לפני שנה וחצי הגיעו יורם קראוס ומוטי קרן עד 400 מטרים מפסגת המון-בלאן ונאלצו לרדת חזרה, בגלל רוחות עזות. בדרך למטה הם נשבעו שלפסגה עוד יגיעו. כמה ימים לאחר האסון שבו נהרגו על ההר שמונה מטפסים, הם יצאו לנסות לכבוש אותו שוב. זה נגמר ברגל שבורה, אבל... גם ב-V גדול של ניצחון
השלג מכסה הכול, כמו החולות במדבר. על אחת כמה וכמה כשמדובר במון-בלאן, שפסגתו מושלגת כל ימות השנה. יורם קראוס ומוטי קרן הביטו סביב, מנסים למצוא איזה סימן לדרמה. אבל שום דבר על ההר לא הזכיר אפילו ברמז את מה שקרה כאן בסוף חודש אוגוסט, רק לפני כמה ימים. אז, סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעה לפתע חריקה חזקה וצורמת, שעלתה קרוב לפסגת המון-בלאן והפכה לרעם אדיר ומתגלגל שהחריד את ההר. גוש קרח גדול ורחב, בגובה של 3,600 מטרים, ניתק מאחת מצלעות הרכס הצפוני המוביל לפסגה.
גוש הקרח הפך מיד למפולת שלגים ענקית, שסחפה אחריה כל מה שנקרה בדרכה, לא מותירה כל סיכוי לקבוצת המטפסים, שבדיוק עשתה את דרכה במעלה ההר. הם כבר היו קרובים לפסגה, מטפסים באיטיות, בחשיכה, לאורם המוגבל של פנסי הראש, קשורים כל השמונה בחבל אחד... ואז נשמע הרעם המתגלגל ובעקבותיו המפולת. שמונה מטפסי הרים - ארבעה גרמנים, שלושה שוויצרים והמדריך האוסטרי של הקבוצה, צנחו לתוך נקיק עמוק ונקברו תחת עשרות מטרים של שלג וקרח. פרט לשמונה שנספו, נפצעו בתקרית הזו עוד שבעה מטפסים נוספים.
''מה שהעצים את האסון הייתה העובדה שמטפסי המשלחת הזו היו קשורים שמונה אנשים בחבל אחד, כשהנוהל הוא ארבע אנשים מכסימום'', מסביר יורם קראוס. ''וכך, כשכבר פגשה אותם המפולת היא סחבה איתה את כולם''.
השלג כאמור, מכסה הכול ומסביב הכול היה לבן, שקט ורגוע. לא נשאר זכר לדרמה ולמבצע החילוץ הנרחב שנערך לאחר האסון, רק תזכורת מהדהדת בנבכי הזיכרון לכוחו המאיים של ההר. ''אף אחד לא מדבר על זה שם, כי ידוע שעל המון-בלאן מתים אנשים. נקודה. זה משהו שלא קורה כמעט בשום הר אחר, אבל על המון-בלאן מתים מטפסים בכל שנה, בעיקר בזמן הפשרת השלגים'', אומר יורם קראוס. ''מבחינת האנשים שם, האסון קרה וזהו, לא מדברים על זה, לא בבתי הקפה, לא במסעדות, לא בבתי המלון, פשוט ממשיכים הלאה''.
''אבל הסיפור הזה הולך איתך, יושב כמו שאומרים באנגלית- In the back of your mind, מבלי שתהיה מודע לו'', מודה יורם קראוס, ''הוא במידה מסוימת מחדד עוד יותר את החושים, שגם ככה נמצאים בזמן הטיפוס בשיא הריכוז. אתה קשוב יותר לקולות שנושאת איתה הרוח, לקול מסמרי הנעליים הנאחזות בקרח, אתה מסתכל סביב במבט אחר, מנסה לזהות סכנה מבלי שאתה יודע בדיוק מה לחפש ואיך היא נראית, אבל אתה יודע שהיא שם, אצורה בקרחוני ההר, מרחפת באוויר, ממתינה... ''
הסיפור הזה הוא רק עוד תזכורת, למי שאולי שכח, לצד האפל של ספורט טיפוס ההרים. וכך, ימים ספורים בלבד לאחר האסון, הגיעו יורם קראוס ומוטי קרן בפעם השנייה לעיירה שאמוני שלמרגלות ההר, כדי לקיים את שהבטיחו האחד לשני לפני כשנה וחצי, בדיוק באותו המקום: להגיע לפסגת המון-בלאן. לראות ולא לגעת
אז, לפני כשנה וחצי, יצאו יורם קראוס ומוטי קרן לכבוש בפעם בראשונה את פסגת המון-בלאן, ההר הגבוה ביותר ברכס הרי האלפים האירופאי - 4,807 מטרים גובהו.
''היינו משלחת של ארבע מטפסים ישראלים, שאלינו הצטרף מדריך טיפוס אמריקאי בשם פארמר , בחור מדהים, מקצועית ואנושית כאחד'', מספר יורם קראוס.
''יצאנו לטיפוס במזג אוויר סוער, שככל שהתקדמנו נהפך סוער יותר ויותר. כ-400 מטרים לפני הפסגה, כבר הכתה בנו רוח של כמעט 100 קמ''ש, שהעיפה וממש הרימה אותנו מהקרקע''.
''אמנם, היינו רחוקים בסך הכל כ-400 מטרים מהפסגה, אבל ה- 400 מטרים הללו, זה טיפוס של כשעתיים! וכך, כשאנחנו כבר ממש רואים את הפסגה בעיניים, המדריך החליט שלהמשיך לטפס זו כבר סכנת חיים''.
''את הלילה העברנו בבקתת המילוט, בקתת אלומיניום לא מאוישת, המיועדת למטפסים הנקלעים למצוקה ומאפשרת להעביר בה את הלילה מבלי למות מקור. למחרת ירדנו למטה, כשאנו משאירים את פסגת המון-בלאן מאחורינו – לראות בלבד ולא לגעת''.
כבר בדרך למטה החליטו יורם קרוס ומוטי קרן שהם לפסגת המון-בלאן עוד יחזרו.
''אנחנו ממוקדי מטרה'', הם מסבירים, גם בעסקים וגם בטיפוס הרים – ''ברגע שהצבנו מטרה אנו נגיע אליה ולא משנה מה זה ייקח מאיתנו וכמה זה יעלה, זה חלק מהקוד העסקי והספורטיבי שלנו''.
בגלל בן-גוריון...
אם עדיין לא קישרתם – יורם קראוס ומוטי קרן הם אחים.
עשר שנים מבדילות ביניהם, כשמוטי הוא המבוגר בין השניים.
הם עובדים יחד בחברת SMS, לניהול פרויקטים ופיקוח הנדסי, אותה יזם והקים יורם קראוס בעשר אצבעותיו.
כיום, נחשבת SMS לאחת מהחברות המובילות בארץ בתחומה ויורם עדיין משמש כמנכל החברה. מוטי קרן, שהשתחרר מצהל בדרגת סגן אלוף רק לפני כ-6 שנים לאחר שירות בילת''מ (יחידה מיוחדת לעבודות תת מימיות - ע.א.), הצטרף ליורם קראוס ומשמש כיד ימינו בחברה.
איך שני אחים נושאים שמות משפחה שונים?
''זה בגלל בן-גוריון'' מסביר מוטי, ''בזמנו, החליט בן-גוריון שכל איש צבא שיוצא לחו''ל חייב לעברת את שמו. בחרתי ב'קרן' ונשארתי עם זה עד היום...''
השנים מטפסים יחד כבר כמה שנים.
עכשיו הם נמצאים בעיצומו של מסע ''7 הפסגות'' – מסלול הבגרות של מטפסי הרים, הכולל טיפוס על 7 הפסגות הגבוהות בעולם בכל אחת משבעת היבשות.
הטיפוס על המון-בלאן היה הניסיון שלהם לסמן V על הר הגבוה במערב אירופה.
לפני כחצי שנה, אחרי הניסיון הראשון לכבוש את המון-בלאן -
קישור לכתבה.
הם יצאו לאלסקה (קנדה) וטיפסו לפסגת המק'קינלי - 6,195 מטרים גובהו, ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה -
קישור לכתבה.
ומסעם הבא הוא לפסגת האלברוס - ההר הגבוה באירופה -
קישור לכתבה.
מתרגלים לגובה
העיתוי לנסות ולכבוש שוב את המון-בלאן הגיע בספטמבר השנה (2008) – החודש בו חוגגים שניהם יום הולדת וזו כמובן הייתה מתנת יום הולדת שאין ראויה ממנה.
אבל אצל יורם ומוטי גם כשהדברים נראים לכאורה פשוטים, הם יחפשו לסבך אותם, רק כדי לצאת אח''כ מהתסבוכת מרוצים ומסופקים. וכך טיפוס לפסגת המון-בלאן שמטפסים אירופיים עושים בשלושה ימים, השניים האלה תכננו לעשות ביום וחצי.
''המון-בלאן נראה קטן עלינו אחרי הטיפוס על המק'קינלי באלסקה'' אומר יורם. ''אם את מסע הטיפוס הראשון למון-בלאן עשינו בשבוע, הפעם החלטנו לעשות את זה קצר. אנחנו ישראלים, אתה יודע... כל הזמן ממהרים, צריך להספיק...''
יורם קראוס: ''נחתנו ביום רביעי בלילה, כשבחמישי בוקר, היינו מתוכננים לעשות טיפוס קצר, ללא המדריך, רק מוטי ואני, כדי לעשות התאקלמות לגובה. התכנון היה לישון בבקתה הנמצאת בגובה 3,500 מטרים ולרדת למחרת. אך מכיוון שהיה מזג אוויר קשה עם גשם ושלג, אי אפשר היה לצאת. אז עשינו את ההתאקלמות בפסגה אחרת, בצד האיטלקי של ההר. למחרת כבר תכננו להתחיל בטיפוס''.
קצת רקע על טיפוס והתרגלות לגובה: כשמדובר בהר הגבוה מ-3,000 מטרים, אי אפשר להגיע לאזור וישר לטפס עליו. כי מעל לגובה של 3,000 מטרים, 75% מהאנשים יפתחו ''מחלת גבהים'' (היפוקסיה).
סימני המחלה מתחילים בכאב ראש קטן ובחילות, אך עלולים להתפתח לבצקת מוח, בצקת ריאות ומוות. הסיבה לכך היא, שעם העלייה בגובה יורדת משמעותית כמות החמצן הנכנס לריאות עם כל נשימה.
הפתרון לסכנה הוא לתת לגוף להתרגל בהדרגה לסביבה ענייה בחמצן, מה שקרוי ''התאקלמות לגובה'' ויש מדדים ונהלים קבועים לתהליך.
אולם, למזג האוויר היו עבורם תוכניות אחרות. סופת שלג וגשם שהשתוללה בחוץ לא אפשרה להם להתחיל בטיפוס ופסגת המון-בלאן שוב החלה מתרחקת מהישג ידם. את הזמן בינתיים הם העבירו באימוני כושר - כמה שעות של הליכה מאומצת בשלג מעורבת בטיפוס על צוקים ''כשאנחנו משתמשים בידיים, ברגליים וכמעט גם בשיניים תלויים בין שמיים לתהום...''
יוצאים לדרך
ביום שישי בבוקר. העיירה שאמוני מתעוררת לבוקר של מזג האוויר בהיר ויפה. המדריך נותן אור ירוק ויוצאים לניסיון השני להגיע לפסגת ''ההר הלבן''.
הפעם חייבים לעשות את זה! הם אומרים בשקט, כל אחד לעצמו, למרות שכל אחד מהם יודע שמזג האוויר הוא גורם משמעותי ובלתי צפוי בסיכוי להצליח. האדרנלין מתחיל להצטבר במחזור הדם, יוצר התרגשות של לפני היציאה לדרך וגורם לך לנוע במקום ולזוז ללא הרף, כמו סוסים לפני היציאה למרוץ.
העיניים מביטות למעלה, ושם נוגע בעננים, עומד לו ההר הלבן, מלא הוד ועוצמה.
בדיקת ציוד אחרונה: מסמרי השלג (Crampons) בתרמיל מוכנות לשליפה והרכבה בקטעים של הקרח, גרזנים, חותלות על החלק התחתון של המכנסיים שאמורות לשמור על הרגליים הן מהקרח והן ממסמרי הנעליים, רתמה המחוברת למותניים, חבל טיפוס, משקפיי השמש על העיניים ומשקפי הגוגלס בתרמיל.
כל אחד לובש בגד תרמי, כזה שאוגר ושומר את חום, ומעליו מעיל קל, אבל אטום וחם, קסדה על הראש וזהו... לא צריך אוהלים, לא אוכל, רק תרמיל קטן של 8-10 ק''ג על הגב עם קצת מים וחטיפי אנרגייה לנשנש, עוד מעיל או סווטשרט להחלפה וכמה ספרים כדי להעביר את הזמן אם מזג האוויר תוקע אותך באיזושהי בקתה.
זה אחד היתרונות של הטיפוס באלפים - אתה לא צריך לסחוב איתך הרבה ציוד. לישון הרי ישנים בבקתות ושם בבקתה כל מה שצריך זה ארנק עם כסף וכרטיס אשראי.
''משאמוני יש רכבל שלוקח אותך לאחת הפסגות, משם הולכים עוד כמה מטרים ועולים לרכבת מיוחדת, שמטפסת במעלה ההר, באמצעות מסילה של גלגלי שיניים. התחנה האחרונה של הרכבת מביאה אותך לשום מקום באמצע ההר, בגובה של כ-2,000 מטרים. משם מתחיל הטיפוס, משם זה כבר רק אתה והרגליים שאמורות לסחוב אותך לפסגה''.
המסלול לפסגת המון-בלאן עובר דרך שתי בקתות מאוישות, המשמשות למטפסים כתחנות מנוחה או שינה בדרך לפסגה. כ-400 מטרים מהפסגה יש עוד בקתה – בקתת המילוט שאינה מאוישת, אותה בקתה שאליה הם הגיעו בפעם האחרונה.
קטע ראשון - הדרך לבקתה הראשונה
''הרעיון המקורי היה להגיע כבר באותו היום לבקתה השנייה, שנמצאת בגובה של 3,000 ומשהו מטרים'', משחזר יורם, ''כי משם לפסגה זה בערך 5 שעות טיפוס בלבד''.
אבל מזג האוויר חשב קצת אחרת. כשהשלושה יורדים מהרכבת כבר מתחיל לטפטף. לא גשם רציני, אבל עקשן וטורדני. מתחנת הרכבת ועד לבקתה הראשונה זה טיפוס של כשעתיים. הולכים על סלעים כמו במסע, בדרך הדומה למסלול המטפס מים המלח לערד.
הולכים מהר בקצב 6-7, בשורה, אחד אחרי השני, בגלל הגובה מוציאים הרבה אנרגיה, שורפים משהו כמו 800 קלוריות בשעה והמאמץ מתחיל לאתגר את שריר רגליים. הדרך זרועה בהמון בולדרים וסלעים, הולכים בנחישות אך בזהירות שלא למעוד, שלא לדרוך לא נכון על איזה סלע ולסובב את הקרסול.
ביום יפה זה יכול להיות מסלול נהדר, עם נופים מרהיבים של הרים אדירים ועמקים יפיפיים, המשקיפים אליך מכל הצדדים. אבל הגשם מתחזק ואליו מצטרף גם שלג, שמתחיל להצטבר על האדמה ומקשה על ההליכה. עכשיו גם הרוח מצטרפת לחגיגה ומעלה את רמת הקושי ויחד איתו גם את רמת הסכנה. מנסים להתעלם מהגשם, להתרכז בטיפוס, אך הבגדים מתחילים להירטב, להיספג במים, להכביד.
אבל אף אחד לא חושב לעצור, כי הפסקה פירושה התקררות הגוף ואיבוד אנרגיה, אז ממשיכים.
בשלב מסוים הגשם הופך למבול. לא רואים ממטר, לא שומעים כלום, רק את קולות הנעליים הננעצים בשלג והנשימות שלך, המתאמצות להישאר סדורות ועמוקות. מרחוק כבר רואים את הבקתה הראשונה מתקרבת, אבל הגשם והשלג לא מרפים לרגע. הגוף כבד, רטוב, לא עוזרים המעילים, לא עוזרים הנעליים, כל צעד נוסף כאילו מעביר אותך בתוך קיר של פתיתים לבנים ומים.
''עד שהגענו לבקתה הראשונה כבר היינו סחוטים וספוגים במים. לכן, החלטנו שלא ממשיכים ונשארים בבקתה הראשונה, שבה ניתן לאכול ולישון כמו שצריך...''
הבקתה
כמו שצריך...? לא בדיוק.
את הבקתות הללו מתחזק האיגוד האלפיני האירופאי (הסניף הצרפתי, במקרה הזה). וכל אחת מהן מאוישת כל השנה ע''י משפחה שמתגוררת בה, מתחזקת את המקום ומגישה שירותים שונים למטפסים.
במעלה המון-בלאן יש כאמור שתי בקתות מאוישות שכאלה – הבקתה התחתונה והבקתה העליונה.
התנאים בבקתות האלה לא משהו, אבל המחירים בשמיים. בקבוק מים, לדוגמא, עולה שם 8 יורו! כיאה לאוכל שמגיע בהיטס. כלומר, פעם בכמה זמן מגיע מסוק שמביא עימו אספקה, ציוד ואוכל.
בכניסה לבקתה אתה מוריד את הנעלים עם המסמרים, לוקח נעלי בית מתוך ארגז משותף, ובתוך הבקתה כולם מדשדשים בנעלי בית. גם לא מכניסים ציוד לתוך הבקתה ומאכסנים אותו בחדר אחסון ציוד. ''מהבחינה הזו לפחות, הם דווקא מאורגנים...'', אומר יורם קראוס .
בחלק העליון של הבקתה יש מטבח וחדר אוכל שבהם יש אור. אולם, ברגע שיורדים לאזור המגורים, אין תנאים מינימאליים – לא אור, לא חימום, לא מים זורמים.
המיטות הם דרגשי עץ, המחוברים אחד לשני ויוצרים משטח אחד גדול. שם למטה, כולם מסתובבים עם פנסי ראש וישנים מזרון צמוד למזרון עם הבגדים עליהם, בגלל הקור. אמנם מקבלים סדינים ושמיכות, אך נראה שאת אלה לא החליפו עדיין מתחילת העונה.
רוב המטפסים נוהגים לטפס את הקטע האחרון של הטיפוס עד לפסגה בשעות הלילה, בחושך, לאורם של פנסי ראש, כדי שיהיה להם מספיק זמן לחזור ולרדת באור יום. זה גם מה שיורם ומוטי תכננו לעשות.
''רצינו לצאת ב-1 בלילה כדי להגיע לפסגה, כשבדרך אנחנו מתוכננים לעבור בבקתה השנייה''.
ב-1 בלילה הם נשלפו מהחמימות הנעימה של שקי השינה ועלו למעלה, לקומת הכניסה כדי לצאת לחלק האחרון של המסע. אבל בחוץ השתוללה סופת שלגים ואי אפשר היה אפילו להוציא את האף החוצה, אז בלית ברירה חזרו שלושתם לישון.
כל שעה עגולה מישהו היה מתעורר, שולף את עצמו בכוח מהשק שינה ויוצא לבדוק מה המצב בחוץ, משאיר את השניים האחרים בשקי השינה שלהם עם עין אחת פקוחה, ממתינים לו שיחזור מלמעלה עם ענף של זית בפה או איזושהי תשובה.
לא היה צורך להתלבש כי ישנים עם הבגדים, מוכנים ליציאה כמו בכוננות. אבל הסופה לא בדיוק התחשבה בתוכניות שלהם והיא המשיכה להשתולל עד הבוקר, לא מאפשרת יציאה. רק ב-7 בבוקר היא נפסקה.
מהבקתה הראשונה לשנייה
בחוץ כבר זרחה השמש, מסנוורת את הנוף בלובן בוהק.
''ההר הלבן'' עמד עדיין שם, גבוה, גאה.
עכשיו לא מבזבזים זמן ומתארגנים על הציוד כדי לצאת במהירות מהבקתה. מזג האוויר לא קר במיוחד, רק מינוס עשר מעלות, כזה שמקפיא את קצות האצבעות ומכביד על כל ניסיון לרכוס ריצ'רץ' או לסגור אבזם בציוד.
שותים כוס קפה אחרונה ויוצאים מהבקתה הראשונה בדרכם אל הבקתה השנייה ומשם, כך הם מקווים - לפסגה.
מבט למעלה לכיוון הבקתה השנייה חושף מצוק תלול שנראה ממבט ראשון בלתי אפשרי לטיפוס. הולכים בדבוקה אחרי המדריך, סומכים עליו בעיניים עצומות לרווחה. אם הוא מאמין שהמצוק הזה ניתן לטיפוס אז הוא בטח יודע. לאחר שלושה ימים של סופה – השלג בחוץ רך, עמוק וקשה לטיפוס.
''קטע הטיפוס השני, מהבקתה הראשונה לשנייה, הוא טיפוס מאוד תלול. סדר גודל של 1,000 מטרים בהפרש גבהים, בשיפוע של 60-70 מעלות'', משחזר יורם, ''אתה הולך על קרח וסלעי בולדרים גדולים, עם מסמרים על הנעליים, הרתמה עליך ואתה מאובטח בחבלים לחבר שמאחוריך או מלפניך''.
זהו אחד הקטעים הקשים בטיפוס על המון-בלאן. לא מדובר בטרק של הליכה אלא בשעתיים וחצי של טיפוס טכני כמעט לחלוטין, בקצב של קילומטר בשעה. קופצים - מטפסים מבולדר לבולדר, נאחזים בחבלים או בכל דבר שהידיים מסוגלות להיאחז בו.
הראשון מטפס ומאבטח את השניים הבאים אחריו, ואז הוא מטפס והשניים האחרים מאבטחים אותו, וכך מתקדמים מבולדר לבולדר במעלה הצלע של ההר. כל בולדר הוא אתגר בפני עצמו, וכל הזמן מאבטחים אחד את השני, כך שאם משהו יקרה ומישהו יחליק, הוא אולי ייפול מטה 10 מטרים אבל לא ייפול לתהום.
כלומר, הוא אולי יפצע אבל לבטח לא ימות. זה טיפוס שמצריך הפעלה של המון כוח בידיים וברגליים, כשהשלג הרך והטרי רק עושה את הכל להרבה יותר קשה והרבה יותר מסוכן.
ככל שמטפסים כך מתחזקת הרוח שמתחילה להכות בפנים ולהציק. הגוף מכופף, מחפש כל עזרה אפשרית, ממקלות הטיפוס, מהידיים, כל מה שיעזור לדחוף אותו עוד צעד אחד קדימה ולמעלה. כל צעד יכול להיגמר בפציעה או באסון, הריכוז בשמיים והאדרנלין שוצף בעורקים. עד שפתאום רואים במרחק את הבקתה השנייה.
''לא התעכבנו הרבה בבקתה, אולי חמש דקות – שתינו משהו חם, התארגנו ויצאנו הלאה, בדרכנו לבקתת המילוט ומשם לפסגה, דרך שבטיפוס רגיל אמורה לקחת כחמש שעות''.
''ברגע שאתה יוצא מהבקתה השנייה, אתה נכנס לאזור הררי פתוח, רחב וענק מכוסה כולו במישורי שלג לבנים. במהלך שלושת הימים האחרונים לא טיפסו כמעט אנשים על ההר בגלל הסופה, והשלג היה טרי במיוחד. כולם מחכים שמישהו אחר ירמוס עבורם את השלג וידחס אותו ואז הטיפוס הרבה, הרבה יותר קל, אז מין הסתם התפקיד הזה נפל עלינו. כל צעד שאתה עושה אתה שוקע כמעט עד הברכיים. מידי פעם מישהו פתאום שוקע ונעלם חצי גוף בתוך השלג, כשהשנים האחרים מתחילים למשוך ולחלץ אותו חזרה''.
''השמש זרחה והיה קר, אבל בעיקר הייתה גם רוח מחרידה, שהעיפה את השלג לפנים ושייפה אותם כמו שמישהו עושה לך ניקוי חול. אתה סוגר את עצמך כמה שאתה יכול, עטוף כולך במעיל, אבל הרוח הייתה כל כך חזקה, שהמשקפיים הרגילות כבר לא היו מסוגלות להגן עליך ובקושי היה אפשר להשאיר את העיניים פקוחות. בסוף נאלצנו להוציא את משקפיי הגוגלס וכך, עטופים במעילים, קשורים אחד לשני במרחק בטיחות, המשכנו להתקדם במעלה ההר.
בגובה הזה הריאות כבר משדרות שאין להם מספיק חמצן. הנשימה כבדה, אפילו כואבת, הולכים צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, בקצב כמעט אחיד, מונוטוני. אין זמן ליהנות מהנוף, אין אוויר לדיבורים, מרוכזים בטיפוס, בצעד הבא וזה שיבוא אחריו, ואחריו, ואחריו... כל צעד הוא משימה בפני עצמה. אתה נועץ את הנעליים, שומע את המסמרים נאחזים בשלג ובקרח, מרגיש את האחיזה ורק אז נותן לכל משקל גופך להיאחז בקרקע. אחרי שעתיים ומשהו הגענו לבקתת מילוט''.
יורם קראוס : ''אכלנו קצת שוקולד, שתינו משהו ולקחתי כדורי ''דימוקס'', שמשחררות כדוריות דם לבנות בגוף, והמשכנו...''
מפה אפשר רק לרדת
''מבקתת המילוט יש עוד שעתים וחצי טיפוס עד לפסגה. טיפוס מדהים ומסוכן כאחד. הולכים על 'סכינים' – כתף הר חדה וצרה ברוחב של חצי מטר-מטר ולעיתים אף פחות, הנפתחת ונסגרת חליפות, כל הדרך עד למעלה. מעידה אחת קטנה ואתה עלול ליפול לצדדים, לתהומות בעומק של קילומטרים, שלא רואים להם את התחתית. הולכים רצוף, ללא עצירות בדרך כי הרוח מחרידה. אתה אמנם הולך בקבוצה, במרחק מה אחד מהשני, קשור בחבלים, אבל אתה לבד, כל אחד לעצמו, שקוע בעצמו, במאמץ הטיפוס ובמחשבות שלו''.
בשלב מסוים, כמעט בחלק האחרון שלקראת הפסגה, המון-בלאן מחליט לאתגר אותך עוד קצת, כאילו לקינוח. מגיעים לקיר קרח תלול בכ-80 מעלות. השלג רך ואתה שוקע, אין במה להיאחז גם לא בקרח. אתה עולה כתף של הר, חושב שהגעת לסוף והנה הנה אתה בפסגה, אבל אז מגיעה פתאום ירידה, ואחריה שוב כתף נוספת ועוד עליה, שלאחריה מגיעה עוד ירידה, וכך, אתה עולה ויורד, עולה יורד, הכל במגמת עליה עד העלייה האחרונה...
''זה הסוד בטיפוס הרים'', אומר יורם קראוס ''אחרי כל ירידה באה עלייה עד שאתה מגיע לפסגה. בדיוק כמו בחיים, בדיוק כמו בעסקים...''
ממשיכים עדיין לא רואים את הפסגה. קר, נושמים נשימות עמוקות כמה שאפשר, הרוח מכה בפנים, אתה מחליק, נופל, מנסה להבין מה הביא אותך לכאן ומה אתה עושה על ההר הזה באותו הרגע. מידי פעם מגיעה מכה של רוח ומעיפה אותך באוויר. אין לך מה לעשות, אין במה להיאחז, אתה פשוט מתעופף, מרגיש את כוחה העצום של הרוח, נותן לה להפוך אותך לסמרטוט או נוצה.
כשזה קורה בשטח מישורי זה לא נורא, אבל כשזה תופס אותך על הבולדרים או על הסכינים – זה כבר מסוכן. אז יורדים חצי מטר-מטר למדרון הסכין כדי שצלע ההר תהווה מסתור בפני הרוח, רק לא להמשיך ללכת על חוד הסכין.
''ככה עוברים כמה כתפי הרים, עד שפתאום רואים אותה - מושלגת, גבוהה, ממתינה... רק אז, מתחילה לחלחל בתוכך ההכרה, שזהו - הפעם אתה הולך לעשות את זה!''
ב- 200-300 מטרים האחרונים שלפני הפסגה המון-בלאן כאילו נרגע. המדרון נעשה מתון יותר,משהו כמו 20-30 מעלות, הולכים ישר, הגוף רוצה להימתח אבל הרוח עדין מכה ומשאירה אותו מכופף.
''בסביבות השעה 3 הגענו לפסגה. יש שם סימון - עמוד ועליו כמה סרטים אדומים/לבנים וזהו. אבל אתה רואה שאתה עומד במקום הכי גבוה, אי אפשר לטעות, רואים שמפה אפשר רק לרדת''.
''לקחנו אוויר, הצטלמנו, הוצאנו מהתרמיל את הדגל של SMS ועשינו סדרה של תמונות. זה קטע קבוע אצלם בטיפוסים – מגיעים לפסגה, מוציאים את הדגל של SMS ומצטלמים, אח''כ הם יפיקו מזה גלויה כדי להפיץ בין הלקוחות והחברים.
לא מתעכבים הרבה זמן בפסגה, את החיבוקים והנישוקים משאירים לסרטים. הראש כואב בגלל הגובה, בגלל החוסר בחמצן. הפנים קפואות לגמרי, כך גם הידיים. רוח של 30-20 קמ''ש מלטפת אותך כמו נייר לטש. כל עוד אתה הולך לא קר, אבל כשאתה עוצר אתה קופא מקור. ''לכן, גמרנו להצטלם וישר התחלנו לרדת''.
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר...
בירידה כבר מתחילים להרגיש את העייפות.
''ירדנו באותו המסלול בו טיפסנו''. משחזר יורם קראוס, ''אחרי שהגעת לפסגה יש לך תחושה שאתה מינימום סגן של אלוהים ושום דבר כבר לא יכול לפגוע בך, ודווקא אז קורים כל התקלות. הירידה לא פשוטה, זו ירידה תלולה וצריך להיזהר, לשים לב לכל צעד, כי אם אתה מתדרדר אתה לא יכול לעצור, כמו כדור שלג. לכן יורדים מהר עם הפנים למטה ועם בקרה מאוד רצינית, כשאנחנו כמובן עדיין קשורים אחד לשני''.
''הגענו לבקתה העליונה בשש וחצי בערב. החושך יורד על ההר רק בסביבות שמונה וחצי- תשע, ולכן עוד היה אור בחוץ. התיישבנו לאכול ארוחת ערב ובסביבות השעה שבע עזבנו את הבקתה והתחלנו לרדת למטה לכיוון הבקתה הראשונה''.
''הקטע בין הבקתה הראשונה לשנייה הוא קטע מאוד תלול. ירדנו אותו עדיין באור יום והגענו לאזור של הבקתה הראשונה. בדיעבד מסתבר, שלקחנו על עצמנו משימה לא פשוטה – טיפסנו כמעט 16 שעות רצוף, שזה כבר על גבול הלא טבעי''.
''התכנון היה לרדת עד לרכבת ולהישאר לישון בבקתה הנמצאת ממש לידה, כאשר את הקטע האחרון מהבקתה הראשונה לרכבת, התכוונו לעשות בחושך עם פנסי ראש''.
מוטי: ''ליד הבקתה הראשונה לא התעכבנו הרבה. כבר ירד החושך, אז רק הורדנו את הקסדה, הרתמה ואת המסמרים מהנעליים, שמנו את הכל בתרמיל הגב והרגשנו קלילים. מסביב כבר חושך, אנחנו מדליקים את פנסי הראש ומתחילים לרדת. ואז... בצעד הראשון שאני עושה, אני דורך על סלע מכוסה בקרח, כף הרגל שלי נכנסת בין שני חריצי סלע ואני שומע 'קנק' איום בקרסול. לא היה לי ספק שזה שבר...''
שמונה וחצי בערב, בחוץ כבר חושך. הקרסול של מוטי שבור. מה עושים ואיך משיכים מכאן..?
מוטי: ''לא היו לנו הרבה ברירות אלא להמשיך ולרדת למטה''.
וכך, מה שאמור היה להיות החלק הקל והמהנה של המסע, הפך למסע חילוץ איטי ומפרך, כשמוטי חורק שיניים, מדדה על רגל אחת ומקל הליכה, ונתמך לסירוגין ביורם קראוס ובפרמאר. הדרך לבקתה הקרובה שהייתה אמורה לקחת כשעה, התארכה והתארכה, כל דריכה לא טובה, כל מעידה קטנה, הייתה שולחת את מוטי למפגש קצר וכואב עם הכוכבים.
בסוף, כעבור כשלוש וחצי שעות הגיעו השלושה לבקתה. אין מקלחת, אין חשמל, אין מים זורמים וגם אין אפשרות לחבוש את הקרסול של מוטי... אז באין ברירה הולכים לישון עם הבגדים ונרדמים.
''למחרת קמנו לבוקר חדש, אבל במצב הקרסול שלי לא חל שיפור'', משחזר מוטי.
''היה עלינו ללכת כ-300 מטרים עד לרכבת, ואיכשהו עברנו את זה כשאני מדדה על המקל ונתמך ביורם ובמדריך. עם כל צעד שעברנו תפסנו מיומנות בשיטות הסחיבה והתמיכה, בסוף כבר עבדנו כמו מכונה משומנת.
ב-11 בבוקר הגענו לשאמוני. התקלחנו, אכלנו צהריים ונסענו ישר לשדה התעופה בז'נווה. אני על רגל אחת, יורם סוחב את הציוד והתיקים, תומך בי כשצריך וכך אנו מתקדמים. בשעה 11 בלילה נחתנו בארץ כשאשתי מחכה לי בשדה התעופה. בדרך הביתה אמרתי לה: ''מאמי, בוא נעצור רגע בביה''ח בעפולה... ומשם כבר יצאתי עם גבס''.
- כל הדרך הזו אתה עושה עם קרסול שבור... לא כאב? למה לא הלכתם לביח בשאמוני או בז'נווה?
מוטי: ''כאב..? מאוד כאב! אבל כאבים זה דבר יחסי, כל אחד סובל בדרך אחרת. אם היינו נשארים שם היינו בטח מסתבכים עוד יום-יומיים ורציתי להגיע לארץ כי היו לנו תוכניות כאן... הבעיה היא לא הכאבים, אלא הפעילויות שאני מפספס עכשיו, כמו מסע האופניים מהצפון לאילת, מרתון הכנרת, והכי נורא - שהחברה' מסתלבטים עלי שאני בטלן...''
תגובות