אתגר של ג'יפים ביער

Rain Forest Chllenge

או בקיצור RFC, הוא אירוע עבירות 4x4 מטורף ומתיש הנמשך 10 ימים – זו השנה האחת עשרה – בכל פעם באזור אחר בסולטנות הפדראלית של מלזיה. עבורי זו הפעם השביעית ברציפות שאני מגיעה למלזיה על מנת ללוות כעיתונאית את המרוץ.
כמו אירועי 4x4 אחרים שמתקיימים בעולם, גם כאן המטרה היא לבחון את האדם מול הטבע, ובמקרה הזה צוות של נהג ונהג משנה מול סדרת מכשולים שנעה על הקשת שבין קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי, באדיבות הטבע ואחד מ'יערות הגשם' העתיקים והאקזוטיים ביותר בעולם. כדי שחס וחלילה לא יהיה משעמם, קבעו המארגנים את מועד התחרות לחודשים נובמבר ודצמבר, שיאה של עונת המונסון הרטובה, והמשמעות היא גשם טרופי כבד, שכמעט ולא מפסיק לרדת. למי שלא חווה אי פעם מונסון אגיד רק שהלוואי שאצלי במקלחת היה כזה זרם...

מעבר לגשם, מזג האוויר הוא חם מאוד ועם לחות של %100; זה נחמד מאוד בסאונה, אבל זה הרבה פחות נעים כשאתה מתחרה, עשרה ימים ברציפות, או אפילו רק מסקר, כמוני. 
מלבד ההרפתקה והאתגר שבלשרוד את המסלול הרצחני שמכינים מארגני ה-RFC, לשרוד את מזג האוויר ואת יער הגשם המלזי עצמו, ניסו צוותים שונים מכל רחבי העולם כמובן גם לנצח האחד את השני. ולא פחות חשוב – הם יעמידו למבחן האולטימטיבי את יכולת העבירות והשרידות של כלי הרכב שלהם, שהוכנו במיוחד לקראת התחרות, בהשקעה מרובה של זמן, עבודה וכסף.

גם לנו, אנשי התקשורת שהצטרפו לאירוע, לא היו צפויים חיים קלים. כמו המתחרים, גם העיתונאים הצטוו לדאוג בכוחות עצמם לאספקה אישית של מזון ושתייה, לשרוד את המסלול עם רכבי העיתונות ואת כל האתגרים שאימא טבע ואבא ג'ונגל יציבו בפנינו. על פי ניסיון העבר, מדובר בצ'לנג' לא קטן...
אציין ואומר שבניגוד למרוצים או אירועי שטח אחרים, מפורסמים יותר או פחות מה-RFC, כאן אין לעיתונאים שום הנחות; וזה לא רק עניין עקרוני. אם אנחנו רוצים לסקר את האירוע, יש לקחת בחשבון תנאים קיצוניים ביותר, לחות וגשם, בוץ עד למותניים, יתושים, עלוקות ומאמץ פיסי בלתי רגיל. באירוע הזה העיתונאים מהווים חלק בלתי נפרד מהתחרות והלכה למעשה הם נמצאים באותם תנאים בדיוק שבהם נמצאים המתחרים.

את הבוקר הראשון לאירוע התחלתי עם עוד 150 רכבי 4X4 שהגיעו מ-35 מדינות, בשיירה ארוכה שהתחילה את דרכה ממש מול הגשר שמוביל מהקצה הדרומי ביותר של חצי האי המלזי לסינגפור. בראש השיירה נציגות מכובדת של המשטרה המקומית, שהובילה את טור המכוניות הארוך מאד לכיוון ה'פרולוג', דרך הסבך העירוני של ג'הור באהרו, העיר השלישית בגודלה במלזיה. למרות שה-RFC ידוע לשמצה כתחרות ''רטובה'' במיוחד, עדיין לא נראו שום סימנים לגשם.
בדומה למרבית תחרויות העבירות שנערכות בעולם, קטע ה'פרולוג' מהווה הקדמה לתחרות עצמה והוא נועד לטובת הקהל הרחב ושאר כלי התקשורת שאינם יכולים להיכנס ליער עם אנשי ה-RFC. באופן מסורתי הפרולוג כולל מכשולים טבעיים קשים, כגון קירות אבן, שיפועי צד תלולים, מלכודות בוץ טובעניות ומעבר על-פני מכשולים שונים – בעיקר גזעי עצים אימתניים ובולדרים. כל אלא נועדו גם לנפות עוד לפני הכניסה הממשית ליער את אלו שאינם מסוגלים לעמוד באתגרים האמיתיים הממתינים עמוק בג'ונגל.

הפרולוג נחלק לשישה 'קטעים מיוחדים' או בקיצור SS (Special Stages), שהתפרסו על פני שדה נרחב. למרות שנראה בתחילה שה-RFC השנה הולך להיות 'יבש', תוך דקות מתחילת האירוע התחיל גשם טרופי כבד לנחות עלינו ושלוש שעות של גשם סוחף הפכו את ה-SS למלכודות בוץ חלקלקות וטובעניות, שהובילו לפרישת חמישה צוותים – עוד לפני שנכנסו בכלל לג'ונגל, וזאת בגלל כשלים מכאניים חמורים. מזל שהמארגנים דאגו לטרקטור שיעזור לחלץ אותם מהמסלול. יחד איתם נוטשים את המרוץ עוד 45 צוותים שהגיעו רק לפרולוג, לקבל ''טעימה'' מהמרוץ מבלי להסתכן במעמקי הג'ונגל.
אחרי עוד יום של SS בתחום הציביליזציה האנושית, התארגנה השיירה, שמנתה כעת נחש באורך חמישה ק''מ של 100 רכבי שטח, ויצאה סופסוף לכיוון חניון הלילה הראשון שממוקם בלב היער.

בבוקר שלמחרת התעוררתי לזריחה יפהפיה, ועם כוס תה ביד אחת ומברשת שיניים ביד השנייה, בהיתי כמו מהופנטת אל היער העתיק 'אינדוה-רומפין' שבליבו הוקם המחנה, יער גשם אמיתי בכל הדרו.
בדרך כלל בעונת המונסון השביל המוביל ממחנה הלילה לכיוון ה-SS המתוכננים, הוא בוצי עד מימי וקשה מאד למעבר, אבל כמות הגשמים המעטה יחסית הפכה את הנסיעה לפשוטה במושגים של נהיגת שטח, למרות שעדיין היה נדרש מהנהגים לחצות גשר קורות ארעי ורעוע למראה, שנבנה בו במקום על ידי 'אנשי החלוץ' של המארגנים, מעל לנהר גועש שחצה את השביל. אגב, זה מדהים לגלות שלא משנה עד כמה יהיו קשים תנאי הנסיעה והטלטולים, תמיד יהיו אנשים שיצליחו לישון במושב האחורי.
כשטיפסנו באור אחרון, אחרי יום ארוך ומתיש, על שלוחה שבצבצה מהיער, זכינו כגמול לראות את כל יופיו והדרו של יער הגשם, שנפרש לכבודנו מאופק לאופק.

כל שאר ה-SS היו מבחן לאנשי הצוות האנושיים ולאו דווקא למכוניות, וכללו גרירה ידנית, שימוש בהיי-ליפט, החלפת גלגלים על-ידי הרמת המכונית בעזרת גזע עץ וכדומה. זה נשמע פשוט יחסית, אבל כשהטמפרטורה מרקיעה לכיוון ה-45 מעלות צלסיוס ו-%100 לחות, המשימה הפיזית הופכת לקשה, במיוחד כשחלק מהמתחרים התחילו לגלות סימנים של התייבשות. לא קשה לתאר את שמחתנו עת חזרנו באותו הערב למחנה, שהיה ממוקם כאמור בצל הגבעות וליד הנהר הקריר.
היום הבא הוקדש לנסיעה מנהלתית לכיוון המיקום של מחנה לילה 3, שהיה ממוקם 20 ק''מ ממיקומנו הנוכחי. בגלל קשיי העבירות הצפויים בקטע המנהלתי, החליטו המארגנים לשלוח את הצוותים המתחרים ביחד עם צוותי הלוגיסטיקה והתקשורת, כשכל צוות אחראי על צמד מכוניות לוגיסטיקה – צוות שהצליח להביא את בני חסותו בשלום ליעד קיבל בונוס נדיב של 200 נקודות.

השיירה הארוכה מנתה עכשיו כ-80 כלי רכב, התקדמה לאיטה, עוצרת לפרקים ופורקת מעליה עדרים של צלמי עיתונות (כך לפחות נראה לי), שלא הפסיקו להתלהב ולצלם את הנוף. אבל אווירת הטיול המאורגן של תחילת המסע נעלמה במהרה עת שקעו רכבי הלוגיסטיקה – כלים כמעט סטנדרטיים בניגוד למתחרים – בבוץ הרך ותקלות מכאניות שונות ופנצ'רים בלי סוף האטו את הקצב עוד יותר. את מחנה 3 הצלחנו לראות רק ב-3 לפנות בוקר. אחרי הכול, הסתבר שזה לא היה בדיוק טיול מאורגן...
מזל שהיום הבא נועד למנוחה ותיקונים לכלי הרכב, בעוד העיתונאים נהנים מהמיקום המרהיב של המחנה בלב היער. אחרי המנוחה, כולם הרגישו שהם מוכנים לסדרת הקטעים המיוחדים האחרונה של 09 RFC (SS 25-30). הניקוד הצמוד בין הצוותים העלה את המתח באוויר וכולם היו מוכנים למאמץ מקסימלי, ספרינט אחרון לסיום. פספוס קל של אחד הצוותים המובילים יכול לשנות עכשיו את כל התמונה ואת המיקום על הפודיום. 

סדרת המכשולים האחרונה כללה חלק רטוב, בו נדרשו הצוותים לגלות יכולות שייט וצלילה מרשימים בנהר המקומי, אחר כך נדרשו הצוותים לטפס בשביל תלול, צר מאוד וחלקלק מאוד, לראשה של גבעה ולאחר מכן לרדת באותה הדרך. כל ה-SS נפרסו על אותו קטע נסיעה קשה ובוצעו בו זמנית. לא היה רגע לבזבז וכולם היו ממוקדים בלסיים את היום האחרון עם מירב הניקוד האפשרי.
אחרי שכל ה-SS הסתיימו והזמן הסופי של כל המתחרים נרשם, בא לסופו המוצלח RFC 09 והשיירה התארגנה לנסיעה הארוכה חזרה לכיוון העיר ג'הור בוהורו ולטקס חלוקת הפרסים.
כמעט כמו תמיד, בראש טבלת המנצחים התמקמו להם צוותים מלזים, שלהם יער הגשם המקומי מהווה את החצר האחורית, ממש כמו שהנגב או הערבה נמצאים בחצר האחורית שלנו; זה עניין של כבוד לאומי.

כמו אחרי כל שנה אני חוזרת הביתה קצת חבולה ועייפה, אבל עם חיוך על השפתיים ומתוך ידיעה שלא הייתי מחליפה את כל תנאי השדה הקיצוניים של יער הגשם המקסים, בשום חדר במלון מפואר עם אמבטיה חמה ומייבש שיער. ה-RFC הוא הרפתקה אמיתית ואני התמכרתי. להתראות יער קסום, נתראה ב-2010... למידע נוסף: www.rainforest-challenge.com