לנד-רובר פרילנדר 2 Land Rover מול וולוו Volvo Xc60

אחותי מגירושי השניים

היו זמנים שחתונה, קתולית, יהודית או מאורית, היתה לכל החיים. אבל היום בעידן המודרני, אתה יכול לגלות פתאום באוסטרליה בן דוד רחוק מנישואיו השניים של אביך שבינתיים הספיק להתגרש שוב, לצאת מהארון, ולאמץ עם בן זוגו ילד מזימבבווה. וזה בערך מה שקרה לוולוו וללנד-רובר שבוקר אחד גילו שהן קרובות משפחה.
אחרי עשרות שנים ללא קשר הן מצאו את עצמן תחת מטריית פורד.

 יחד הם היוו חלק חשוב ורווחי בקבוצת 'פרמייר', חטיבת היוקרה של פורד, וכיסו על הפסדי יגואר. עבור לנד-רובר זה לא היה מצב בדיוק חדש. כמו רוב תעשיית הרכב הבריטית הכושלת גם היא התגלגלה בין ידיים רבות ומצאה עצמה קרובת משפחה למותגים בריטים שונים (כולל לתקופה מסוימת יגואר) תחת בריטיש ליילנד, ואחרי כן בריטיש אירוספייס. הבריטים למדו לדבר יפנית בתקופת השותפות עם הונדה (וייתכן שמכאן הדמיון בין הדור הראשון של הפרילנדר להונדה CRV)ועברו למבטא גרמני בחסות ב.מ.וו ב-94'. אך גם כאן זה הסתיים בגירושין והם נמכרו לפורד כדי לכסות על תשלומי המזונות לרובר.

וכך מצאו עצמם הבריטים ב-2004 במרכז הפיתוח של פורד בקליפורניה יוצאים לפתח שני כלי פנאי, הדור השני של הפרילנדר והוולוו XC60, על פלטפורמה אחת.

אבל העולם הוא מהיר. עד שוולוו השיקה את האח שלה לפרויקט, מתרגלים כבר בלנד-רובר הכנת קארי ומחליפים תה בריטי בצ'אי הודי.

הם כבר חלק מטאטא. האחיות נפרדו אבל קשרי הדם ביניהן עוד קיימים. הן הרי מבוססות על אותה פלטפורמה.

פלטפורמה

באמצע שנות התשעים זו הייתה המילה החמה בתעשיית הרכב ולא בגלל נעליים חדשות שהגביהו את קברניטי התעשייה. היתה זו פולקסווגן שהנחיתה עלינו את המושג עם שימוש באותו בסיס עבור שפע המותגים שנפלו בחלקה ממסע הרכש המטורף של פרדיננד ''הגדול'' פייך.

 פולקסווגן בוודאי לא הייתה הראשונה לעשות זאת, אבל ההיקף הכל כך גדול של הביצוע, והקרבה בין המכוניות הפכו את המושג לשיחת היום ומטרה לחיצי ביקורת רבים.

הרי מי האדיוט שיקנה אודי יקרה אם מתחת לעור היא בסך הכל גולף עממית, שלא לדבר על סקודה? מי יקנה? אההם, מסתבר שדי הרבה, ושיתוף פלטפורמות הפך עניין של שגרה.

 עצירה ראשונה, אי שם בבוקרו של יום על הכביש היורד לבקעה. רגע לפני הקפה שתומר מבטיח לנו (את זה הוא דווקא יקיים) אנחנו מתבוננים ומתחילים לקבל רמז מכיוון המראה. הוולוו נראית יותר מודרנית, וגם יותר ספורטיבית. מין שילוב ניו-אייג'י של סטיישן, קופה ופנאי ברכב אחד שגם נראה מאוד מאוד וולוו. הוא גם נראה טוב ומצליח לקחת את הכיוון המוכר של וולוו צעד קדימה.

 הפרילנדר וותיק יותר ופחות מסתדר עם פלחי השוק הנהוגים, כמו שנראה גם בהמשך. זה בולט מייד במבחן החזותי. הוא נראה כמי שעדיין לא החליט אם הוא רוצה להיות שובב עממי, או סנוב, פלצן יוקרתי.

הוא נראה בפירוש יותר לנד-רובר ויותר בריון-שטח מהוולוו אבל הקשר לאחיו הגדולים פחות ברור. וגם מבחינת פרופורציות הוא הולך בדרך שונה משאר חברי התחום. הוא קצר מהוולוו גם מבחינת בסיס הגלגלים אך הוא רחב וגבוה יותר.

לגדולי המידות זה לא הפריע. להיפך, הם נהנו ממרחב עדיף לראש, ומהמושבים הסקנדינביים. גם תא המטען השוודי גדול משמעותית (495 ליטר מול 405).

 וכאשר מדובר בשני כלים עם משקל דומה (דווקא הפרילנדר מעט כבד יותר) התוצאות לא הפתיעו. כהמשך למראה הספורטיבי הרגיש הכלי של וולוו גם מהיר יותר ואכן היה כזה בכל מבחני ההאצות (בדיוק כמו שרומז המפרט). לשניהם אמנם לוקח שבריר שנייה כדי להיכנס לתחום האפקטיבי של המנוע (קצת לפני איזור ה-2000) ולצאת לדרך (בלנד-רובר זה קצת קצר יותר) אך משם והלאה הוולוו פשוט מהירה יותר ומותירה את הפרילנדר מאחור.

מפותל

 פניה מהירה ראשונה בפרילנדר ואני בכוננות. כמו לנד-רובר של פעם, הוא מציג רכות גדולה ורוכן בכבדות על הגלגלים החיצוניים. ברגע הראשון זה מרתיע, הרי כבר שכחנו שיש זוויות שכאלה. זאת במיוחד כאשר ההגה מרגיש קל בצורה מוגזמת ברגע הראשון (ותאמינו לי הוא ירגיש כך עד לשנייה האחרונה של המבחן). אבל היכולת נמצאת שם. וכאשר לומדים לסמוך עליו הוא יכול להיות אפילו מאוד משעשע וברור, בלי תת-היגוי מוגזם, ועם תפקוד נכון של מערכת ההנעה הכפולה (באדיבות האלדקס כמובן) שמוכנה לשגר מידות נכונות של כוח לאחור.

אפילו להגה מתרגלים, בייחוד בגלל שהתגובות להפנייתו מאוד פרוגרסיביות.

 הוולוו הרבה יותר ברור וקל למשתמש. עם זויות מרכב צנועות, וריסון תנודות מאוד מוצלח הוא מרגיש על הכביש הרבה יותר ''אוטו''. קל להתרגל אליו, ולייצר מייד קצב גבוה על כל כביש.

אבל, כאן בערך זה נגמר. למרות ניהוג נכון ובטוח הוולוו אינו מהנה במיוחד וסובל מהגה קצת מנותק ולא מספיק הדרגתי. ואם את הפרילנדר כיף לחקור, הוולוו השגרתי יותר פותח מיד את כל הקלפים. הסיפור דומה גם מבחינת בלמים. אלה של הוולוו שגרתיים ויעילים ואילו הרכב האנגלי דורש לחיצה הגונה על הדוושה הקהה משהו, כדי לייצר כושר בלימה שנופל רק במעט מהשוודים.

גם מבחינת רעש יש הבדל: הפרילנדר קצת יותר שקט בעיר בזכות בידוד מוצלח יותר של רעשי כביש, אבל השוודי מסנן טוב יותר את רעשי הרוח מה שהופך אותו רגוע יותר בנסיעות בין עירוניות.

בשטח

 תומר, שמחפש הצלבות קצת יותר פוטוגניות, ממשיך להתעקש שיהיה מעיין, אבל הדבר היחיד שאנחנו מוצאים בינתיים היא בריכת בטון שמוקפת בפרות, שמן הסתם כבר שתו ממנה, או שאולי בעצם הן שמלאו אותה. מתוך הרכב הבריטי אני רומז לתומר שזה לא ממש כוס התה שלי, אבל תומר טוען שהוא מוכן למלא כאן את המימייה ולשתות. כנראה שכשמתרגלים לחרא קשה להיגמל. והוא נחוש, צלמינו הכחוש, להביא לרוני תמונות אווירה של מים, ולכן באיזור נחל תבור, קורן מאושר, הוא מפנה אותנו ל''עין אוחתוק'' עם דרישה לבגדי ים והרבה מצב רוח טוב. אנחנו נוטשים את המזגן למסע קוצני להחריד, רק כדי לגלות ששכחנו את זכוכית המגדלת...זה מעיין?

זה הרגע לחזור לכלים ולקבל כפיצוי (זה באמת מגיע לנו) כמה שבילים מהירים שמטפסים לכיוון כפר תבור. וגם כאן במפתיע, או לא, הפרילנדר הוא הכלי המהנה יותר. שתי המכוניות חמושות במערכת של האלדקס (לוולוו דווקא מערכת מתקדמת יותר) אך זו שבפרילנדר מרגישה נכונה יותר להזרמת המומנט לאחור, והרכב ניטראלי יותר, ומוכן לרקד קלות תחת מצערת מעוכה. יחד עם התחושה היותר מאסיבית, ויכולת הגיהוץ זה פשוט כיף. אבל גם כאן כמו לכל אורך המבחן הוולוו ''לא פראייר''. כן, הוא פחות משחק ומרגיש יותר כמו כלי הנעה קדמית (די דומה לכביש) אבל הוא די בסדר.

תשובות