כל הירוק הזה - גן עדן לאנדורו

מה זה גבר? מהי גבריות? התשובות יכולות להיות שונות ומשונות. כל אחד וההגדרה שלו. כרגע, שבועות לפני שאני עולה עם החבר'ה של ''הרודס צאלנג''' למטוס זה לא ממש מטריד אותי. בירן מודיע לי על הנסיעה ומהותה ואני בהדחקה. מתעלם באלגנטיות מהעובדה שכל שותפי לנסיעה הם רוכבי שטח פעילים, חלקם שם דבר בעולם האופנועים הישראלי, ואני רכבתי בשטח פעם אחרונה לפני שנתיים, בראלי חרמון אילת, והשרירים עדיין כואבים לי כשאני נזכר בזה. ומאז רק עליתי במשקל ובמספר הסיגריות היומי. אז שני ימי רכיבת שטח בהרי הקרפטים ברומניה נשמע כמו רעיון טוב, לא?!
גן עדן לאנדורו
רומניה, מתברר, הפכה בשנים האחרונות למעצמת אנדורו. כן, כן. לרוכבי אנדורו בכל העולם העיירה סיביו, שאליה מועדות פנינו, וההרים המקיפים אותה הם מוקד שנתי לעליה לרגל למירוץ שנחשב לאחד המפרכים, הקשים, ולעיתים הבלתי האפשריים, ביומן האנדורו העולמי. הרומניאקס, הכולל את מיטב התעללות האנדורו הידועה לאדם: עליות בלתי אפשריות, חציות נחלים ואגני בוץ, קפיצות מעל גשרים ומה לא. והרמה גרמה גם לאלופי עולם מכהנים להרים ידיים לפעמים... ואז גיליתי שמי שיקח אותנו להרים הוא אחד מאלו שאחראים לסימון תוואי המרוץ. אופס...

סאבין לא מבזבז זמן על שטויות, כמה פניות אחרי היציאה מהאחוזה ואנחנו כבר בעלייה בוצית. לעזאזל. מהר מאוד הבנתי שאני צריך לשמור על הכוח המועט שלי. יום שלם בשטח לא מוכר, גדול עליי. ''סע בראשון אריאל'' אני אומר לעצמי ''חפש את האחיזה לא את המהירות''. רק לא ליפול. כי נפילה, יותר משהיא כואבת – היא מייאשת, היא מבאסת, היא מוצצת לך את הכוח. לשמחתי ה-400 הכתום מייצר כוח ליניארי שמקל מאוד על נעיצת האחורי באדמה ובכך עוזר להתקדמות. מסביבי כולם נהנים ואני מתרכז בהישרדות – תמשיך לנשום, שמור על השרירים, היום רק התחיל. עצירה ראשונה גורמת לי להוציא את הראש מהמגבלות הפיזיולוגיות שלי, מהכושר המחפיר, ולהרים את המבט מהשביל. פתאום אני קולט איפה אני נמצא. מסביב גבעות מוריקות עד לאן שהעין רואה. מתחתינו עיירות קטנות וציוריות. לעזאזל. אף פעם לא רכבתי במקום כזה. אין שטח כזה בארץ. האדמה מכוסה כולה בירוק ירוק טבעי, ספוג במים. אין סלעים, אין אדמה קשה. הכל נעים, עגול ואוורירי. כמעט ומזמין אותך לאבד את האופנוע וליפול לתוך כל הטוב הרך הזה. סאבין לוקח אותנו רחוק יותר, גבוה יותר. הבחור מכיר את השטח כמו את כף ידו ומתאים את המסלול ליכולת הקבוצה, מתבל נסיעה רגועה עם חציית יערות צפופי עצים ומרופדי עלים. שבילים נעימים עם עליות אינסופיות. מקשה עלינו מעט ומתגמל אותנו עם נופים עוצרי נשימה.

הגוף שלי צורח מכאבים. ''מה קורה אריאל?'' שואל אותי המרחף, ''מעולם לא סבלתי ונהנתי יותר בעת ובעונה אחת'' אני משחרר בין נשימה לנשימה. המקטע האחרון, לפני שפרשנו לעצירת צהריים באחד הכפריים, גומר אותי סופית. יד שמאל, של המצמד, מתקשה ומתקבעת – חצי קפוצה, לא מתפקדת. אני גמור. משותק. לא יכול יותר. אני חותך למלון כשעה וחצי לפני סוף הנסיעה. מובס. מותש. חרד מיום המחר. אחרי לילה שהורכב משרירים שנתפסים לפתע ומתיחות כפויות, אני מתעורר כשיורד גשם. לא נעים להודות, אבל חלק בי קיווה שהרכיבה להיום תתבטל, אך בסופו של דבר אנו יוצאים חצי יום עם טפטוף קל. אני מרשה לעצמי הרבה יותר הפעם – הכושר יספיק לחצי יום. אלוהים! השטח המדהים הזה לא מפסיק להפתיע. כל הירוק הזה. כל מעברי המים האלו. גן עדן – בלי ספק. האווירה בקבוצה משועשעת. אנו מכבדים אחד את השני בכמויות בוץ נכבדות. משחקים כמו ילדים גדולים בארגז בוץ ודשא ענק. את היום אנחנו מסיימים במסלול המוטוקרוס המקומי, מחויכים ומלוכלכים כדבעי.

הפואנטה