חמישה ימים של שטח, במסע שהחל בבבניאס והסתיים במבואות אילת, חוויה חד-פעמית לכל מי שלקח בו חלק
הדריך: עופר אדר
צילומים: מנחם צנציפר, שלומי שבו, דניאל יעקובסון, עופר אדר
כשעופר אוגש התקשר אלי והציע לי להוביל את מסע חוצה ישראל, ביקשתי פסק זמן לחשוב על העניין. להוביל מסע כזה, שהוא הארוך והמורכב ביותר מבין הטיולים שמוציא אתר השטח בארץ, זאת מחויבות לא פשוטה. ההתגייסות של המדריכים האחרים באתר - גלעד טל, דרור בן נבט ובמיוחד עדי וייזל (שוב, המון תודות, עדי) – לעזור לי בתכנון המסלול ובעצות אחרות, עודדה אותי לקחת את העניין על עצמי.
אלו היו חמישה ימים לא פשוטים מבחינתי, הרבה לחץ (למרות שאומרים שלא ראו את זה עלי...), בהם ניסיתי למקסם את החוויה עבור כל המשתתפים בטיול והם החזירו לי בגדול: החברותא, שיתוף הפעולה, ההווי, הקשרים שנוצרו בין אנשים שמרביתם היו זרים לחלוטין אחד לשני בתחילת המסע – אלו היוו עבורי את התמורה הטובה ביותר להשקעה. תודה לכולם.
היום הראשון לטיול
רבע לשמונה בבוקר, שער השמורה של מפל הבניאס עדיין סגור. שלומי, שגר ברמת הגולן, כבר מחכה לנו שם עם הג'ימני שלו. כשהשער נפתח, אנו נכנסים למגרש החניה של השמורה, ממתינים לשאר המשתתפים במסע, שהולכים ומתקבצים. מנחם עם דיפנדר מדוגם, ניר וחבורתו עם עוד ג'ימני, שמעון ומשפחתו עם דיסקברי, יוסי הגדול מכולם עם פג'רו, מנחם ה. עם לנד קרוזר, שרון וחבורתו בגאלופר, שני הזוגות הצעירים בפג'רו של בני. אחרונה חביבה מגיעה משפחת שליש, עם הסברבן המפלצתי שלהם (מודל 92, בנזין, יד ראשונה!).
קפה ראשון, תדריך, דגשים מיוחדים למסע הארוך המחכה לנו בו נעבור כ-150 ק''מ מדי יום, חלוקת מכשירי קשר – ויוצאים לדרך. נסיעה דרומה בשיפולי רמת הגולן, ירידה לעמק החולה, הירדן ההררי (שם אנחנו אוספים את גיא עם דיפנדר נוסף) – הקצב משביע רצון ואני מחליט לשנות מעט את התוואי המתוכנן לטובת מסלול מעניין יותר. חוצים את בקעת בית נטופה, מגיעים לאזור ציפורי ושם בלגן, בגלל עבודות ההרחבה של כביש 77. בסוף מוצאים דרך לחצות, לא לפני שחילצנו רכב שנתקע (שלא היה משלנו).
ממשיכים בנסיעה דרך עמק יזרעאל ועולים לכיוון יער הזורע, שם נמצאת נקודת הלינה ללילה הראשון. מגיעים ממש עם רדת חשיכה, מתארגנים לארוחת ערב ולשינה. מתוך הפג'רו האדום של בני (הדגם הקצר!) ומהחבילה הענקית הנמצאת על הגגון, נשפכת כמות בלתי הגיונית של ציוד. הכל יש להם... החבר'ה כנראה התעייפו מאוד ביום הזה, יוסי שקפץ לביתו בכפר יונה, לא הצליח למצוא אותנו כשחזר, הכל כבר היה חשוך וכולם הלכו לישון.
היום השני
כפי שהבטחתי/הזהרתי, בשמונה בבוקר אנחנו כבר בדרך. יורדים דרך ציר המוביל לצומת ברקאי וחוצים את עמק חפר. מכאן אנחנו מבצעים ''חיתוך'' דרך כביש 6 עד ליער בן שמן, כדי לעקוף שטחים בעייתיים.
ההמשך ללא דרמות מיוחדות עד לחניון הלילה ביער המלאכים, סמוך לקרית גת.
כאן הלילה כבר נראה אחרת. תפסנו פינה משלנו, פתחנו שולחן משותף, בקבוקי השתייה נשלפו וחילופי הבדיחות והסיפורים נמשכו עמוק לתוך הלילה. לא הספקנו לישון הרבה, כי בשעה לא ברורה הגיעה חבורה שפתחה מועדון ביער, עם מוסיקה בעוצמות מטורפות.
היום השלישי
בבוקר הצטרפה אלינו משפחת יעקובסון, עם דיסקברי 3 ותפסה מקום בשיירה. אנחנו ממשיכים להדרים לכיוון מערות סמך, חוצים את נחל אדוריים, פונים מעט מזרחה ליער יתיר ויוצאים בדרך היפה של הרי ענים אל כביש באר שבע-ערד, נקודה בה שמעון ומשפחתו פורשים, רגע לפני שמתחיל האקשן.
יורדים מערד בציר הגז לעבר המעלות של הר קומות. במעלה הראשון, הג'ימני של ניר נזקק למשיכה קלה ובגאלופר של שרון מתפוצץ צמיג, תקלות שגוזלות זמן ואני מחליט לעקוף את המעלה השני, כדי שלא להיתקע בשטח בחושך. יורדים במעלה עזגד לעבר ים המלח, יוצאים מול מפעלי המלח ונוסעים לחניון הלילה בעין תמר. כאן, בצער, אנחנו נפרדים מיוסי וממשפחת שליש.
היום הרביעי
שטח ועוד שטח, זה מה שראינו לאורך כל היום כמעט. התחלנו בהצטיידות במינימרקט של עין תמר (שרון עוד הספיק לקפוץ לדימונה ולהצטייד בשני צמיגים חדשים) ויצאנו למסלול המהיר של נחל אמציהו, כניסה לנקרות, עצירה בגב חולית, משם לחרבת קצרה, דרך הבשמים הקלסית. עוקפים את מעלה עשוש וממשיכים לעבר נחל זעף, רמת ברק והר כיפה. ההתמודדות עם המעלות של הר כיפה מעט קשה, הג'ימנים נזקקים לעזרה ואנחנו רותמים אותם לדיפנדרים וכולם מגיעים למעלה בשלום.
חניון לילה במשאבות הפארן, פותחים שולחן משותף, העייפות מצטברת והפרישה לשינה היא מוקדמת יחסית.
היום החמשי
גם היום הזה כולו בשטח, ממשיכים בנחל פארן מערבה, עוברים ליד קניון עדה ומדרימים על ''ציר החביות'', במסלול בו עברו לוחמי חטיבת הנגב של הפלמ''ח במבצע עובדה. עצירה לצילומים ליד המטוסים המשמשים כמטרות, וממשיכים לדהור דרומה במישורים העצומים, עד שער צניפים וגב צניפים. יורדים ברגל לגב, שבו שרידים קלושים של רטיבות. חוצים את בקעת עובדה לחולות כסוי וכאן אנו פוגשים פקח של הרשות שאומר לנו שאפשר לעבור בבקעת סיירים, למרות שצה''ל בנה בסיס על הדרך...
חישוב קצר של הזמנים ואנחנו מחליטים להמשיך לכיוון נחל מתק והר ברך, יורדים דרך נחל בטמים עד למעלה סיירים ומשם דרך נחל עתק ונחל רחם לכיוון באר אורה החדשה. מגיעים לכביש ממש עם דמדומים, צילום קבוצתי, חיבוקים ונשיקות. ייסורי פרידה. מכאן כל אחד לדרכו.
היתה חוויה גדולה, עוצמתית ומתישה, שאיני יודע אם אעשה אותה שוב...
ותודה לרועי ולגיא, שללא עזרתם לא הייתי מצליח להוציא את המסע לפועל
תגובות