מרוקו – יומן מסע מזווית אישית

על האוויר החד והנקי של הפסגות,על השמיים של מליון כוכבים, על האופק הפתוח למרחבים על החזרה אלף שנים אחורנית, על ההתרגשות שבאתגר- אפשר עד מחר אבל החוויה נמצאת במים צלולים שמגעם קטיפתי, בזהוב חול המדבר –כל כך נקי!

במגוון הרים ועמקים צבעים ריחות ונופים, דרכים לא דרכים שגורמים לעצור להתכנס להתגמד ולומר בשקט פנימה לתוכי מה יפו מעשיך אלוהים.

כן , כמו הרבה ישראלים כשאמרו לי מרוקו דימיתי מדבר- על נהרות לא חשבתי, ובטח לא על רכס שלגים מתנשא בשלוותו מול שמיים צלולים שאליו מטפסים .

כן, יש כאלו שהולכים לפקוד ערים יפות וקברי צדיקים אני בוחר את מעשה ידי הטבע ממעשה ידי האנשים. 

היום הראשון- תל אביב קזבלנקה

כמה שתל אביב רחוקה מקזבלנקה מבינים רק כשמגיעים, יצאנו לפנות בוקר ועכשיו הכוכבים מציצים.  

ועוד לא יצאנו משדה התעופה וכבר אנחנו ב ''שום מקום'' בנסיעת סללום לתוך ליל ירח מלא וערפילים עבותים שאותנו עוטפים.

הכבישים שוממים, מרוקאים לא נוסעים בשעות האלו ! רק ישראלים ? 

במוח יש צער על כי הנוף לא נראה ומהרמזים שנראים בפנסי המכוניות יש כנראה הרבה מה לראות.

היום השני- מדמנאט לג'בל ראט

אחרי לילה קצר וקר מאוד בטרם שמש עולה אני צופה מהגגות אל חורש והרים ופלג מים קטן וצמחים כה שונים, הכול שקט חוץ מכמה צרפתים עם רכבי שטח מזוודים מדוגמים שעוד רגע יוצאים לדרכם, ואני מחייך בשקט ויודע שמקום בו ניסע עם רכבים שכורים סטנדרטיים- כף גלגלם לא תדרוך לעולם...

עוד מעט אפגוש את הדרך המקסימה והמוכרת שעשיתי רק לפני שנתיים עובר הרהור בראש.. וההלם מגיע תוך שעתיים שלש.. כי ירדו פה השנה הרבה מים, ושביל שהיה חלק הופך לבוצי ופיתול דרך שנגרף הופך את המעבר בו לאתגר הבוחן את גבולות האפשרי ..

וככל שמטפסים במעלה ההרים ופוגשים שלוגיות וזרזיפים החוצים את השבילים, וטמפרטורה שיורדת עד שנעשה קר אמיתי, וירח מלא שמשתקף מגושי קרח נוקשים וקפואים ויפים (שאם זורקים אותם זה על זה הם ממש מכאיבים..) אני מגיע ב למסקנה ההכרחית.. זה טיול אחר ! לא אותה חוויה בשנית.

ובכל זאת הג'יט המוכר של טמגה שבו יש מקלחות קיבוציות, חדרים מרובי מיטות נהר שזורם.. וחשמל לפעמים.. נשאר בדיוק כמו מ אז בימים . כמעט הרגשת ביתיות ..

היום השלישי מטמגה עד לקניון הטודרה

הו הו יא אסיף מלול.. הכנת לנו תעלול... אחרי שנסענו על מדרונותיך

והופתענו משפעת מימיך.. אחרי שהכפריים עשו לנו בידיים כל מיני סימנים

מוזרים.. שבדיעבד הבנו כי ניסו להסביר שהשבילים חסומים..

אחר כל אלה אתה ''גונב לנו'' את הדרך, מפגיש אותנו עם אפיק מלא מים עמוקים

מביטים בתסכול על כך שהמשך השביל נראה באופק למעלה בצוקים והחיבור אליו נגרף לעמקים..

אחרי כל אלו אנחנו מסתובבים ומוסיפים למסע עוד כמאתיים וחמישים קילומטרים.. אבל !!! דע לך אנחנו נהנים !!

אתה יפה ומדהים ונראה אחרת בדרך חזרה.. וחוץ מזה בגללך פגשנו בהמשך מתנות של נופי אגמים כחולים עטופים בהרים ירוקים אדומים אותם חצינו בדרכים מהירות וקצת כבישים.. שואגים בהפתעה נלהבת מהמראות המתגלים .. וכשהערב יורד וגם לילה הגיע.. ומרחק הזמן גדל מהמיטה אותה אנו מקווים שמישהו מציע..

הו הו יא אסיף מלול.. אנחנו מודים לך על התעלול.. רק תגיד לי בבקשה קניון יפה ירוק ו''נבזה''.. למה למטיילים שעברו שבוע אחרינו הראת גם קופים .. למה הסתרת לנו את זה..

אל תדאג! אני חוזר!!!

היום הרביעי- מטודרה לטזרין

''איזו מן שלווה ועוד שבוע עבר '' .. לנסוע לאט בין צוקי הנחל בכביש !

כן, שחור כזה מאספלט.. (נו טוב לא בכל מקום.. כי גם כאן הוא נגרף מידי קטע דרך)..

להתחיל לפגוש נחל (לא את הלהקה) שהופך לנהר.. צוקים שסוגרים את השמיים.. באמצע היום.. אור של בין ערביים... הגענו לקניון הטודרה.

הקצב היום שונה..איטי כזה אפילו משונה.. רואים מסביב אנשים, מוצרים, שומעים צלילי משא ומתן עם סוחרים.. וממשיכים בכבישים.. מוזר כמה יום שלו של טוריסט מהמניין יכול להיות כה שובר שגרה עבורנו..

באמת שהקניון יפה.. אבל תורידו ממנו את האנשים הרבים והבגדים הצבעוניים ואפילו תועילו להסיר את המבנים ש(שמולו נראים גמדיים) .

השאירו אותו במימיו וסלעיו הבתוליים.. ואז תראו אותו באמת- לא יפה, אלא מדהים !

הגענו למלון באופן משונה באור יום..

צריך להתרגל ? שאפשר להגיע ולראות ברור את כל המקום..

לא, לא כדאי- כפי שיסתבר זה חריג שלא יחזור זה ודאי !

וגם כאן כאילו עמד הזמן מלכת..

אותה רקדנית קצת הרבה מלאה שלפני שנתיים שמה על עופר עינה.. ממשיכה להתנועע ואנחנו בקצבה..

ולידה מחרה מחקה תנועותיה כנראה אחותה הצעירה...

היום החמישי- מהרי האטלס למדבר סהרה

כנראה שגם במרוקו יש את ''עשרת השבטים'' .. כי בכל תא שטח – חיים אחרים

בכפרי ההר, קסבות סגורות עם ניצול כל חלקה אפשרית, במישור, חוות בודדים עם באר פרטית,

ובג'בל באני וסביבתה – ערי חימר עטופות בים של מטעים כשלכל אחד גדר חלקתו בתוך במקבץ האינסופי של שטחים מעובדים.

והנהיגה.. לא צריך לומר ''שבילים מהירים''...צריך לומר ''שבילים שבהם נהנים''...

אחרי טרשים וטיפוס ובוץ ומעברי מים שהכריחו אותנו לנסוע לאט ולהיות ערניים .. זה כף ל ל''שייט'' על 70-80 בשבילים האינסופיים..

הטיול נראה כמו סרט שאנחנו נוסעים לתוכו.. עד שפתאום בלי משים ימין ושמאל רק חול וחול..

לא כולם מאומנים בלנסוע בחול שהופך (בלי להתכוון רק מפני שבמקרה נוסעים אחרי המדריך) לגבעות דיונות נמוכות שצומחות וצומחות .. ונעשות ענקיות..

כי בינתיים גם הלילה ירד והירח לא עלה ובתוך החשכה לא תמיד רואים את עומקה של הירידה התלולה.. והאם זאת אמבטיה בין דיונות שמזמינה שקיעות..

מידי פעם נשמעות צריחות.. קשה לפרש אם הנאה או חרדה..מה שבטוח יש שקיעה ועוד שקיעה.. (לא של השמש)

ואז נשמע קול מרגיע בקשר.. עוד חמישה קילומטר .. בקו אוירי..

מושג מופשט.. לא אנושי.. לאלו שייקח להם עוד שלוש שעות נסיעה זהירה בין דיונות וטרשים..

עד שיפגשו מאהל מדברי חשוך.. שבאמצע הלילה מספק ארוחת מלכים.... באוהלים היה חם .. בחוץ היה קריר..

יש שנרדמו בטרם גופם פגע במיטה.. ויש שהעדיפו לגרור אותה החוצה למרכז הרחבה.. ונרדמו שם מיידית אדישים לכל תנועה או רעש בסביבה...

היום השישי- יום של מדבר- איזה יום מטורף

אחרי קסם של השכמה וטיפוס על דיונה ענקית צהובה.. מגיע שלב ''מיצוי היכולות'' תכונה ישראלית מצויה של למה לנסוע בשבילים.. בשביל מה.. כשיש אפשרות לשייט מדיונה לדיונה.. אז מה אם רוח הופכת לסערה ומי שיוצא מהרכב זוכה לרחיצת חול חזקה.. והחוויה רגע עצומה ומהנה ודורשת את כל כישורי הנהיגה.. ורגע אחר כך.. את כל כישורי החפירה.

ועכשיו אל ''נהר דרה'' אפיק נהר רחב ולכאורה יבש .. שקיבל שם עברי ''קופסת ההפתעות'' ! 

זה מן מקום כזה שאתה נוסע שעות בתוך סבך כדי למצוא שביל, זה מקום מתעתע בו האדמה רגע רוקדת ורגע בוגדת ומשקיעה..

זה מקום בו שוכחים להסתכל על הנוף מרוב חפירה.זה מקום שבו אם ברצונך לדעת על מי לסמוך.. תוכל לדעת זאת תוך דקה..זה מקום בו אתה מבין את מקור המילה הדיר.. כי את גלגלינו רצוי להרחיק מה''דרה''..  

אז לקח לנו שעה להיכנס לאפיקו ..וחמש כדי לצאת.

את כל מה שאנחנו יודעים בחילוץ לבצע בעיקשות רבה –להירגע כשמזהים שביל או בכלל כשחוזרים למצב של תנועה.. להתרגש מחוויית החפירה הקבוצתית של עלמות החן הכורעות על ארבע..עבודת נמלים.. תחליף אתי חפירה..

כשהגענו למלון ( המפואר באמת) בוורזזאת לאחר מאות קילומטרים ברכסי

ההרים.. תקעו בנו מבט מוזר מהצלחת בחדר כרעי עוף קרים.. מנות אישיות שהכינו אנשי צוות רדומים.

למה.. אלוהים נותן אגוזים לאלו שאין להם שיניים ומיטות מרופדות לאלו שיש להם לישון בקושי שעתיים (הגזמתי קצת.. אז מה)

היום השביעי- חוזרים לעיר

אל תתייאש.. נוסעים למרקש... רק הכביש הנופי הגבוה הזה ''שווה את ההשקעה''

לא- מרוקו היא לא מדבר.. הכול ירוק הכול פורח.. הכבישים ''מוזרים'' מתפתלים עם קווי הגובה עולים ויורדים.. לא חותכים ופוצעים את ההר כדי לעשות נוח לנהגים.. רק ש.. קצת צריך להזהר ממשאיות שבאות ממול.. מלקחת במהירות יתר עוד פיתול.. מלהסתכל ימינה על הנוף.. כשמשמאל מישהו מנסה לעקוף..

ופתאום מתחילות להתגלות מלכודות קרמיקה בעיקר לתיירות.. ואחר כך מופיעות המסעדות.. ובמקום מבטם התמים של בני ההרים.. שכאשר מציעים להם כסף הם קצת תמהים.. מופיעים סוחרים חמדנים, קצת לוחצים.. במיוחד אם ליד דוכנם לא עוצרים..

פעם'' ציויליזצייה'' הייתה מילה מועדפת שציינה התפתחות.. היום זאת מילה נרדפת לתחרות, התמקחות, התעמתות, צפיפות, חמדנות..

שלום לך מרוקו של ההר והמדבר.. תישארי בצביונך..

ואני מבטיחך  שאשוב לבקרך.

טוביה רינדה.