחמת לבנון. יש יותר הכשרות, לא רק של נהגים ייעודיים אלא גם של לוחמים שיוכלו למלא את תפקיד הנהג בעת הדחק. וכל זה אומר שהתפקיד של כרמלה אוגיבייב באמת חשוב, אם זה לא היה ברור עד עכשיו.
גישה רצינית
כרמלה שייכת למחזור הראשון של הקורס – במתכונתו הנוכחית – בו השתתפו נשים. מדוע רק עכשיו? קשה לשים את האצבע על סיבה נראית לעין.
''כל מקצועות הלוגיסטיקה פתוחים באופן שוויוני לנשים'', מדגיש סא''ל בן-עוז. יתכן שההתחייבות ארוכת-הטווח היוותה גורם מרתיע, לך תדע. אבל כרמלה הייתה אחת החלוצות, יחד עם עוד 3 בנות מתוך X החניכים במחזור.
כיום הן כשנה אחרי סיום שלב א' של ההכשרה, והתגובות – אומר סא''ל בן-עוז – חיוביות. יש הצלחה בשטח. חלק מהבנות מדריכות אנשי מילואים, אוכלוסייה לא קלה בלשון עדינה, ''אתגרית'' בלשון צה''לית.
את כרמלה אנו פוגשים בבסיס ההדרכה בצפון הארץ בו היא עובדת – זו עבודה לכל דבר – בליווי נציגת דובר צה''ל על תקן של יחצ''נית צמודה.
אני לא יכול שלא להיזכר במפגש הראשון שלי פנים-אל-פנים עם האמר, אי-שם בשנות ה-80' הרחוקות, כאשר שני אקזמפלרים ראשונים הגיעו למפקדת חילות השדה שאך-זה הוקמה.
אז זו הייתה אקזוטיקה מוטורית אמיתית. היום נותנים גם לנשים לנהוג בהם, ראיתם מה זה?
נו כן, היום – מה לעשות – האמר צה''לי זה כלי-עבודה אפור, והעובדה שיש לו יכולת עבירות כזו או אחרת לא ממש מעניינת את כרמלה.
אצלה זה יותר משרד נייד, כיתת-לימוד על גלגלים. היא לא הגיעה לכאן מרקע של כיבוש פיסטינים עם ג'יפ חבוט, טיולי שטח עם היילקסים מוגבהים או שעשועי-דיונות עם טרקטורונים. היא פשוט אוהבת לנהוג.
ההיסטוריה הפרטית שלה החלה עם צו-הגיוס הראשון, ואחת האופציות שהוצעו לה היו של נהיגה, ''ופשוט נמשכתי לזה''.
היא עברה קורס קדם-צבאי, ושובצה כנהגת בחטיבת שריון. קצין-הרכב בגדוד הראשון אליו נשלחה סירב לקבל אותה – היום מן הסתם היו תולים את אשכיו בכיכר העיר, או לפחות מורידים בדרגה – אך בגדוד השני קצין הרכב היה חכם יותר והיא התקבלה בזרועות פתוחות.
היחס המשפחתי החם גרם לה לרצות להמשיך אחרי שלב שירות חובה, אך היא הספיקה לשרת 4 חודשי קבע בלבד בטרם שוחררה במפתיע.
היא שמרה על קשר עם ידידיה מהשירות, ואותו קצין רכב רחב-אופקים היה זה שסיפר לה על אפשרות לחתום קבע ולשרת בקלקיליה.
מכאן הגיעה עוד חצי שנה של מילואים בתנאי קבע, במקום שאולי לא נראה כאידיאלי במבט ראשון (ובמבט שני נראה גרוע עוד יותר).
השלב הבא כבר היה עבודה אזרחית ברפא''ל, ואז הראה לה מישהו גזיר-עיתון עם מודעה המדברת על מורי-נהיגה הדרושים לצבא.
היתר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה: מבדקים, מבחנים, ראיונות, סיפור. בסופו של דבר, כרמלה נמנתה על פחות מ-10% מכלל הפונים שהתקבלו לקורס.
יחס אחיד
כעיתונאי צהוב ורודף-סנסציות, אני שואל את כרמלה אם נתקלה ביחס מפלה בקורס, מצד המדריכים או חבריה החניכים.
אבל מתברר שראיתי יותר מדי סרטים. אף אחד לא שם לה עכברים מתים במיטה או ג'וקים באוכל. ''היו כמובן דחקות'', היא אומרת, ''אבל התחושה הייתה שאנחנו חלק מהצוות. לא נתקלנו ביחס מזלזל. היינו שווים, כולנו''.
היא עצמה לקחה את הקורס ובכלל את הכיוון הזה בחיים מאד ברצינות: ''כשאני עושה משהו – זה עד הסוף'', היא מסבירה.
''לא הייתי מוכנה להיכשל בשום מבחן''.
מתשובותיה המרומזות אני מסיק שהיא הייתה בין הטובים בקורס. אני שואל אם לדעתה יש יתרון או חסרון כלשהו לאישה לעומת גבר בתפקיד כמו שלה. ''אומרים שאישה יכולה לעשות שני דברים במקביל, וגבר לא. אולי זה נכון...'' ופרט לכך, החניכים מסתכלים עליה אחרת – לחיוב, דווקא.
היא גם יודעת להיות קשוחה שצריך, לתת צעקה כשיש רעש בכיתה, ואין לה שום בעיה לשלוט בחניכים. לא, לא שאלתי אותה אם היא אוהבת לשלוט בגברים. תפסיקו עם זה, אוקיי?
יוצאים לשטח
השלב המעניין – כאילו, ברור – הוא כמובן אקט היציאה לשטח עם ההאמר.
כבר אמרנו שנהיגת ראלי זה לא כאן: כרמלה לוקחת את העסק ברצינות, כמו את כל התפקיד שלה, ולא מרשה לעצמה לחרוג מהנהלים.
לא שאפשר ממש להשתולל עם הבהמה הכבדה הזו ומנוע הדיזל העתיק והמחרחר שלה – בזמן שלוקח מרגע הלחיצה על הדוושה ועד שמתבצעת אשכרה תזוזה, אפשר לגמור חצי ראיון ועוד להספיק לעשות קפה.
בכל מקרה כרמלה, למרות הביטחון בתנועות והנונשלנטיות הרגועה שמאפיינת נהג וותיק עם היכרות אינטימית עם המכונה שלו, נוהגת בדיוק לפי הכללים ולא זזה מילימטר ימינה או שמאלה.
הצבא שלנו לא סלחן כלפי מי שמרשה לעצמו יותר מדי על ההגה. פנינו מועדות לאזור האימונים, שם מתרגלים את החניכים במעבר כל מיני מכשולים – סכינים, שיפועי צד, כאלה. שם אנו מתכננים לעשות פוזות לעדשתו של אילן ק. וגם (ששש, אל תגלו) לראות מה כרמלה באמת יודעת.
אז היא יודעת, ללא ספק, למרות שאין לה יותר מדי הזדמנויות להראות לנו את זה. יש תקנות בטיחות שצריך להישמע להן. אז כשצריך לעבור חריץ גדול באלכסון, עם הצלבות, ההנחיות אומרות שצריך לעבוד יחד עם מדריך נוסף כמכוון קרקעי וזה בדיוק מה שעושה כרמלה (מה שנותן לי הזדמנות ללמוד מושג חדש, ''מודולציה''. ככה קוראים בצה''ל לשימוש בבלמים כתחליף לנעילת דיפרנציאל במקרה של הצלבה).
אבל ברור לי שאין לה שום בעיה לצלוח לבדה כל דבר שההאמר מסוגל לעבור. אולי באמת צריך להזמין אותה פעם לתחרות ראלי-רייד או משהו כזה, כדי שתוכל לתת גז חופשי...
בינתיים ממשיכה כרמלה במסלול שלה, ממתינה לשלב הבא של הקורס, מבסוטה מהחיים, ומכשירה דורות חדשים של נהגים לתפארת צה''ל.
למה לי היו רק מדריכים, למה?
קצת קישורים
כתבה משנת 2000 על בית ספר לנהיגה של האמר - קישור
ומבחן דרכים להאמר H1 אזרחי - קישור
כתבה וסרט על סופה 2 - קישור
תגובות