לודי בן ינאי מסקרת זו השנה השישית עבור מגזין שטח את גיהינום ה''ריינפורס צ'אלנג'' - מסע העבירות הקשה בעומק יער הגשם המלזי.
למרות הקשיים בכל שנה הציפייה לתחרות הבאה גוברת
כמו תמיד בצורה שנראית אקראית לחלוטין, עצרו לידי שתי מכוניות מרשלים, שכנראה נכמרו רחמיהם עלי, בחורה עדינה למראה ועם מבט כזה מיואש בעיניים, שעומדת כך סתם באמצע מגרש החניה של המלון ונראית כמי שמחכה לטרמפ שכנראה לעולם לא יגיע. אני יודעת, נראיתי פתטית.
המרשלים החביבים, שרובם – כפי הסתבר לי בהמשך הם אוסטרליים (ושניים מהם אנגלים) - כנראה לא חשבו בתחילה שמדובר ביותר מטרמפ קצר, אבל זה נהפך בהמשך לעניין של קבע והטויוטה לנד-קרוזר הצהובה הפכה למשכני הקבוע עד לסוף האירוע. לא הייתה ברירה ונאלצתי ללמוד אוסטרלית. דיאלקט אנגלי כמעט בלתי מובן, עם סלנג והומור מוזרים, שכנראה מתאימים למי שגר בתחתית העולם ומקיים יחסים קרובים עם קנגורו ודובי קואלה.
השם המלא הוא: Rain-Forest Challenge ובקיצור – RFC
מדובר במרוץ בינלאומי הנמשך לאורך עשרה ימים מתישים. וזו השנה ה-11 ברציפות, שמלזיה מארחת את האירוע. התחרות מתקיימת בלב ליבו של יער הגשם העתיק ביותר בעולם והיא נחשבת לקשה מסוגה.
כדי להגביר את הקושי ואת העניין, קבעו המארגנים את זמן התחרות באמצע עונת המונסונים.
למי שלא חווה מונסון מימיו רק אציין שהדבר דומה לחוויה המפוקפקת, שבה חבורת גמדים עקשניים שופכים עליך ללא פסקה דליים של מים חמימים מכל כיוון אפשרי. זה אולי נחמד בג'קוזי של שלגיה, אבל במהלך אירוע ספורטיבי אינטנסיבי זה יכול להתיש ובעצם זו הייתה בדיוק כוונת המארגנים, שקבעו את זמן בתחרות לעונה זו.
הפעם כל המשתתפים – שכללו מתחרים, סיוע, תקשורת ומנהלה - היו נחושים לסיים את המסלול שתוכנן ולחצות את 'הקטעים המיוחדים' (Special Stages או בקיצור- SS) שקיבלו באופן מסורתי ב-RFC לדורותיו שמות ציוריים כגון ''אזור הדמדומים'', ''הגבעה שאין חזרה ממנה'', ''גבעת המחסל'', ''בורות בוץ הפילים'', ''יער הבמבוק'' ולבסוף ''גשר הפילים'' שבנהר סג מיניג.
כמו אירועי 4x4 אחרים שמתקיימים בעולם, גם המטרה המוצהרת של ה-RFC היא לבחון את יכולת הצוותים השונים שכוללים נהג ונהג-משנה, באמצעות סדרה של מכשולים קשים מאוד, עד בלתי אפשריים, במעמקי יער הגשם המלזי. מניסיוני האישי, זה עלול לפעמים לקחת מספר יממות רצופות להתגבר על חלק מהמכשולים ודורשים דליים של דם, חביות של יזע וים של דמעות על מנת להתגבר עליהם.
אחרי השיטפון של 2007 ורצף ההרפתקאות שאירעו במהלך החילוץ שהגיע אחריו, החליטו המארגנים לחזור דווקא ליער של מדינת טרגנו וכמעט לאותו מסלול בדיוק. אפשר להבין שהעצבים של כולם היו קצת מתוחים בעקבות אירועי השנה שעברה, אבל הייתה גם תחושה שעברה כחוט השני בין כל המשתתפים, שיש לנו כאן ''עסק לא סגור'', וכנציגי האנושות אל מול אתגרי הטבע, יש לנצל את ההזדמנות השנייה ולאזן את החשבון שיש לאנשי ה-RFC עם יער הגשם של מדינת טרגנו.
המסלול שונה במעט על מנת להימנע מאזורי הצפה צפויים, אבל הפעם היינו פשוט חייבים להתגבר על הקשיים ולתקוע יתד (של הכננת) ''באזור הדמדומים'' וב''גבעת המחסל''. בעבור חלק מהאנשים זה ממש הפך לעניין אישי.
פרולוג
החלק הראשון של ריינפורסט צ'אלנג' מכונה 'פרולוג' והוא נועד בעיקר להנאת הקהל והתקשורת, שלא יכולים להיכנס בעקבותינו לעומק היער. רק לידיעתכם, ה-RFC נחשב כמעט לאירוע לאומי במלזיה ומעורר עניין רב בכלי התקשורת בכל אסיה, כאחד האירועים המוטורים החשובים ביותר בכל היבשת.
למרות החששות שעוררו השיטפונות של שנה שעברה, והשמים שהמטירו מפעם לפעם גשם מונסון חם, נפתח היום הראשון של הפרולוג בחגיגה אמיתית לחובבי 4X4 ו-35 צוותים מכל רחבי העולם יכלו להציג על 'קצה מהמזלג', בשדה ענק מחוץ לעיירה Chukai, את כלי רכבם המשופרים ואת יכולתם כצוות - נהג ונהג משנה - ולהתמודד מול אתגרי העבירות.
דווקא קבוצת המתחרים הגדולה ביותר הגיע למרבה ההפתעה מפולין, עם 32 משתתפים כולל שני צוותים על טרקטורונים והמון וודקה תוצרת בית, לצרכים רפואיים כמובן.
בבוקרו של היום השלישי הגשם המשיך לרדת ללא הפסקה ואני מצאתי את עצמי עומדת בחניה של המלון מתחת למטריה עם כל הציוד הרטוב שלי, מחכה לרכב העיתונות שאמור היה לאסוף אותי מזה זמן מה ובאופן שהוא כל כך אופייני לחלק הזה של אסיה, לא נראה היה שאי פעם יופיע. אבל אל דאגה, אחרי שש שנים שאני באה לפה, הספקתי ללמוד מספר שעורים חשובים לחלק זה של העולם. אחד מהם הוא שתמיד משהו טוב מגיע אחרי אכזבה, במיוחד אחרי שכבר איבדת כבר כל תקווה. צריך רק לסגל את הסבלנות שנראה שכולם פה מצוידים בה.
בשנה שעברה הציב הטבע אתגר שאי אפשר היה לעמוד בו ובעקבות גשמים עזים במיוחד, הנהרות גבהו בחמישה מטרים! היער הוצף לחלוטין במים ובכל המחוז הוכרז אזור אסון. עקב כך, התחרות הופסקה לחלוטין ואנחנו נאלצנו לצאת למסע הישרדות חסר סיכוי בן שבוע (!) שבסופו חולצנו מהג'ונגל באמצעות סירות גומי של הקומנדו המלזי.
אגב, לא נרשמו שום נזקים בנפש. למי שתוהה לגורל המכוניות, הן ננטשו ברובן שקועות במים העכורים באמצע הג'ונגל המוצף ונאלצו לחכות לפעמים עד כדי חודש ימים על מנת שמפלס המים ירד ורק אז לחזור לידי בעליהן.
אמא טבע מכה שנית
נסיעה בחלקה האחורי של הלנד-קרוזר הצהובה של המרשלים האוסטרלים, התגלתה כחוויה חינוכית ממדרגה ראשונה בעבור כל חובב שטח. דייב מטקליף שישב ליד ההגה, היה בעבר משתתף פעיל ב-RFC ומפיק בעצמו אירוע 4X4 בינלאומי באוסטרליה בשם ''אקסטרים 4X4 צ'לנג' –קוינסלאנד''. לידו ישב פיטר טיילר, אוסטרלי חביב למראה בגיל העמידה, אבל שזה לא יטעה אתכם, הוא נחשב כאן ב-RFC לאחד ממומחי הג'ונגל הגדולים ולדעת רבים - אחד מנהגי השטח הטובים בעולם בכלל.
למרות שהשבילים שחצינו נראו לי כמו נהרות אינסופיים של בוץ טובעני ושורשי ענק שנשברו, איכשהו דייב שישב ליד ההגה, גילה יכולת מופלאה להרגיש את המכונית ולהוביל אותה בעדינות ותוך כדי בזבוז מינימאלי של אנרגיה, בדיוק לאותה נקודה שאליה הוא התכוון. זה גם חסך לנו בצורה משמעותית את הצורך להשתמש בכננת. למעשה, צורת הנהיגה החלקה והחסכונית של דייב, גרמו לרוב המכשולים להיעלם במהירות מתחת לגלגלי המכונית ולי לתמוה מדוע שאר נהגי כלי הרכב האחרים מתקשים כל כך להתקדם.
בקשר לתנאי החיים - בנות (וגם בנים), אל תצפו לג'קוזי, מייבש שיער, מסיר איפור או פרטיות בכלל. זוהי הישרדות אמיתית ביער ולא תוכנית ריאליטי. ביחד עם עוד 380 משתתפים מ-30 מדינות, אתה יכול לצפות להיות רטוב, מכוסה בבוץ, רעב ועייף בכל זמן.
בלילה של ה-6 לדצמבר, הגשם התחזק וסערה הכתה במלוא עוצמתה הטרופית על יריעת הברזנט הכחול שמתחנו בין המכוניות, על מנת למצוא מחסה. נאחזתי בחוזקה במיטת הג'ונגל שלי, על מנת לא להתעופף בעצמי עם הרוח החזקה שנשבה אז בחניון לילה.
גשמי המונסון הפכו לתדירים יותר ככל שהתקרבנו לג'ונגל שבאזור KUALA-BERANG המתחרים היו חייבים לנווט את דרכם ביער הסבוך, תוך שימוש בספר דרך שחולק להם. הגשמים שהתחזקו כל הזמן, הקשו על הצוותים לפלס את דרכם בקטע מנהלתי ארוך באזור של נהר SG-LOH . במיוחד התקשו המכוניות לטפס במעלה עליה תלולה מאד ודביקה מאד, שהייתה עשויה מאדמת חרס במצב צבירה מימי והייתה 'טחונה' לחלוטין מצמיגי המכוניות שעברו שם. זה לקח לרוב המכוניות לילה שלם ואת רוב היום שאחריו לצלוח את אותה עליה.
חלקם בכלל לא הצליחו להגיע לחניון שבו להם חיכו מרשלים, עיתונאים ומנהלה. לא הייתה ברירה; לחץ הזמן שנקצב לאירוע ומצב הדרך שהולך ומדרדר מרגע לרגע בגלל הגשמים שלא מפסיקים לרדת, דרבנו את המארגנים לבטל את ה-SS שתוכננו לאותו אזור ולדלג הלאה לחניון הבא, לאכזבתם של כולם.
למחרת בבוקר זינקו כמתוכנן המתחרים ל2 'קטעים מיוחדים' שב- SG-KERTIH. ה-SS הראשון כלל את חציית נהר שוצף וזרוע בולדרים ענקיים מתחת למים, אחר כך היה צריך גם לטפס את גדות הנהר התלולים והחלקים, עניין שדרש שימוש מיומן בכננות. אזור הדמדומים
למרות שמזג האוויר לא היה קיצוני כמו בשנה שעברה, נראה היה שגם הפעם הטבע הערים מכשולים גדולים לכיוון האתגר המשמעותי הבא: ''אזור הדמדומים''. ה-SS שמקבל באופן מסורתי את השם המעט מבהיל הזה, הוא בדרך כלל הקטע הקשה ביותר בתחרות ומדי שנה ורק חלק מצומצם מהמתחרים זוכה להתחיל אותו ...וחלק עוד יותר קטן מצליח לסיימו.
ב-RFC של 2004 הצטרפתי לצוותי הסיור והפילוס הרשמיים מטעם המארגנים בשלב 'אזור הדמדומים', ואני זוכרת היטב שלקח לנו בקטע מסוים אחד יותר מ-12 שעות תמימות של פריסת כננות וטיפוס קירות! למרות שהיינו בתנועה כמעט מתמדת, חצינו מרחק של פחות מקילומטר...
בנוסף, הגשם הכבד העלה את מפלס שני הנהרות המרכזיים באזור - Sg Terengganu ו-Sg Pelaggong - לרמה כזאת שאי אפשר היה לחצות אותם. כל המתחרים - ואנחנו עמם כמובן - נאלצו לחזור על עקבותיהם, אבל הפעם בנוסף לכל המכשולים גם שביל בוץ חלקלק ביותר, שנטחן עוד בדרך הלוך עד דוק ועכשיו, בדרך חזרה הוא הפך למתסכל פי כמה. לפי מיטב המסורת של ה-RFC נאבקו המתחרים ככל יכולתם בבוץ החלקלק, מושכים כננות, רצים בבוץ הטובעני, מתקנים את כלי רכב שנפגעו וכל זאת מתחת למטר מונסון בלתי פוסק.
אני יודעת, בעבור אנשים מסוימים זה נשמע כמו הגיהינום בהתגלמותו – אחותי הספרנית לדוגמה, אבל בעבור אלה שהגיעו לכאן, מדובר על הגשמת חלום ולכן הם היו מאושרים ועם חיוך שלא מש מהשפתיים.
מתסכל ככל שהיה לא נותרה כל ברירה אחרת, בשורות האיוב שהביאו הסיירים, אילצו את כל השיירה – מתחרים ומנהלה - להסתובב ולחזור את כל הדרך חזרה למחנה 'שבסג-קיריט' ומשם לעקוף סביב לאזור הבעייתי דרך הכביש.
בינתיים, ביציאה 'מאזור הדמדומים' בצומת של סג-מיאק, הכינו וסימנו המרשלים את SS14-17. זה אומנם לא התקרב לאתגרים שלא הושלמו 'באזור הדמדומים', אבל בכל אופן הם היו קשים למדי ודרשו יכולת נהיגה גבוהה ושימוש מיומן מאד של הכננות.
מחכים לשנה הבאה
ב-13 לדצמבר התקיים בלילה ה-SS האחרון של התחרות ושם השתחררה רוחם של המתחרים לגמרי אחרי תלאות הדרך שהם עברו עד כה ונראה היה שהם באמת עושים חיים. בצבא קוראים לזה ''אווירה של סוף קורס''.
תם ונשלם RFC 2008. בסופו של דבר היו גם מנצחים למי שמעוניין לדעת. במקום הראשון הכללי זכה צוות 136 המלזי הביתי, כשהוא חמוש בטיוטה BJ43 משופרת ללוחמת ג'ונגל קיצונית, ומעניין לציין שגם זוכי המקומות השני והשלישי השתמשו בטיוטות דומות.
אבל לא רק מי שקיבל מדליות זכה. כולנו זכינו בחוויה נפלאה: מתחרים, מנהלה ואנשי תקשורת.
הסכנה, הבוץ, הגשם, הלילות חסרי השינה, כולנו עברנו אותם ביחד ותמיד נחלוק את אותם זיכרונות נהדרים ואת העובדה המופלאה, שתמיד בסופה של דרך קשה מאד, אתה משיג הרבה יותר מאשר ציפית לפני שיצאת לדרך.
כי זאת כבר למדתי כאן בעבר: כשאת חיה בלב היער הפראי, שם הרחק מגבולות היכולת שלך עצמך, באופן פרדוקסאלי דווקא שם, את מרגישה את תחושת החיות שבתוכך רעננה וצלולה יותר מתמיד ואת יותר ממכונה, ללגום בשלוקים ענקיים את 'החיים עצמם'.
תגובות