לגלות את אלבניה

את הטיול התחלנו כמו תמיד בשילוח הרכב לנמל פיראוס ביוון, התהליך היום פשוט וקל מאי פעם. לאחר קבלת הרכב פתחנו בנסיעה ארוכה לכיוון יואנינה בצפון יוון דרך המנזרים התלויים במטאורה בואכה הגבול האלבני בקקאביה. בדרך עברנו דרך סניפי משפחתנו היוונית שלכולם שאלה אחת ויחידה: למה, למה דווקא אלבניה? וכמו שפתחתי, בשלב זה עדיין לא הייתה לנו תשובה טובה לשאלה. אבל המון מוטיבציה לגלות אותה.

את המעבר לאלבניה עברנו תוך כרבע שעה ללא כל עכבות ומיד שמנו פנינו לסרנדה, דרך העין הכחולה, מעיין עם אגם קטן שבצידו העין הכחולה, נקודת הנביעה של המעיין שמסביבה המים בצבע כחול מטאלי ובמרכזה ה''עין'' בטורקיז צלול צלול. הכניסה לסרנדה נראית כמו הכניסה ללונדון אחרי הבליץ הגדול. העיר היא עיר חוף יפה שעוברת פיתוח מואץ ובתוך כך הורסת את עצמה ואת חופיה המדהימים. ירדנו דרומה לאתר המורשת העולמית בוטרינט אתר מיוחד היושב על אגם מי ים עם רפסודה המעבירה את הרכבים מגדה לגדה. למזלנו ויתרנו על הרפסודה רק כדי לשמוע לאחר מכן שהמכונית שעברה במקומנו נפלה מהרפסודה וצללה במי האגם הצלולים,והמקרה הוגדר ע''י המשיטים כ-big problem הגדרה די מינורית לבעל הרכב שראה את ריכבו עובר קורס צלילה מזורז.

למחרת נסענו דרך השטח צפונה לדירוקאסטר, אך השביל נגמר למרות שהמפה טענה בתוקף שהוא קיים. ואז הבנו את מה שחששנו ממנו, אין קשר בין המפה לשטח, כבישים במפה הופכים לדרכי עפר בשטח, ודרכי עפר לשבילי עיזים. לרגע נוסעים על אספלט וללא התראה נגמר הכביש ומתחיל מסלול שטח לא פשוט. לאחר כ4 שעות נואשנו מלחפש מעקפים חזרנו לכביש הראשי, ופנינו לדירוקאסטר. עיר יפהפיה של בתי אבן וגגות צפחה היושבת על צלע הרכס ובפסגתה מבצר ענק עם תערוכת כלי נשק כבדים מלפני כ-70 שנה. בקומה השניה שוכן בית הכלא הקומוניסטי שבו אסרו בעיקר אסירים פוליטים, והכתובות על הקירות בחדרי המעצר עדיין טריות כאילו פינו את האסירים כמה דקות קודם. האתר מרשים בצורה יוצאת דופן.

משם ירדנו לכביש החוף צפונה, לכיוון וולורה, עיר חוף מקסימה המציינת את גבולה הצפוני של הרוויירה האלבנית. שם יומרני מידי לחוף בתולי ארוך שפה ושם משובץ במלון קטן או מסעדה. על כביש החוף פוגשים במבצרו של עלי פאשה השליט הגדול של יואנינה אלבניה והפלופונס, שנרצח לאחר שהרגיז את הסולטן הטורקי בעצמאותו המופרזת. לאחר מכן עוברים ליד בסיס צוללות הקבור בתוך ההר, מוקף בבונקרים זכר למשטר הקומוניסטי של העריץ הוג'ה. משם ממשיכים ומטפסים מפני הים לגובה של 1027 מ' למעבר ההרים לויגורסה, שמורת טבע עם מלונות חדרים ומסעדות ובמבים (במבי ברבים) מסתובבים חופשי.

את הלילה שעברנו שם קשה לשכוח. פתאום התחילו לטפס על ההר עננים וכיסו את ההר, והתחילה סופת גשם אדירה שניתקה את החשמל והשאירה אותנו לאור עששית משחקים רמי קוביות. בבוקר יצאנו למזג אויר נקי וקריר, כמו בהזמנה והתחלנו לגלוש לכיוון וולורה. בדרך פגשנו את אריק, צלי, שחר ואשר, שלקחו את הטויוטות שלהם לסיבוב הישרדות בצפון יוון ודרום אלבניה. ישבנו לחופה של וולורה והחלפנו מסלולים וחוויות שבסופן יצאנו לכיוון טפלנה, עיר מחוז מזרחית לוולורה.

כמובן, המפה העידה על כביש אספלט, אך המציאות חשבה אחרת. הדרך היא שביל עפר במקרה הטוב ומתקלקל מידי פעם. נסיעה שהייתה אמורה לקחת כשעתיים לקחה כחמש שעות ואת סופה ביצענו בחושך.  זו הייתה פתיחה למסורת בטיול, ומאותו יום לא הצלחנו להגיע למקומות לינה לפני רדת החשיכה. כל תכנון ציר על המפה בתאוריה, הפך במציאות לשבילי התאבדות  והכפלות זמן. בטפלנה ישנו במלון מהתקופה הקומוניסטית שלא השתנה בו דבר. קיבלנו את סוויטת הקומנדאט, לא,אל תקנאו בנו זה רק נשמע טוב.

למחרת יצאנו לכיוון שמורת הטבע פראשר שנמצאת בגובה 1550 מ'. העליה לפראשר מדהימה אך ההמשך טעון שיפור. מאחר ובסופה (ההיא מקודם) היו מפולות בוץ על הדרך, ניסינו לעקוף דרך כפרים אחרים. זו היתה טעות!!! כל רועה צאן או חוטב עצים חסרי שיניים שפגשנו אמר לנו שהדרך תיקח לנו עוד 4 שעות למרות שהמרחק היה שעתיים בין האחד לשני. כאן למדנו שאין ממש אומדן זמן אמיתי. לאחד זה ברגל, לשני על פרדה, לשלישי ביום שמש, והרביעי סתם מנחש (וניחושו שווה ערך להצהרות המלומדות של חבריו).

אחרי כחמש שעות של נסיעה כמעט רציפה ירד החושך ועדיין לא ראינו את הסוף. לבסוף החלטנו לרדת לנהר הקרוב ולהקים מחנה ללילה. בבוקר כשהתעוררנו התברר לנו שחנינו ליד מעיינות חמים הנובעים מהסלעים ליד נהר קפוא. איזו סיומת ללילה אומלל (אך לא האומלל ביותר כפי שיתברר בהמשך...). למחרת על הכביש.. לא, דרך.. לא, שביל.. לא, משהו שבקושי אפשר לנסוע עליו, תקלה ראשונה ברכב. תיקון מהיר וירידה לעיר הקרובה להחלפת רצועת מנוע ומותחן.

את היום הזה, שייזכר כיום המבוזבז ביותר בטיול, בילינו בנסיעה חסרת כל ייחוד לכיוון טירנה בירת אלבניה לקניית חלפים לרכב. לאחר שקנינו את החלפים טיפסנו מעל טירנה למלון על הר בגובה 1600 מ' הצופה על טירנה עם פנורמה עוצרת נשימה (גם למלון קוראים פנורמה, איזה צרוף מקרים).     בבוקר הפכתי את חניית המלון למוסך ע''מ להחזיר את הדיסקברי לכשירות. ומיד אח''כ עלינו לטיול רגלי ביערות שמסביב. את אחה''צ ברובו בילינו באויר ברכבל מההר למרכז טירנה, עיר יפה עם בניינים ואדריכלות מרשימים, ומרכזי בילויים תוססים. וחזרנו ברכבל (שנתקע באמצע כמובן) בחזרה למלון.   על הבוקר פצחנו בנסיעת כביש/ שביל/ פס לבן בין העצים, לכיוון בורל, עיירה חסרת ייחוד השוכנת על שפת אגם אולזה. הדרך כולה זורמת, הנהרות, הנחלים, השבילים, הכפרים. בקיצור הכל זורם, וגם אנחנו.

מבורל עלינו צפונה לכיוון שקודרה דרך נהר מאט שמימיו צלולים וכחולים וניראים כמו מתוך גלויה. שקודרה היא עיר יפה מאד השוכנת מתחת למצודת רוזפה ובחיבור שלושה נהרות. הדריין, הבונה והקיר. המצודה יפה מאד אך הנוף הנשקף ממנה מדהים. לאחר נסיעה אחרי מישהו שהבטיח לנו לינה במלון שברשותו ושהתגלה כמאורה לזוגות מזדמנים מצאנו חדר במלון יוקרה שהוריד לנו במחיר החדר לאחר שתיקנתי לבעלים את הבלמים (תמיד שווה לסחוב ארגז כלים, אי אפשר לדעת מתי תזדקק למלון- משוואה טיפשית אבל הוכיחה את עצמה).

למחרת התחלנו להעפיל להרי הצפון לכיוון הכפר טאט. הדרך הופכת מרגע לרגע לדרמטית יותר ויותר. המצוקים משאירים אותנו פעורי פה ומעל קו העננים כבר לא יכולנו לסגור אותם. בין ההרים בעמק מתחבא לו הכפר טאט עם מספר גסטהאוס. הכפר נראה כמו לפני 100 שנים ברוסיה. מבני אבן ופחונים, גשרי עץ מטים ליפול. ונוף? איזה נוף. והקור? איזה קור. והניקיון? איזה... האלבנים מטנפים את סביבתם בצורה מטורפת. פשוט לא אכפת להם שהם הורסים את המשאב העיקרי שלהם, הטבע.

בבוקר כשהתעוררנו הפסגות סביבנו היו מכוסות שלג (תחילת ספטמבר!) יצאנו לטיול רגלי בעמק וטיפסנו למפלי המים היורדים לבריכה כחולה מדהימה. לאחר ארוחת ערב ברמה של אבו כביר, הלכנו לישון על מיטות ברמה של מעשיהו.

את היום פתחנו בנסיעת שטח לא פשוטה דרומה לכיוון שקודרה כשאלינו מצטרפים זוג גרמני שלכל אחד מהם טויוטה מאובזרת משלו. כן, כל אחד ברכב שלו ומתקשרים בקשר ביניהם. פתרון מוצלח לטיול  ביחד אבל לבד (ללכת עם ולהרגיש בלי). הובלתי אותם במשך ארבעה ימים,בעצם הם נסעו מאחורינו ע''מ לאסוף חלקים שנשרו מהדיסקברי תוך כדי נסיעה (כולל הילדים).

כמו תמיד למלון הגענו בחושך (אלא מה?) אבל איזה מלון. עם מקלחות עובדות, מיטות אמיתיות, ואפילו טלויזיה. בבוקר לאחר יקיצה מוקדמת נסענו לאגם קומני לתפוס את המעבורת השטה בו עד לפיירזה. שייט מרתק ועם נופי צוקים העולים מהמים לגובה מאות מטרים מעל. בסוף השייט עלינו לבארם צורי. כנראה לא היה מה לעשות עם העיר הזאת אז שמו אותה שם. ומשם בדרך לא דרך הדרמנו לכיוון קוקש כשאת עשרת הקילומטרים האחרונים בשטח עשינו שוב בחושך, מה חדש?

למחרת התחלנו מסלול שטח ארוך בהחלטה ברורה שלא נכנסים ללילה בשום אופן!!! יצאנו מקוקש לאורך נהר הדריין השחור לכיוון פשקופי. וכמו תמיד הדרך מתחילה נחמד והופכת עד מהרה למערבל עצמות ששיאו בכמה מדרגות עם דרדרת מעל לתהום. ת ע נ ו ג !!! הנופים המתגלים מעבר לכל סיבוב ומעבר לכל פסגה מרהיבים. אין דרך לתאר את עוצמת הטבע, פשוט מדהים. את הכניסה לפשקופי עשינו באור אחרון (עמדנו במשימה).

את היום בפשקופי העברתי במגרש גרוטאות, בית קברות ללנד רובר, שם החלפתי את הבלמים, את הדש בורד, ואת כל המושבים של הרכב (כסא הנהג לא עמד בעומס הטילטולים). בכלל, אפשר לקבל כאן שירות ללנד רובר יותר טוב מביוון. זוהי המדינה היחידה בעולם עם אחוז לנד רובר וריינג' רובר גבוה לפחות כמו אנגליה (סקר פרטי ולא מבוסס), שכל רכב חמישי הוא תוצרת רובר (אחרי מרצדס שהם ארבעת הרכבים האחרים). ובכלל מרצדס שולטים שם ביד רמה ועל פי עדות חברינו הגרמנים יותר מרצדסים למ''ר מבגרמניה.

מפשקופי, עיירה די אומללה עם בזאר אומלל יותר, וכיכר מרכזית שכולם מדברים עליה ומוזכרת בכל ספר תיירות, אל תפתחו ציפיות. הכיכר היא חבית לבנה במרכז הכביש שכולם מנסים להימנע מלהיכנס בה. עזבנו לטובת דרך שטח לכיוון אלבסאן. עיר עם  חומות מתקופת השלטון הטורקי. העיר יפה והעיר העתיקה עוד יותר. לאחר לילה במלון לא רע בכלל עם מקלחות שיש בהם אורות מלמעלה, שפריצים מלמטה, וטיזות מ... תדמיינו בעצמכם. החלטנו להגיע לאגם אורכיד דרך השטח בשביל מסומן בצורה ברורה במפה. פה הייתה טעות!!! נכנסנו לשביל דרך כפרים ציוריים ויער עבות שאור השמש בקושי חודר אותו, בדרך לפסגת השביל בגובה 1850 מ'. השביל הפך לדרמטי, ולא רק בגלל הנופים, אלא בגלל חירוצו והקושי לשמור על הנתיב. לזה הצטרף גשם שוטף שלא כל כך תרם לניסיונות לבחירת הנתיב.

אז גם נגמר השביל שעוד הייתה בו אחיזה והתחילה עיסת בוץ שבחרה בשבילנו את ההתקדמות. וכשנראה שרע מזה כבר לא יהיה, התפנצ'ר הצמיג הקדמי וחייב החלפת גלגל בגשם. ואז התגלה שגם הרזרבי איבד קצת אויר ודרש ניפוח. וזהו, לא נורא (אם באמת זה היה הסוף של הסיפור). הגשם התגבר ההחלקות הפכו למופע אומנותי וזה הסתיים בהתיישבות בבוץ עם גלגלים באויר, נפלא! מורידים את ההיי ליפט מרימים את הרכב, חופרים את הבוץ מתחת לאקסים ולאחר עבודה מאומצת שבסופה נראינו  כמו פסלי חימר משובחים, יצא הרכב ודילג קדימה. תרועות וצהלות ומצעד ניצחון, והופ אנחנו בתוך ביצה, יושבים על גזע עץ ענק וללא יכולת לתמרן בגלל שבולם ההגה נמעך תחת הרכב במפגש עם בול העץ. פרט חשוב, ברור שהיה כבר חושך מוחלט, ולזה צורף גשם שוטף וקור אימים. אין לנו מושג מה קרה אבל בתום כחצי שעה של לחימה בבוץ ובמים וחילוץ בול העץ הצלחנו לצאת החוצה. בשלב זה היינו כל כך מותשים שבהצבעה של פה אחד (של אפרת אשתי) הוחלט להפסיק לשחק בעמי ותמי ביער ולסיים את משחקינו בבוץ ופשוט לישון ברכב. באמצע היער, בחושך מוחלט, בקור מקפיא ובלי מקלחת עם אורות ושפריצים... כשכל חלומנו הרטוב הוא שחוטב עצים או רועה בלי שיניים (כולם כאלו) ימצא אותנו בבוקר.

זה לא קרה. קמנו עם אור ראשון (גם כן אור) דרך העצים והעננים זה נראה מאד מאכזב. החלטנו שננסה למצוא את הדרך בחזרה ולחזור על עקבותינו בידיעה שלמרות שמתוך כ-55 ק''מ נשארו רק כ-5 ק''מ לכביש הקרוב וממנו לאגם, הניסיון לא שווה את בריאותו של הדיסקברי ושלנו. חזרנו אל הכפר (נשמע כמו שיר מהפלמ''ח) והתיישבנו מרוחי בוץ ונוטפי מים בבית הקפה ודרשנו אספרסו מיידי. משם ירדנו בחזרה לאלבסאן לתיקון הפנצ'ר והתאוששות. מאלבסאן החלטנו לנסוע הפעם על הכביש לכיוון האגם ועלינו על תגלית חשובה. על הכביש זה הרבה יותר מהיר!!!

הגענו לאגם לכפר מקסים בשם לין שיושב על מפרץ קטן וקסום שם פגשנו אישה שיצאה מגדרה לארח אותנו. ונתנה לנו ירקות טריים לדרך, ירקות כבושים וריבת תאנים חלומית, הכל מעשי ידיה. משם הדרמנו לכיוון פוגראדצ'. בדרך מצאנו קיימפינג חמוד שנראה לעומת הלילה הקודם כמלון אין ספור כוכבים. לאחר מנוחה טובה המשכנו לפוגראדצ' עיירה יפה על חופו הדרומי של האגם ומהווה גם שער כניסה למקדוניה. המשכנו להדרים לכיוון קורצ'. עיר יפה מאד עם שוק עותומני תוסס וקבב ברחובות שבימיו הטובים לא מגיע לקרסולי השוק בטבריה. המשכנו לארסקה עיירת מעיינות חמים יפה וצנועה שמסתתרת ברכס הרי גראמוז המהווים את הגבול עם יוון. והגענו לחוות טרוטות מקסימה החבויה בעמק בין ההרים ומגישים בה דגי טרוטה טריים וטעימים בצורה יוצאת דופן. למחרת קמנו מוקדם כדי לעבור את הגבול בחזרה ליוון. בצד האלבני מודים לך שביקרת אצלם, ובצד היווני לא מבינים למה נסעת לשם ואם בכל זאת נסעת, למה בכלל חזרת.

את הטיול סיימנו בנסיעה לחוף המזרחי של יוון למנוחה ורביצה על שפת הים עד שהגיע הגשם. ובחזרה לאתונה למשלוח הרכב. לסיכום, אלבניה היא ארץ של נופים מדהימים ואנשים מדהימים לא פחות. ארץ של ניגודים , כפרים שנשארו במאה התשע עשרה לעומת ערים שמנסות לשדר את המילה האחרונה באירופה. נהרות, יערות הרים מרהיבים וטבע במלוא הדרו ומצד שני לכלוך בכל מקום.

זהו הזמן לבקר באלבניה, לפני שתאבד עצמה לדעת בתנופת הפיתוח והתיירות ויהיה קשה מאד לראות את אלבניה האמיתית מאחורי תפאורת המלונות המודרניים, מסעדות הגורמה ומלכודות התיירים הידועות לנו מארצות אחרות. התמימות האלבנית היא אחד הנכסים החשובים ביותר של אלבניה. הכל כל כך פשוט וישיר שאפשר לנהל שיחה קולחת בין אלבני גרמני וישראלי מבלי להבין את השפה של השניים האחרים ועדיין להיפרד בסוף על כוס קפה וחיבוקים. היינו שם כחודש ולא הספקנו לראות הכל ואין ספק שעוד נחזור לשם, והפעם עם תשובה ברורה לשאלה - ל מ ה ???