מיצובישי פאג'רו 3.8 Mitsubishi Pajero

זה החל בכתבה על פאג'רו המרוצים של רועי שפירא. ''בעצם, אם קנית כלי חדש, בהזמנה מיוחדת, לטובת הפרויקט - למה דיזל? למה לא לקנות בנזין ולקבל ישר עוד 50% כוח, במקום להסתבך עם צ'יפים?'' שאלתי את רועי בתמימות. התשובה כללה את הדגש המקובל על מומנט, כוח זמין ושאר ירקות. אבל לא שכנעה אותי לחלוטין. אז נזכרתי שבעצם עדיין לא יצא לי לנהוג בפאג'רו עם מנוע הבנזין החדש. טלפון קצר לגיא כספר הארוך, היחצ''ן היוצא של מיצובישי, סגר את העסק - ונתן לי הזדמנות לבדוק בעצמי אם השליטה של מנועי הדיזל בקטגורית השטח מוצדקת, או שמדובר בהרגל שנשאר מימים  בהם הסולר עלה חצי מבנזין.

רכב המבחן - גרסה אולטרא מאובזרת עם ריפודי עור, מערכת שמע של אלפין עם מסך מגע וטריליון רמקולים, בקרת שיוט, חימום מושבים ושאר פינוקים - מכניס את המפתח לסוויץ' ומחכה דקה. כח ההרגל, התנה אותי לחכות לחימום המצתים. מתעשת, מניע, ו - כלום, פשוט כלום. אפילו לא שמץ רחש מנוע. ה-V6 הזה חרישי לחלוטין בסרק, גם ביחס למנועי בנזין.  אופי המנוע הוא אמריקאי למהדרין. זה לא מפתיע מאחר שהמנוע פותח במיוחד לשוק ביבשת החדשה - שם הוא שווק עוד עם הגרסה הקודמת של הפאג'רו. אבל כשמחט הסל''ד מגיעה לאלפיים - כן, הטווח שמתחת לאלפיים בהחלט מאפשר נסיעה - מצטרף לגרגור צליל מחוספס. ואם נמשיך להתעקש ולהכביד על דוושת הגז, נגלה שבסל''ד גבוה ההמיה השקטה ומלאת הביטחון מתחלפת בצליל מחרחר ולא נעים, וכל העסק מעביר הרגשה של רץ מרתון עם התקף אסטמה, מאיץ בך להוריד את הרגל מהגז כמה שיותר מהר. 

חבל. בדיוק כמו שאומרת התאוריה: ''עוד 80 סוסים בהחלט עושים טוב לפאג'רו''. עוד 50% להספק הם הבדל משמעותי מאוד, שנותן ביצועים טובים יותר בכל מצב (דף הנתונים מדבר על יתרון של 2.1 שניות בתאוצה למאה - זה מרגיש יותר) ושיקפוץ היתרון בזמינות הכוח!  אלא שזמינות הכוח דווקא טובה מאוד, ואין צורך לעלות לסל''ד גבוה אלא במקרי דחק. למען האמת, אם ממש מתעקשים, אפשר לבלות את רוב היום מבלי לעבור בהרבה את האלפיים סל''ד. שיא המומנט מגיע ב-2750 סל''ד, לא הרבה יותר גבוה מה-2000 של מנוע הדיזל, וגם ההפרש בנתון המומנט לא כזה משמעותי - 38 קג''מ במנוע הדיזל, 33.6 קג''מ בבנזין.  תוסיפו לזה הבדל של כ-10% ביחס ההעברה הסופי של תיבת ההילוכים (ההילוכים עצמם זהים), שמפצה קלות על ההבדלים בעקומת המומנט.

ואם בזמינות הכוח אין נחיתות מול הדיזל, הרי שבנושא אורך הנשימה הוא מציג בדיוק את היתרון לו ציפינו - כאשר מוד האדרנלין עובר ל-''ON'', והאוזניים נאטמות לתחנוני המנוע, אורך הנשימה חוסך החלפות הילוכים ושומר תמיד את המנוע בתחום החי, בלי בורות מעצבנים. בהמשך מתברר שרועי שפירא בכל זאת לא היה יכול להזמין את גרסת הבנזין - היא מגיעה רק עם תיבה אוטומטית, והוא הרי רצה ידני...

לחש רחש

פה, פחות או יותר ציפיתי שההבדלים בין הבנזין לדיזל יסתיימו. אני עוד אפרט את נושא צריכת הדלק הבלתי נמנע - כן, רכב שטח גדול עם מנוע גדול הוא לא בדיוק מועמד לכתר ''הרכב הירוק של השנה'', ועם צריכת דלק בשיוט נינוח של 7.5 ק''מ לליטר ו-5.5 ק''מ בלבד לכל ליטר בנסיעה מעורבת, הפאג'רו לא ממש הפתיע אותנו לטובה. אבל גם לא לרעה, חייבים לציין. ההבדל במשקל לפי הנתונים הרשמיים לא כזה גדול - 50 ק''ג מתוך יותר משני טון - ולא ציפיתי להבדל מוחשי בהתנהגות או בתחושה. וצדקתי רק למחצה.  מבחינת התנהגות הכביש, או השביל, העסק באמת לא השתנה מהותית. עם נטייה בסיסית לתת היגוי, אותה ניתן לתקן בזכות שלדה המגיבה היטב להעברות משקל ומשחקי דוושה, תחת עינה של בקרת יציבות היסטרית ואלימה במיוחד. אפשר לנתק אותה אך תידלק עצמאית אם נראה לה שאתה מגזים... 

ההפתעה האמיתית הגיע מתחום המתלים, או ליתר דיוק - השיכוך. לא ברור אם יש הבדל ברכיבים עצמם, או שזה הגיל (רכב המבחן עבר כמעט 30,000 ק''מ - נסועה מכובדת מאוד לרכב מבחן) שנותן את אותותיו, אבל אהבתי הרבה יותר את פעולת המתלים בגרסת הבנזין. המתלים עדיין מתרסקים בקול שאון לבורות האספלט שפעורים בכבישי מודיעין, למשל - אבל הטיפול ברצף שיבושים קטנים השתפר מהותית. קל למצוא מהירות בה השיוט נעים וחלק יחסית בשבילי אבנים, קצב נעים והגיוני לטיול. בשיוט על כבישים בין-עירוניים משניים, שלא מצטיינים באיכות הסלילה, מתקבל שיוט נינוח ונטול הפרעות. לפחות עד שנתקלים בקטע גלי באמת, שם מוכיחים הבולמים שוב מחסור בריסון. לא נעים להיות במושב האחורי כאשר צולחים קטע גלי במהירות - זו חוויה מנערת למדי.  בנהיגה נמרצת, היכן שגרסת הדיזל אפשרה ''להתאכזר'' אל הרכב ולזרוק אותו לתוך הפניות, גרסת הבנזין מרגישה לא בנוח, עם יותר מדי תנודות מרכב שפוגעות בתחושת הביטחון ובדיוק.

בוציאטו

על שבילים חלקלקים כמו אלו שקידמו את פנינו בגלבוע שאחרי הגשם, מהר מאוד החלטנו לוותר על הניסויים בשטח, לפני שנהפוך ל''מחבקי עצים'' שלא מרצון.     ואם כבר תנאים חלקלקים, הרי שבקרת המשיכה לוקה גם היא בבעיית ההיסטריה שמאפיינת את אחותה, בקרת היציבות. בדיוק כמו בדיזל, ששיגע אותנו בזמנו בחולות, המערכת מסרסת את הרכב לחלוטין בתנאי אחיזה ירודים. זה מגיע לרמות מגוחכות לחלוטין - שילוב של מעט בוץ ושיפוע? הרכב פשוט נעצר. דוושת הגז לחוצה עד הרצפה, המנוע מפמפם לו בעדינות חנוקה באלף סל''ד והגלגלים מסרבים להסתובב. נכון, הצמיגים לא היו בדיוק צמיגי בוץ, אבל בכל זאת - הנעה כפולה עם דיפ' מרכזי נעול אמורה לספק מעט יותר יכולת מזה, או לפחות לנסות בגבורה... 

וכמו בדיזל, המוצא היחיד הוא מעבר ליחס העברה נמוך - האופציה היחידה לניתוק בקרת המשיכה (בניגוד לבקרת היציבות, שזכתה לכפתור ניתוק במיקום מופרך לחלוטין - בדיוק מול ברך ימין). הוספנו גם נעילת דיפרנציאל אחורי למידה טובה והסתערנו על השיפוע החלקלק - הפעם בהצלחה (גם אם משעשעת משהו).

שורה תחתונה

אם מנטרלים מהמשוואה את צריכת הדלק, הפאג'רו בנזין עדיף על אחינו לוגם הסולר כמעט בכל מדד. הוא שקט יותר, חלק יותר, חזק יותר ונוח יותר ברוב התנאים. אם אתם לא נוסעים הרבה, ובמיוחד אם הרכב מבלה הרבה מזמנו בעיר, בנסיעות קצרות, ואתם שוקלים קניית פאג'רו - אל תנעלו על הדיזל מתוך הרגל ישן. קחו נסיעת מבחן בגרסת הבנזין, כדאי לכם.