אביב והלל:1 דאקאר:0 -הישראלים הראשונים בפאריז-דאקאר

אני יודע מה אתם אומרים: ''אבל הם לא ניצחו''. עליכם להבין, ללא תקציב של מיליוני דולארים וצבא כוחות סיוע, אין כל סיכוי שצוות פרטי כמו קדשאי/סגל ינצח את הראלי - זה בערך כמו הסיכוי לראות את הח''כ דרעי מנצח ב''מסע מעולם אחר'' בפאג'רו של ''מוטורוני'' - בשבת. מצד שני, חשוב שאלת המזל תחייך אליכם כי אחרת, כל הסיוע שבעולם לא יכול לעזור לכם. ראו את קבוצת מיצובישי שסבלה השנה מאינספור תקרים ותקלות, שהוציאה את הקבוצה הפייבוריטית מהקרב על הניצחון, כבר בתחילת האירוע. שני המועמדים לניצחון נהגו בפאג'רו חצי פרטיות (פרייטו הספרדי וקליינשמיט הגרמניה), כשבסוף לואי שלסר עם הבאגי המדהימה שלו, ניצח בפער לא גדול על פרייטו ועוד ברכב בעל הנעה אחורית בלבד. מדהים.

'מגמוטו' פגש את קדשאי במרחביה לשמוע את קורותיו:

''המירוץ לפני המירוץ הוא טירוף. החודשים האחרונים היו הקשים ביותר, להשיג את הכסף, להשיג מידע טכני, המלצות. פגשנו בצרפת שני אנשים שהתחרו עם רכב זהה והם מאוד עזרו לנו. הם העבירו לנו רשימת חלפים אדירה שהיינו חייבים לצמצם. אחד הדברים שהיינו חייבים לקחת היו פנסים ראשיים נוספים. אבן קטנה שתישבור פנס ראשי תחסל את הראלי מכיוון שללא פנס ראשי תקין, המארגנים לא מרשים לזנק. ללא ניסיון קודם, לא יכולנו לגלות דברים כאלה בעצמנו. בהכנות לראלי פגשתי אנשים שהיו מוכנים לעזור אפילו ללא קשר עיסקי וללא ציפיה לתמורה. למשל: יורם באומן, ורונן ברקה, האחראי על התוכנית ב''רשת'', שנדלק על הרעיון ומאותה נקודה עזר מאוד להשיג עזרה נוספת ובעצם הפך לספונסר ראשי. מנכ''ל שטראוס עזר מאוד גם הוא. להבדיל מאלו, אתה מגיע לחברה כמו ''טויוטה'', עושה פרזנטציה רצינית ואפילו לא מתייחסים אליך. טויוטה יכלה לעזור באלף דברים; כמו ספרות מיקצועית, עזרה טכנית, אפילו מכתב לטויוטה יפן היה עוזר לנו. הראלי פשוט לא מעניין אותם. גם ממפעל הפיס זכינו ליחס דומה. אפשר לדחות בנימוס, אבל התייחסות כזו אינה נעימה ומותירה משקעים.

הימים הראשונים בראלי קלים יחסית אבל ארוכים. היום הקשה הראשון, 430 ק''מ בשבילי חול רכים ואבנים רבות. האוטו מאוד מתאמץ וצריך להתאפק ולנסוע לאט כדי שלא להלחיץ את המנוע ואת המיתלים. אפילו שהלל לחץ עליי, לא עברתי 3,500 סל''ד. לבסוף, הגענו למאהל ב22:00- בלילה וגילינו שזה גם היה היום עם מספר הפורשים הגדול ביותר. ביום זה, שברתי ג'נט מאלומיניום מחוזק - הג'נט הכי חזק שיש. המשכנו בלילה על גבול הדלק עם שלושה פנצ'רים. אחרי שבימים הראשונים נסענו מרחקים גדולים ללא בעיית דלק (כ600- קילומטרים) לא חשבנו שתהיה לנו בעיה. הגענו לנקודת תידלוק של האופנועים והצלחנו לשכנע את המארגנים לתת לנו דלק כי אנחנו עזרנו לאופנוענים שניתקעו בשטח ללא דלק. למאהל הגענו אחרי שנסענו 32 קילומטרים על נורית הדלק - ממש על האדים.

למרחק אין משמעות של קושי. לפעמים 680 קילומטרים קלים יותר מ430- קילומטרים. ביום של 600 ק''מ, היו לנו קטעים של 200 ק''מ שנסענו רצוף 150 קמ''ש. למרחקים ארוכים יש משמעות של שעות, אבל לא קשה מדי. אחרי יום ארוך מאוד בשטח, הגב כואב מאוד. במיוחד בתחתית הגב ובשכמות, אפילו שהיו לנו מושבי מירוץ מצויינים. אחרי יום נהיגה קשה וטכני במיוחד, כאבו לי הידיים כמו אחרי רכיבה על אופנוע. בנהיגה באוטו צריך הרבה סבלנות וצריך להיות מחושב פי אלף. אופנוע, מסוגל לסבול יותר טעויות נהיגה מאשר אוטו, והאופנוע מסוגל לספוג יותר נזקים ולהמשיך לנסוע. באוטו מספיק שאתה מפספס חריץ אחד וכבר אתה שובר משהו בעוד, שעם האופנוע, אתה יכול לקום ולהמשיך לרכב.

להורדת הקובץ לחץ כאן

פיזית, הנהיגה באוטו קלה יותר מאופנוע. נסיעות הקישור, שבאופנוע הן סיוט, באוטו הן קלות ואפשר גם להתחלף עם הנווט. גילינו שבקטעי הקישור, נסענו מהר יותר ממכוניות המפעל. הם נסעו בסביבות 120 קמ''ש ואנחנו נסענו 150. בקטע המהיר ביותר מדדנו 158 קמ''ש על ה- GPS ו170- קמ''ש על השעון. האיזור הכי נורא שניתקלנו בו הוא סביב ATAR במאוריטניה. אוקיאנוס של חול ואבנים באיזור, שהוא נורא לתושבים שלו ונורא לעוברים בו. תוואי שטח קשה, נחלי חול, חולות נודדים רכים מאוד, זוועה אמיתית. לקראת סוף הראלי, כשהגענו לאיזור ATAR בפעם השניה, לא לקחנו עלייה ארוכה. עשינו רווס וטיפסנו על ערימת אבנים. בנקודה זו, במקום לעצור ולחפש נתיב ברגל, המשכנו לנסוע ונכנסנו למלכודת. עברנו בתוך ערוץ חול שהולך ונעשה צר וכשניסינו לצאת ממנו, נתקענו כשזנב האוטו שתול בחול והגלגלים שקועים. בנקודה הזו היינו עלולים לסיים את הראלי. לבסוף, אחרי חצי שעה, הצלחנו לחלץ את האוטו ולהמשיך אבל זה היה ממש קרוב. היה לנו גם ''כמעט'' טכני, אחרי שב- ATAR נדלקה נורית ''צ'ק'' מנוע שמאוד הלחיצה אותנו. שהרי אין לנו גישה למחשב דיאגנוזה והאוטו ממוחשב. תוך כדי החיפוש אחרי התקלה גילינו תקלות נוספות, מחוסר זמן לשעת הזינוק, יצאנו ככה לדרך ונזהרנו שלא ללחוץ יותר ידי את האוטו. בערב עשינו RESET למחשב אך התופעה חזרה על עצמה ואחר-כך גם RESET נוסף כבר לא עזר. בלית ברירה המשכנו כך עד הסיום כשהמנוע לא ב100- אחוז, מגמגם ומתחמם. היו גם תקלות רעש כשפתאום התחלנו לשמוע רעשים חדשים. כל דבר כזה מפחיד מאוד, אפילו הזעה מדיפרנציאל, ומלחיץ.

היה גם הרבה כיף, למשל, ביום שאחרי המנוחה בו סיימנו במקום 20. השטח היה מהיר ובין עצים בנוף של סוונאה אפריקאית, את כל הסיבובים לקחתי בהחלקות. זה היה יום של כיף בנהיגה. אתה מסיים יום כזה של 380 ק''מ ומתבאס כי יכולת להמשיך. זו הייתה הפעם היחידה שבה העזתי ללחוץ ולנהוג בקצב 80 אחוז, רוב הזמן הייתי ב60- אחוז. הלנד-קרוזר הוא האוטו הכי טוב לסיים את המירוץ ללא מכונאים. הוא קשה לנהיגה; הוא ארוך, הוא רחב והוא כבד (2.6 טונות). לא הכרתי את האוטו וניצלתי את הימים הראשונים להתרגל אליו. זו הסיבה שהתחלנו לאט. המירוץ נגמר שלושה ימים לפני הסיום. הקטע האחרון היה מ- ATAR ל-נואקשוט בירת מאוריטניה. משם המשכנו דרומה לאורך החוף ב150- קמ''ש, כשאני נהנה מהבאמפים הגדולים ומשחק על קו המים. וביום האחרון 20 קילומטרים בדאקאר. אבל עדיין הכל יכול לקרות. מהקטע בסנט-לואי היינו כמו תיירים. מסיימים את היום בצהריים והולכים להתרחץ בים. לסיים את הדאקאר עם אופנוע ב96-' זה היה שיא של מירוצים ואחרי הדאקאר אתה מתחיל להסתכל אחרת על הדברים. היום אני בא למירוץ לפי כמה כיף אני חושב שיהיה לי, בלי הלחץ לנצח. לסיים את הדאקאר עם רכב זו הייתה הגשמת חלום (אין בעולם אנשים רבים שסיימו את הראלי על אופנוע וברכב - המערכת). מה שהחזיק אותי, בכל הימים, היה להגיע לסיום ואני לא מקנא במי שלא הצליח לעשות זאת.

כשאתה יוצא מישראל, זה ברור לכולם, שאתה יוצא לנצח במירוץ וכשאתה מסביר לאנשים שהגעת במקום 26 הם אומרים ''מה לא ניצחת?'' זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים בארץ נכנסו עם סכומי כסף גדולים. אך מי ששם כסף בספורט המוטורי צריך לדעת שהוא שם את כספו על קרן הצבי ואין ערובה להצלחה, לא תמיד הכל דופק. נהניתי מזה פעמיים והצלחתי, אך המזל לא תמיד משחק ואחוז ההצלחה לסיים שני דאקארים נמוך. השאיפה לצאת לדאקאר בפעם הבאה עם אוטו ברמה גבוהה יותר/תחרותי יותר, ועם צוות גיבוי, במטרה להביא תוצאה טובה, בעשירייה השנייה. אם אצליח לארגן משלחת כזו - אשמח מאוד. הצוות של טויוטה מאוד העריך אותנו (במיוחד אחרי שחילצנו רכב שלהם ביום השני). אנחנו סיימנו במקום 26 ושני הכלים ה''רישמיים'' של המפעל סיימו במקום 25 ו23-, עם כל הסיוע והמכונאים שהיו להם. גם מנהל קבוצת ניסאן דסוד (הקבוצה של פטרהנסל), אמר שזה הישג ששווה בעקבותיו לשקול המשכיות...''.

-סוף-

הכתבה באדיבות מגמוטו