שישה גברים בסרבלים כחולים-לבנים עלו בסיום הדקאר לפודיום, לקבלת הגביעים בקטגוריית המכוניות. אותם סרבלים שראינו גם בשנה שעברה בסיטואציה דומה, רק שהשמות היו קצת שונים וסדר העמידה שונה. כן, קבוצת פולקסוואגן עשתה זאת שוב עם זכייה במקום 1-2-3, כשנאסר אל-עטייה גובר על סאיינז שנדחק מקום השלישי, בעוד דה-ויליה מצליח להתברג למקום השני. המעבר של הקבוצה לטוארגים דור 3 עבר בצורה חלקה ביותר, וגם המכונית הרביעית שלהם, נהוגה בידי מילר, סיימה בעשירייה הראשונה (מקום שישי).
במשאיות, ראינו דומיננטיות דומה של קבוצת קאמאז, שזכתה לא רק בשלושת המקומות הראשונים, אלא גם ברביעי. באופנועים, שליטה של ק.ט.מ, עם מקומות 1-2, בטרקטורונים היתה זו ימאהה. קשה להתחמק מההרגשה, המתחזקת מדי שנה, שמשהו נעלם מהראלי המפרך הזה, איזה משהו חמקמק שנקרא התרגשות. הכסף משחק תפקיד יותר ויותר מרכזי, הקבוצות המובילות שולטות ללא עוררין, ונשאר רק לבחור מי מבין נהגי הקבוצות האלה הוא זה שיזכה.
אל-עטייה וסאיינז. הפנים אומרות הכל
אל-עטייה וסאיינז. הפנים אומרות הכל
קשה גם להתחמק מהשאלה, האם הנהג עושה את המכונית או שמה להיפך? ברור שהקבוצות העשירות יקחו לשורותיהן את הנהגים הטובים ביותר, אבל אי אפשר לתמוה מה היה קורה אם פטרהנסל למשל, היה נוהג בקבוצת פולקסוואגן, או אם אל-עטייה היה נשאר בקבוצת ב.מ.וו. מי היה מגיע במקרה כזה לפודיום? האם בשנה שעברה אל-עטייה היה נהג פחות טוב? להזכירכם, המכונית שלו התחממה וכתוצאה מכך הוא החליט לדלג על נקודת ביקורת והודח. וקחו למשל את פטרהנסל, שהתחיל לנצח במכוניות רק לאחר שנחת בקבוצת מיצובישי, שהיתה לה אז את הפלטפורמה הטובה ביותר. בקבוצת ב.מ.וו הוא רווה הרבה פחות נחת, עם מכונית שסובלת מרמת אמינות פחותה משל הטוארגים (מישהו אמר פנצ'רים??). האם הוא איבד את כישורי הנהיגה שלו?
התשובות לתהיות הללו נראות לי ברורות, וגם המסקנות העולות מהן, לפחות למי שזוכר ראלים מלהיבים יותר ורוצה שהימים ההם יחזרו. בעולם האידיאלי הזה (לפחות בעיני הפריקים של הדקאר) נראה יותר יצרניות רכב שמגיעות להתחרות עם קבוצות רשמיות הנתמכות בכסף גדול, כדי שהפייט יהיה מעניין יותר, כפי שקורה במירוצי ה-WRC לדוגמה. אולי עוד קבוצה מגרמניה (מרצדס?), כמה יפניות (מישהו אמר מיצובישי? ואולי סוברו?), קבוצה אירופאית נוספת (סיטרואן? פורד?) כוחות עולים מאסיה (הודו? סין?) ואולי סופסוף אפילו איזה יצרן אמריקאי? ואולי יש גם מקום לקבוצות עצמאיות של אנשים יצירתיים (מתגעגעים לשלסר?)
ואחרי הקיטורים, נעבור לתוצאות.
רכיבה של מנצח. קומה
רכיבה של מנצח. קומה
אופנועים
קומה עלה למקום הראשון בדרוג הכללי רק בסטייג' הרביעי, אבל השכיל לשמור עליו עד תום הראלי. הוא ניצח בחמישה סטייגי'ם, אבל שמר תמיד את מתחרהו העיקרי, דפרה, בטווח הראייה ולא נתן לו לברוח. ברגעים קריטיים, כשיתרון ההובלה שלו הצטמצם, ידע לתת בגז ולנצח כפי שקרה בסטייג'ים השמיני, ה-10, וה-12. בסך הכל, אחרי כ-9000 ק''מ, יתרון הזמן הכולל שלו על דפרה הגיע ל-15 דקות בסך הכל, וזה לאחר שדפרה ספג עונשין של עשר דקות...
הקרב על המקום השלישי היה דרמטי יותר, כשלסטייג' האחרון הגיע לופז עם יתרון זמן גדול על אלה שדלקו אחריו. בולם אחורי שנשבר הוריד אותו למקום הרביעי לטובת רודריגז שרכב על אופנוע ימאהה.
טרקטורונים
אולי הקטגוריה הפתוחה ביותר, למרות הדומיננטיות של ימאהה, שהכלים שלה זכו בשלושת המקומות הראשונים. האח הגדול לבית פטרונלי, אלסנדרו, לקח את ההובלה בסטייג' החמישי, איבד אותה לרגע בשביעי, אך חזר להוביל מהשמיני ועד לסיום. למקום השני הגיע הלפרן ואת המקום השלישי תפס לאסקוויץ. היו גם פרישות משמעותיות, כמו של מנצח השנה שעברה, מרקוס פטרונלי, שפרש לאחר פציעה וגם מנצח 2009, מצ'צ'ק, לא הצליח להגיע לקו הסיום.
מכוניות
אל-עטייה היה הנהג היציב ביותר בקבוצת פולקסוואגן, עם נצחונות בארבעה סטייג'ים בלבד אבל במרבית האחרים סיים במקום השני, כשהתוצאה הגרועה ביותר שלו היה מקום רביעי. היציבות הזו היקנתה לו את הנצחון, כשחברו לקבוצה דה-ויליה, מצליח להתברג למקום השני על חשבון סאיינז. זה היה בעיקר בזכות הסטייג' ה-11, שבו סיים סאיינז רק במקום ה-14. למרות שניצח בשני הסטייג'ים הבאים, הסתפק סאיינז במקום השלישי. פטרהנסל, שסבל כאמור מתקלות רבות ברכבו, סיים במקום הרביעי.
הצוות הישראלי, יזהר ערמוני ואביב קדשאי עם הדזרט ווריייר מס' 373, נאבק ללא הפסק בתקלות טכניות חוזרות ונשנות, הגיע להישגים לא רעים (מקום 25 בסטייג' השביעי, שהיקנה להם מקום 34 בדרוג הכללי) לפני שנאלץ לפרוש בסטייג' ה-11. המרחק הפיזי שלנו מדרום אמריקה מייקר מאוד את ההשתתפות בראלי ומאלץ את המתחרים מישראל לקנות או לשכור רכב מוכן, אותו הם אינם מכירים היטב וזה מתבטא בתוצאות.
משאיות
עוד שנה של קאמאז, עוד שנה של צ'אגין. בשלב מסויים של הראלי חשבנו שהוא איבד את זה, אבל הצאר הוכיח שהוא עדיין השליט, עם נצחון שביעי בסך הכל, שיא בתולדות הדקאר. ראינו נהיגה משובחת גם של קבירוב, שהספיקה לו רק למקום השני. הפרישה של לופריאז ושל דה-רוי, השאירה את הבמה פנויה לנהגי הקאמאז הנוספים, מרדיב וניקולאייב.
הוא לא באמת ישראלי - יזהר ערמוני, בן קיבוץ מלכיה, חי מזה שנים רבות בארה"ב שם צבר הון קטן. הרכב, דזרט ווריור, הוא בבעלותו מזה מס' שנים וכבר הספיק להשתתף בלא מעט מירוצים כולל חמישה ימים בדאקאר 2009 מדובר, לכן, ברכב ישן יחסית שכנראה לא הוכן כיאות למירוץ המפרך.
ואגב - המעבר לדר' אמריקה לא ייקר את ההשתתפות היות והמארגנים דואגים להוביל, על חשבונם, את הכלים מאירופה.
תגובות