געגועים לטבע

שש וחצי בערב בחוף מכמורת, השמש השוקעת צובעת את השמיים במערב בגוון הרגיל (ועדיין מפעים) של כתום-אדום-סגול, אבל קבוצה קטנה של הורים וילדים לא טורחת להביט במחזה, מפנה אליו את גבה ומביטה מבעד לגדר בשלושה אנשים לבושים חולצה ירוקה החופרים בחול במרץ. כעבור כעשר דקות, כשידיהם כבר חופרות בחול כמעט עד עומק הכתף, מאיר את פני החופר הראשון חיוך ניצחון והוא שולף מהחול מה שנראה במבט ראשון כמו חתיכות מכדור פינג-פונג שעבר חיים קשים במיוחד.

כמו שאולי ניחשתם, לא מדובר בחווית חזרה לילדות או תחרות ארמונות בחול – ''כדורי הפינג-פונג'' הן קליפות של ביצי צבים, החופרים הם אנשי פרויקט הקנים של רשות שמורות הטבע והגנים, ואנחנו נמצאים באחת המדגרות שפזורות על חופי ישראל. תודו שכשאתם חושבים על חוף ים חולי אתם מדמיינים גלים, אבטיח קר ואולי איזו בחורה בביקיני – ולא צבת ים מגושמת שמשקלה מגיע ל-200 קילו ויותר, שמחפשת מקום להטיל בו את דור ההמשך... אתם לא לבד. רובנו תופסים את חוף הים כמקום בילוי – קצת חול נקי, גלים ושמש – ולא כעל מקום חיות מורכב ועשיר. חלקנו לפחות גם כוללים בתמונה ג'יפ שמוריד אותנו עד קו החוף ומשמש כבסיס לבילוי מהנה של שבת – המקור למוזיקה, בסיס איתן לצליה וכמובן פרד משא לכל המזון והמשקה.

ויש כמובן גם את אלו שרואים בחוף הים שדה משחקים מוטורי – למה לא? הרי מחר הרוח תמחק את הקוליסים והכל יחזור לקדמותו, לא כמו במדבר בו סימני המשחקים נשארים כמעט לנצח. אלא שתפיסה זו מוטעית. כמו כל פיסת אדמה על פני כדור הארץ, גם החופים משמשים בית לזנים רבים של צמחים ובעלי חיים. למשל הצבים מפסקת הפתיחה – מתברר שכ-100 נקבות של צב ים חום וכ-15 של צב ים ירוק בחרו בחופי הארץ כאזור הטלה, ובשנה האחרונה אותרו לא פחות מ-167 קנים בחופי הארץ.

לצבים נדרש חוף ים חולי, כמו אלו שיש לאורך רוב קו החוף הישראלי, אך פעילות בני אדם על החוף, בעיקר בלילה, מרתיעה את הנקבות מלעלות לחוף, וכך נדחקו רגליהן אל החופים הנטושים יותר – ניצנים, מכמורת, פלמחים, עתלית וכן הלאה. אולם רכב שטח שיעלה על הקן, או אפילו רק יעבור בקרבתו, ימחץ את הביצים או ידחס את הקרקע ברמה שלא תאפשר לצבים שיבקעו מהביצים לפרוץ את דרכם החוצה בבוא הזמן. גם אם זה לא קרה, הרי שהקוליס מהווה מכשול בלתי עביר במסעם אל הים של הצבים שאך בקעו, שגודלם סנטימטרים ספורים בלבד. והצבים לא לבד על החוף, ולא היחידים להיפגע מפעילות האדם – יש גם מכרסמים, סרטנים, תנים וכמובן צמחים רבים. מתברר שחוף ים טבעי הוא לא משטח החול הנקי והלבן שבפרסומות של משרדי הנסיעות, רחוק מכך.

ולמה בעצם נזכרנו לספר לכם על כך? ה''אשם'' הוא לישי בן ינאי. לישי התמנה לאחרונה לפקח ביחידת ''חופמי'', יחידה שהוקמה ברשות במיוחד לנושא האכיפה של חוק ''איסור נהיגה ברכב בחוף הים'' – חוק שקיים כבר משנת 1997, אך רק לאחרונה קיבל דחיפה משמעותית מבחינת האכיפה – לא מעט, כנראה, בגלל התאונות שבהן פגעו כלי רכב ברוחצים וזכו לחשיפה גדולה בתקשורת. פקחי הרשות יכולים לרשום דו''חות על סמך מספר הרישוי של הרכב בלבד, כמו דו''ח חניה או דו''ח מצלמת מהירות, ומבלי להידרש ללקיחת פרטים מהנהג, עניין שמפשט מאוד את נושא האכיפה, והרשות מאחדת כוחות לא פעם עם המשטרה במבצעי אכיפה.

לישי פנה אלינו במטרה להגביר את המודעות לחוק ולאכיפה המוגברת שלו – אומנם אנשי הרשות טוענים כי במשך שנים חולקו אזהרות והוצבו שלטים, אך השלטים נעקרו וכנראה שכמות האזהרות שחולקה לא היתה מספיקה כדי ליצור מודעות מספקת בציבור, ורבים מתרעמים על הגזירה החדשה שנחתה עליהם לפתע וחוררה חור משמעותי בכיסם (גובה הקנס בין 500 ל-1000 ש''ח, בהתאם לחוף). באופן מפתיע, ובניגוד לתדמית הפנאטית שדבקה באנשי הרשות, אלדד פלד, אחראי האכיפה ברשות, דווקא מצייר תמונה מאוזנת ומצהיר כי הם משתדלים להפעיל הגיון באכיפה ולא לדבוק בחוק בכל מחיר – ''בחופים מורשים שכוללים מגרש חניה קרוב לחוף, כמו שקורה בכנרת, לא נחלק דו''חות, כמובן.'' ומוסיף ''ידעת שמבחינת החוק היבש, כל מי שנוסע על כביש החוף באזור עתלית הוא עבריין? הכביש שם עובר פחות ממאה מטר מהחוף...''. ''הצרכנים של משאב הטבע הזה שנקרא חוף הים הם גם בני האדם, לא רק החיות, וצריך לאפשר לבני אדם להנות ממנו. אבל צריך לשמור על איזון, ולכן צריך להגדיר מקומות נקיים וסטריליים מבני אדם, שיאפשרו לחיות ולצומח להתנהג בצורה טבעית''.

אז לא. לא תמיד אני, אישית, מסכים עם אופי הפעילות של הרשות שמורות הטבע והגנים, ולא פעם הם מאבדים לדעתי את הפוקוס על אותו איזון נדרש בין זכויות בני האדם לזכויות בעלי החיים והצמחים. אך בנושא החופים הם הצליחו לשכנע אותי. נכון, זה קצת פחות כיף ללכת ברגל מאה או מאתיים מטר עם ציוד הפיקניק מאשר להגיע בנסיעה עד קו המים, וכנראה שהילדים שלי כבר לא יוכלו לחקות את סצינת הרכיבה על החוף מ''בלוז לחופש הגדול''.

אבל אם זה יתן להם סיכוי לפגוש חוף טבעי שהשתקם, או יחסוך מהם את ה''הנאה'' שבמפגש קרוב עם טרקטורוניסט חסר-בינה שמזגזג בין הרוחצים, אז ה''קורבן'' נראה לי כדאי. בכל מקרה, אתם יודעים עכשיו על החוק ה''חדש'', וכבר לא יעמוד לכם תרוץ הלא ידענו. אחרי עוד כמה דקות שלף אחד החופרים גושים שחורים קטנים מעומק הבור. צבונים שלא הצליחו לפלס את דרכם החוצה בעצמם, ואילולי טקס החפירה בין ערביים היו מוצאים את מותם בחול. הם מונחים אחר כבוד על ה''אוטוסטרדה'' שנסללה למענם בחול בעזרת קרש ארוך, מסלול נטול מכשולים בדרכם הראשונה אל המים, היכן שמחכה להם אתגר ההישרדות האמיתי. אם יהיה להם מזל, אולי נראה אותן עולות על החוף להטיל דור חדש עוד עשרים או שלושים שנה, כשיגיעו סוף סוף לבגרות. אין מה לעשות, שימור ואישוש הטבע זו לא משימה למי שמחפש סיפוקים מהירים – בעיקר לא אם הוא מתעסק עם צבים...