זה היה ראן מדהים - ''פרי-רייד'' על סנובורד לאורך כ-10,000 מטרים, שהתחיל בפסגה והסתיים קרוב למחנה היציאה, כשבדרך למטה הוא משלב סגנונות מ- ''סלופסטייל'' ל- ''בורדר-קרוס'' וגם ''סופר-פייפ'' יפיפיים מפעם לפעם.
האלברוס היה מבחינתם נקודת האל-חזור במסלול 7 הפסגות שלאחריו נשארו להם עוד שלושה פסגות לכבוש – הר וילסון שבאנטארקטיקה, ACONCAGUA שבארגנטינה והגבוה מכולם – האוורסט שברכס הרי ההימלאיה.
קישור לכתבה : הולך נגד הרוח - הטיפוס לפסגת אלברוס 5,642 מטרים ELBRUS
מספר יורם:
הנחיתה שם היא כמו מסע במנהרת הזמן, שלוקח אותך בבת אחת 50 שנה אחורה. הזמן שם כאילו נעצר מלכת בתחילת המאה הקודמת.
אתה מסתכל סביב ומבין שמהמקום הזה אין הרבה מה לצפות, פשוט העולם השלישי במלוא הדרו או עליבותו, תלוי בעיני המתבונן. מכוניות עתיקות כסמלים ושאריות של האימפריה הסובייטית, בנייה קומוניסטית פשוטה, חסרת הדר או נוחות מינימאלית, אין אינטרנט, אין כמעט טלפונים לעולם שמעבר לגיאורגיה וטכנולוגיה מתקדמת זה משהו שרואים שם רק בטלוויזיה.
אין בעיר כלום למעט שדה התעופה המשרת את האזור, שהיה פעם אזור תיירות פופולארי בתקופת ברית המועצות לשעבר. ממינרל וודי המשכנו במינבוס כארבע שעות בכביש שתחילתו סלולה ונוחה אך ככל שמתקדמים הוא מתיישן ומתבלה לנגד עינייך. לצידי הדרך, המובילה עד לפתחו של עמק הבקסאן, נטועות עיירות רוסיות וקווקזיות דלות, שהעליבות שולטת בהן, וסביבן נופים מרהיבים, עשירים במים וצמחייה והרבה ירוק בעיניים.
הכביש ממשיך ומתפתל לאורך כ-100 ק''מ במקביל לנהר הבקסאן, עד שהוא מגיע לעיירה קטנה בשם ''אזהו'' (AZAU), הממוקמת בקצהו השני של העמק, בגובה 2,300 מטרים. זהו הישוב הגבוה ביותר בעמק הבקסאן, עיירה מוזנחת, דלה, שהסגנון הקווקזי המינימליסטי ניכר בה בכל מבנה ופינה, והחיים בה מתקיימים סביב מתן שירותים לחובבי טיפוס הרים וסקי. למרות שטף המטפסים המגיעים לעיירה מכל העולם, קשה למצוא בה מישהו שמדבר אנגלית ורוב התקשורת שם מתבצעת באמצעות סימני ידיים, מילים בינלאומיות המוכרות לכולם והרבה סבלנות ודמיון פורה.
הדבר הטוב ביותר במקום הזה והבונוס הגדול של מסע הטיפוס לאלברוס בכלל, זה המחירים – הכל זול בהתאם למחירוני העולם השלישי ואפשר לסגור על ארוחת שחיתות, כולל כבש על האש, במחיר של שווארמה בוואדי בחיפה.
למרגלות העיירה, מתנשא ומשקיף עליה מלמעלה ההר הגבוה באירופה - האלברוס.
זה הרגע בו אתה מרגיש שאין דרך חזרה מלבד לטפס ולכבוש את ההר
יש משהו מיוחד ומרגש במבט הראשון על ההר אותו אתה עומד לכבוש. אתה מביט בו, מנסה לאמוד את כוחו, לפענח את ההפתעות הטמונות בו והמאמץ שהוא עומד לגבות ממך.
האלברוס משקיף על העמק כענק בעל שתי ראשים לבנים, מציץ גבוה-גבוה מבין העננים המכסים אותו וזורמים בתנועה מתמדת מעליו. שתי הפסגות של ההר כאילו צפות להן בשמים, מרחפות ומנותקות מהסביבה. זה הרגע בו האדרנלין מתחיל להתעורר ואתה חש את האנרגיה שנצברה בך במהלך תקופת ההכנות והאימונים לקראת הטיפוס, ממתינה להתפרץ ולקחת אותך לפסגה.
הסברה הרווחת טוענת שמקור השם אלברוס נגזר משמו של הר המופיע במיתולוגיה הפרסית, שמשמעותו ''השומר הגבוה''. ב- 10 ביולי 1822 העפילה לראשונה משלחת של הצבא הרוסי לפסגתו המזרחית, הנמוכה יותר. הפסגה המערבית נכבשה רק בשנת 1874 על ידי משלחת בריטית. מאז, הפך האלברוס למוקד משיכה לאלפי מטפסים מכל העולם המגיעים לאזור מידי שנה.
אנו היינו חלק ממשלחת בינלאומית של 27 מטפסים, שהרכבה כלל: 11 סינים, 8 אמריקאים, 2 ספרדים, אנגלי אחד, צרפתי אחד, אוסטרלי ואנחנו – מוטי ואנכי, שני הישראלים שבחבורה. יחד איתנו טיפסו עוד שישה מדריכים.
הטיפוס לפסגת האלברוס הוא טיפוס אלפיני קלאסי שלא מצריך טיפוס טכני. מסלול הטיפוס אמנם אינו תלול, אך גובהו של ההר ומזג האוויר ההפכפך בסביבתו, שיכול להשתנות במהירות עצומה, עלולים ליצור בין רגע מצבים מסכני חיים למטפסים.
וכל זאת מבלי להתעכב על כל הסכנות ''הרגילות'' האורבות למטפסי הרים – קרחון שנבקע, תהומות של עשרות מטרים ומפולות שלגים. רק לפני כשנתיים נהרגו על ההר הזה 9 מטפסים שנקברו תחת מפולת שלגים שתפסה אותם בהפתעה.
אגב, מתוך 27 חברי המשלחת שלנו שהתחילו את הטיפוס, רק 16 זכו להגיע לפסגת האלברוס. כל היתר נשרו בדרך, בעיקר בגלל בעיות של התאקלמות לגובה ותשישות.
הגובה הוא המכשול הבסיסי בכל טיפוס על הר שמעל 2,000 מטרים
אתה לא יכול להגיע להר כמו האלברוס ולטפס עליו כבר ביום הראשון. חייבים לתת לגוף להתרגל לחוסר החמצן השורר בגבהים הללו ויש מדדים ברורים ומדויקים לתהליך ההתאקלמות, שכל מטפס הרים החפץ חיים חייב להיצמד אליהם.
כמו בכל הטיפוסים שלנו עד כה, התכנון שלנו היה לבצע את ההתאקלמות לגובה במינימום הזמן הנדרש, אבל עדיין בתוך מעטפת הביטחון ומיד בסיומה לצאת ולכבוש את ההר. כלומר, במהלך שבת, ראשון ושני נבצע טיפוסי התאקלמות, ובלילה שבין שני לשלישי לצאת לטיפוס שיביא אותנו לפסגת ההר – טיפוס לילה, לאור פנסי ראש, ב''לג'' אחד, מגובה של 3,700 מטרים ועד לפסגה.
כמו סוסים בסיבוב החימום שלפני המרוץ
תמיד יש התרגשות כשיוצאים לטיפוס ראשון במקום חדש. למרות שכל אחד יודע שמדובר בטיפוס התאקלמות, שבסיומו נרד חזרה למטה.
אלו הרגעים בהם אתה מתחיל להיכנס ל''ZON'', משאירים מאחור את חוויות המסע המקדים שהביא אותך עד לאזור ההר דרך שדות תעופה, מטוסים, דלפקי בדיקה, רכבות או אוטובוסים ישנים ומקרטעים.
עכשיו מכינים ומטפלים בציוד הטיפוס, מחליפים בגדים ונכנסים לאווירה המיוחדת כל כך של עולם מטפסי ההרים.
כל אחד מפוקס רק בדבר אחד – בטיפוס שיביא אותך לפסגת ההר.
אוויר הרי הקווקז ממלא את הריאות
בשבת טיפסנו לגובה של 3,500 מטרים לפסגות שבסביבה, נושמים מלוא הריאות את אוויר הרי הקווקז, מנסים להכיל את הנוף המרהיב הנפרש אל מול עינינו, ים של מדרונות לבנים עטויי שלג שלא רואים את סופם. מזג האוויר באותו יום היה טוב יחסית לאזור, הטמפרטורה לא הרבה מתחת לאפס והרוח מכה בפנים, כאילו רומזת מה היא מכינה לנו בגבהים המתוכננים לנו בימים הבאים. זו הייתה הזדמנות נהדרת לתרגל הליכה נכונה ובטוחה בשלג, לתפקד עם רתמות קשורים בחבלים, לנער את האבק מכל הדברים שלמדת באימונים ובטיפוסים הקודמים ולהחזיר לעצמך את הביטחון העצמי בטכניקה הבסיסית וביכולות של הגוף.
כעבור כמה שעות הליכה בקצב דיי מהיר, ירדנו חזרה למטה, סחוטים גופנית אך חזקים נפשית. אחרי ארוחה טובה מלאת קלוריות, צנחנו לישון ועוד לפני שהראש פגש את הכרית כבר היינו בעולמן של פיות השלג הלבנות...
אגב אוכל, ביום טיפוס ארוך וקר בהרים יכול מטפס לשרוף 10,000 קלוריות. בנוסף, אחת ההשפעות המוכרות של העלייה לגובה היא אובדן תיאבון. לכן, ארוחות של מטפסי הרים הן משהו מרכזי במסע הטיפוס, מתוכנן ומוקפד, שמושקע בהן מחשבה רבה. הן מתוכננות כך שלא רק ישביעו, אלא יספקו לגוף את ''הדלק'' שהוא זקוק לו כדי להמשיך ולתפקד במאמץ ובתנאים הקשים בהרים הגבוהים.
Barrels Huts
יום ראשון, היום השני להתאקלמות. יש שני רכבלים העולים לאלברוס – האחד חדש , ואילו השני ישן וחלוד ,משום מה הוא בשימוש , כמובן. מבט אחד על הקורות והחיבורים שמחזיקים את הרכבל, מספיק כדי לשכנע שעדיף להסתכל על הנוף מאשר לעסוק במחשבות מתי מישהו בכלל תחזק את המכונה הזו ואיך הדבר הזה בכלל מחזיק באוויר.
למרות הכל, הרכבל לקח אותנו עד לתחנה האחרונה, תחנת גרבאשי (Garabashi),הממוקמת בגובה 3,800 מטרים.
מאה מטרים גבוה יותר נמצא המחנה הראשי של המטפסים על האלברוס, הנקרא ''בקתות החביות'' (Barrels Huts), או בקיצור ''החביות''. מדובר ב-12 חביות ענקיות המסודרות בשורה, אחת ליד השנייה ומשמשות למגורים למטפסים. בכל אחת מהן יש 6 מיטות ומשהו שכנראה היה פעם שירותים.
מהנקודה הזו מתחיל בעצם האלברוס האמיתי – שלג, קרח ורוחות לא נעימות במיוחד, המשנות כיוון ועוצמה במהירות הבזק. מהחביות המשכנו לטפס לגובה של כ- 4,500 מטרים, שם יש מחנה נוסף הנקרא ''Diesel Hut''. מסביב עוטף אותך מדבר לבן ומדהים בגודלו, הנמתח אל תוך רוסיה מצדו האחד ואל שטח גאורגיה מצדו האחר, מתחתיך נפרשות כל הפסגות הגבוהות של רכס הרי הקווקז המרכזי.
אחרי הפסקת קצרה ושתיית תה חם, ירדנו חזרה למטה והתמקמנו באחת החביות למנוחה ושינה. היום שלמחרת, יום שני, תוכנן כיום מנוחה ובלילה היציאה לעבר הפסגה.
חצות הלילה שבין שני לשלישי
בדיקת ציוד והכנות אחרונות לקראת היציאה לפסגת האלברוס. בחוץ עלטה מוחלטת, הכל מתבצע לאור פנסי הראש, הטמפרטורה סבירה לאזור - עשר מעלות מתחת לאפס.
כעבור חצי שעה, ב-12:30 בדיוק, אנו יוצאים לדרך. התכנון הוא לבצע את הטיפוס ב''לג'' אחד, מגובה 3,700 מטרים ועד לפסגת ההר המערבית - 5,642 מטרים. 27 מטפסים פלוס שישה מדריכים, מסתדרים בשורה עורפית ויוצאים לדרך. מתוכם, כאמור, רק 16 יגיעו לפסגה.
זה הזמן בו כל מטפס מתרכז בעצמו
הולכים בטור ארוך, צעד אחר צעד, בתחילה באיטיות, עקב בצד אגודל,לחמם את השרירים, להתעורר, אט אט מגבירים קצת את הקצב, אך לא יותר מידי, יש לתת לגוף להסתגל לגובה במתינות, אסור להאיץ יותר מידי, צעידה מהירה מידיי עלולה להשאיר אותך בהמשך ללא כוחות או להביא אותך לקוצר נשימה ולזרז את מחלת הגבהים, אשר תכה אותך בתשישות וכאבי ראש בלתי נסבלים .
עם כל צעד הגוף לומד את הקצב, כבר לא חושבים עליו והרגליים נשלחות קדימה אוטומטית. בתחילת הדרך כולם מדברים, בעיקר הסינים שבחבורה, שמדברים ללא הפוגה ויוצרים בליל לא מובן (לפחות לנו), כמו מרק סמיך של קולות וצלילי אדם. אט אט משתתקים כולם ומסביב נופלת דממה של מדבר קרח, לא ציוץ ציפורים, לא קולות של בעלי חיים, גם לא סינית, רק נשימות כבדות של מאמץ גופני, רעש הנעליים החופרות בשלג והרוח המכה בפנים.
זה הזמן בו כל מטפס מתרכז בעצמו, בגוף המושך אותו קדימה ולמעלה, עוד צעד ועוד אחד, עכשיו שם המשחק הוא התמדה ואמונה ביכולות שלך.
הרוח מתחזקת מרגע לרגע, מעיפה פתית שלג המכים בפנים כמו מחטים עוקצניות. כל פיסת עור חשופה צורבת מקור, כאילו קילפו ממנה את העור. הריאות משוועות לעוד קצת חמצן, אבל אין והדלילות שלו מורגשת מצעד לצעד. החושך מסביב מתעתע, אין לך מושג היכן אתה יחסית לפסגה, יחסית למחנה היציאה, יחסית בכלל לעולם שסביבך.
אתה ממשיך לצעוד אחרי הגב והרתמה שלפניך, יודע שחייבים לשמור על ריכוז גבוה כי למרות מה שנראה כצעידה סיזיפית בשלג הרך, כל צעד לא נכון יכול להיגמר באסון. כל כמה זמן מכריז אחד המטפסים על כאבי ראש קשים, חוסר בחמצן, סחרחורת... לא לוקחים סיכונים והוא נפרד מהחבורה באפיסת כוחות מוחלטת, ויורד למטה במהירות, מלווה במדריך. מחלת גבהים היא דבר מסוכן.
מידי שעה – שעה וחצי עוצרים לשתות מים להכניס לגוף איזשהו חטיף אנרגיה וממשיכים הלאה בכיוון כללי למעלה. הפסקות הם קצרות למשך שתיים עד שלש דקות בלבד ,הגוף מתקרר הטמפ' צונחת למינוס 15 מתחת לאפס , אוכלים שותים וממשיכים קדימה .
אין תחושה בעולם שתשווה לרגע הזה!
לפתע, בצד ימין שלנו, ממזרח, מופיע על קו הרקיע פס אדום המתחזק מרגע לרגע ובאופק מתחילה הזריחה, יוצרת מראה סוריאליסטי של צליליות נעות במדבר שלג, הנצבע אט אט בצבעים עזים על קו הרקיע. אתה רוצה לעצור, לספוג ולצרוב במוחך את המראות, אך הדמות שלפניך ממשיכה לטפס ואתה בלי לשאול שאלות ממשיך לטפס אחריה.
ההפסקה הבאה הייתה על האוכף שבין הפסגה המזרחית לפסגה המערבית של האלברוס, הנמצא בגובה של 5,400 מטרים. השמש כבר האירה את השמיים ולפנינו ניצב הקטע האחרון שבינינו לבין הפסגה - עלייה תלולה מאוד של כ-300 מטרים אל עבר גבעה קטנה שבראשה פסגת האלברוס.
ה-300 מטרים האחרונים הללו הם בעצם הקטע הקשה ביותר. צועדים באותו הקצב, רואים את הפסגה קרובה יותר מאי פעם, אך מעשה שטן - ככל שמתקדמים היא איננה מתקרבת, עוד צעד ועוד אחד, כל המחשבות הרעות והספקות של חייך מחלחלים בך ומתעתעים בנשמתך והפסגה עדיין שם, מתקרבת ומתרחקת, כאילו צוחקת עליך.
כעבור כשעתיים של טיפוס כבר לא היה יותר לאיפה לטפס – הגענו!
היה שווה..? בטח שהיה שווה, אין תחושה בעולם שתשווה לרגע הזה!
תגובות