גן עדן עלי אדמות ג'יפ - JEEP

יש משהו קוסמי בנסיעה על רכסי ההרים המקיפים את העיר מואב שבמדינת יוטה בארה''ב. אולי זה בגלל גבעות הסלע האפורות המבצבצות מתוך החול הרך, אשר נותנות את התחושה של נסיעה על פני הירח. אולי זה בגלל הגובה הרב ביחס לאזור, אשר נותן תחושת קרבה פיזית לבורא עולם. אולי זה בגלל שחצי מהזמן אתה לא ממש רואה לאן אתה נוסע – או שחרטום המכונית מופנה אל-על בניסיון לעלות על בולדר שכבר נמצא שם מיליוני שנים, או שהחרטום מופנה לרצפה, מבקש שתחוס עליו ועל הנוזלים היקרים שהוא אוחז בתוכו. לא יודע, אבל המקום הזה הותיר בי חותם שאף מקום אחר לא הצליח להשאיר לפניו.

להתמרח באבק אדמדם

למואב, העיר הקטנה שזכתה כינוי ''המכה של הג'יפאים'' (ראו פרטים בסוף הכתבה), הגעתי במסגרת חגיגות 70 שנה לג'יפ. אירוע שקברניטי החברה החליטו להנציח באמצעות גרסאות ייצור מיוחדות הנושאות סימול ייעודי. ''חפשו את עיטורי 70th Anniversary Edition'' אמרו אנשי ג'יפ, ''הם בכל מקום שיכולנו לחשוב עליו: צידי המרכב, מוטבעים בשמשות, על גבי המושבים, על מערכת השמע, על...'' טוב הבנתם את הרעיון. מבחינה מכאנית אין כל חדש, כך שפשוט בחרתי את אחד מהם (גרנד צ'רוקי V8 ''פול-לודד'') ופילסתי דרכי בין שבילי האבק האדמדם, כותש את סלעי הענק. וכך, בדיוק ברגע שבו התחלנו לרדת מגיבנת סלע אימתני, כשפרפרי הבטן תלויים בין שמיים וארץ, פתאום נשמע חרחור מוזר. הסתכלתי על עמיתי לנסיעה ''זה היה הדיפרנציאל?'', ''לא, זו הקיבה שלי, אני מת מרעב.'' הוא ענה בעודו שולף ביף-ג'רקי מתיקו. ''רוצה?''.

בין רגע השתנה הברנש בעל הזקן המטופח שישב לצידי ל''אבו'' בעל השפם המוקפד מה''סימפסונים''. רק חסר היה שיציע לי גם ''סקווישי'', שבארט יקפוץ על גג המכונית והומר פתאום יצוץ בין שבע צלעות גריל הכרום והסלעים שמלפנים. ''סלעים!'' זעק מוחי בכל הכוח, מנסה לתלוש אותי משרעפי. מזל שאלוהי הבקרות התרווח במושב האחורי של הגרנד צ'רוקי ודרדר את 2.3 הטונות מטה בביטחה, במהירות קבועה ונעילות רגעיות של הצמיגים השמנים. ''טאץ'-דאון'' קרא המכוון מניף לעברי אגודל זקור. זהו, הגלגלים הקדמיים נחתו בתחתית הבולדר, האחוריים הופיעו מייד אחריהם וכל הפלסטיקה היקרה מסביבי אפילו לא ליחכה את הקרקע הסלעית. ''אני תותח'' חשבתי לעצמי. ''וואלה אתה צודק'' אמר עמיתי בפה מלא בפרוסה האחרונה של הביף-ג'רקי. אופס, אמרתי את זה בקול רם. ''מעתה יקרא שמך The Israeli TOTACH'' הוא הכריז, ודבק בביטוי עד לסוף הארוע – דווקא נחמד, חבל שלא הצלחתי להדביק את הביטוי גם לכל המכוונים של ג'יפ שהסתובבו בארוע...

לועסים הרים

ככל שחלפו הק''מ, אתגר פיצוח הבולדרים הפך קל ופשוט יותר. ''זה כבר לא לרמה של ה-''Israeli TOTACH'' חשבתי לעצמי. את אתגר העבירות הבא אני מבצע ללא בקרות כלל. ''לך על זה'' אמר עמיתי שאפילו לא המתין לעצירה מוחלטת של הרכב כדי לפתוח דלת ולהעלם במרחק בטוח. הוא כמובן לא שכח לקחת את המצלמה, ממתין למעידה הכי קטנה שלי ולנשורת החלקים שתבוא אחריה. ''הא, The Israeli TOTACH לא זקוק לחברים שכאלה. אני עוד אראה לו.'' לחצתי על כל הכפתורים שרק מצאתי ברכב – ויש הרבה – והצלחתי לנתק את כל הבקרות, אבל גם את הרדיו, מערכת הניווט, והמזגן לחלק הקדמי. במקביל הדלקתי בטעות את המזגן מאחור ואת מחמם המושבים. אבל כל זה לא היה נורא כמו העיתוי בו בחרתי לנסות הכל סולו – מדרון תלול הישר אל השאול שמייד אחריו מעלה זדוני המאיים לקרוע את הגרנד צ'יף לגזרים. אולי כדאי שגם אני ארד מהרכב ואצלם את הפיאסקו מבחוץ...

אבל המחשבה התפוגגה ברגע שעזבתי קלות את דוושת הבלימה. ה-V8 הכבד החל גורר את שאר המרכב אחריו במורד ומכאן כבר אין דרך חזרה. כרגיל, בתחילת הדרך לא ממש רואים לאן נוסעים אבל כשהירכתיים נאותים בטובם לרדת במדרון גם כן, נגלה השביל שהשחיר משנים של צמיגים מחפשי אחיזה. עמידה על הברקס נטעה באחת את המפלצת במקומה בדיוק היכן שביקש המכוון. ''הגה ימינה ובוא אלי'' הוא סימן ואני, מאולף כראוי על ידי תומר, צייתתי בעוד עיני מחפשות את עמיתי המתגונן מפני השמש מאחורי עדשת המצלמה בזום מלא. ''רד לאט לאט'' סימן המכוון ואני המשכתי בליטוף דוושת הבלם, מחפש את הנקודה בה הצ'יף השמנמן יוכל להתקדם בקצב אחיד. ''עצור'' סימן המכוון הבא אחריו. ''קח סיבוב רחב'' סימנו ידיו (ו''אני רוצה בירה קרה'' רמז מצחו המיוזע). שחרור קל של הדוושה, סיבוב רחב ימינה וגלגל אחורי ימני מאבד כל קשר עם הקרקע.

מתקדם בצעדי צב תלת רגלי תוך כדי סיבוב והרגל הרביעית חוזרת למגרש. זהו עוד מטר ואני למטה בדרך לכבוש את הרכס הבא. השקע בין המתלולים בקושי הספיק להכיל את בסיס הגלגלים של הצ'יף המגודל ומול עיניי ניצב קיר ענק. אבל דבר לא ירתיע את ה-Israeli TOTACH. ברגל ימין בוטחת הערתי את ה-V8 מתנומת הצהריים, וכשכל פלג גופי הימני מאובן בגז עדין וקבוע, ראש השבט פילס דרכו בקלילות מתסכלת מעלה מעלה. הנוף הנשקף מהפסגה מדהים, אבל תחושת הסיפוק העמוקה נובעת ממשהו שונה לחלוטין – עמיתי הסקפטי צריך לעשות את כל העליה ברגל תחת השמש הקופחת. ''וואו, מדהים'' אמר עמיתי המתנשף, ''יצאו לי אחלה תמונות – ואתה באמת The Israeli TOTACH''.

כשהגענו חזרה לבית המלון נכונה לנו הפתעה; דגמי ג'יפ הוותיקים המתינו כשהמפתחות בפנים. קח וסע. כמובן שלא יכולתי לסרב לקסם של הקשישים שעזבו את חיי הפנסיה השלווים בחופים שטופי השמש של מיאמי לטובת ביקור שורשים. מהר מאוד מצאתי את עצמי מאחורי גלגל ההגה של וויליס סטיישן משפחתי, בגרסת וודי מ-1949, מקפץ על שביל כבוש, לצד נהר הקולורדו הגועש במי שלגים קפואים, במהירות המותרת – 15 מייל לשעה (24 קמ''ש מסמרי שיער). נציג ג'יפ שהתלווה למסע הקצר בזמן, סיפר שזו לא גרסת וודי אמיתית ושדיפוני העץ הוספו לרכב בשלב מאוחר לצורך יישור קו עם צו האופנה של אותם ימים. אבל לדמיון שלי זה לא ממש שינה דבר, הוא כבר היה בעיצומו של מסע מחוף אל חוף במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

מסע בזמן לארץ בראשית

את היום העמוס סיימתי לצד מדורה, מאזין בניחותא לצרור חמשירים וצ'יזבטים עליהם הייתי מספר בכיף בהזדמנות אחרת... עבורי מואב התגלתה כגן עדן של ממש. מקום בו הטבע עדיין שולט וכולם אוהבים את אותם הדברים שגם אני אוהב: טרקים רגליים, דיווש על אופניים והעלאת אבק ברכב שטח. אני כבר בחרתי לי את חלקת האלוהים שלי בלב האזור העשיר במרחבים אינסופיים ובדממה מדברית. אבל אל דאגה, הנוף הקדום והפראי לא הולך להשתנות ומהשקט יש מספיק לכ-ו-ל-ם.

איסטר ג'יפ ספארי: מחול הטירוף

מבין 50 המדינות בארה''ב, מדינת יוטה הינה זו המארחת בתחומה הכי הרבה פארקים לאומיים, והעיר מואב שבמזרח המדינה נמצאת בתפר שבין שניים: ארצ'ס (Arches) וקניונלנדס (Canyonlands). כתוצאה מכך, העיר שכוחת האל הזו זוכה לזרם בלתי פוסק של מטיילים כל ימות השנה, כשהשיא מגיע בשבוע שלפני חג הפסחא, זמן פסטיבל ה''איסטר ג'יפ ספארי'' שנמשך תשעה ימים. תאמר האמת - זה לא בדיוק ספארי, אלא יותר מחול של טירוף; מחול של השחזת צמיגים על סלעים חלקלקים; של הצלבות וירטואוזיות; של טיפוס על סלעים שיאתגרו כבש הרים וירידת מדרונות תלולים שיגרמו לפרוותו של אריה הרים מקומי לסמור מרוב פחד. בקיצור - כל מה שג'יפאים אוהבים.

איסטר ג'יפ ספארי לא היה תמיד אירוע גרנדיוזי שכזה, הוא עשה את צעדיו הראשונים ב–1967, והאירוע כולו נמשך יום אחד ולאורך מסלול בודד (Behind The Rocks Trail). באותם הימים הכל היה פשוט יותר (מלבד אולי הרעיון להצניח גלידות למשתתפים ממטוס בשעות הצהריים), וכל מי שרצה להשתתף פשוט נרשם בבוקרו של יום האירוע וציין את מסלול נסיעתו. אבל עם השנים הצטרפו יותר ויותר ג'יפאים ורשויות המדינה החלו לדרוש רישיונות הפעלה וביטוח ממארגנת האירוע (שהייתה למעשה לשכת המסחר של מואב, שהגתה וניהלה את הספארי). הבירוקרטיה כמעט וחיסלה את הספארי אלמלא התערבותו של מועדון ''Red Rock 4 Wheelers'' המקומי ב–1983 אשר לקח על עצמו את ניהול האירוע ומנהל אותו עד היום.

מאז גדל האירוע לממדיו הנוכחיים ובו 31 מסלולים בדרגות קושי שונות המדורגות בין 1 (מתאים לכלי רכב משפחתיים גם ללא הנעה כפולה) ל–10 (שגם מפלצות משופרות יתקשו להתמודד עימו). בשנים הראשונות האירוע נערך בחינם, אך ימים אלה חלפו מזמן. השנה המחיר לרכב עמד על 50 דולר למסלול ו–40 דולר לכל מסלול נוסף. בשנים האחרונות נרשמו יותר מ–1,000 רכבי שטח שהתקבצו במואב לספארי השנתי ומספר זה עולה בהתמדה. כמובן שהאירוע פתוח לכל בעלי רכבי השטח באשר הם ואף ניתן לשכור כלים כפולי הנעה במואב, אבל קחו עצה, אל תיראו בשום רכב מלבד ג'יפ, ולו רק לצורך הרגשת האחווה והסולידריות.

העיר מואב והקשר המקראי

העיר מואב אולי ממוקמת בלב ''שומקום'' ונראית כתפאורה ממערבון, אך שמה בוודאי מזכיר לכם משהו מקראי – הרי מואב שממזרח לים המלח. העיר מואב הוקמה לפני כ-150 שנה ע''י מורמונים באחת מנקודת החצייה של נהר הקולורדו. על פי אחת הסברות, המתיישבים כל כך התרשמו מהאזור הפורה בלב ארץ הבראשית, שהחליטו לקרוא להתיישבות על שם פנינה מדברית אחרת המוזכרת בתורה, ארץ מואב. סברה אחרת גורסת כי שמה ניתן ע''י וויליאם פירס (Pierce), הדוור הראשון בארה''ב (שמונה לתפקידו ב-1839 גם כן בהתייחסות למואב המקראית). אפשרות שלישית היא, ששם העיר נגזר מהמילה ''moapa'' שפרושה ''יתוש'' באחת מהניבים האינדיאנים. כאמור, מקור השם אינו חד משמעי, אולם לפחות לדעת כותב שורות אלה אין ספק כי לאור העובדה ששמן של ערים רבות בארה''ב נלקח מהמקרא, גם כאן המקור הוא מקראי, בעיקר לנוכח ההרים האדומים המקיפים את העיר.