אחד מספיחיה המעניינים (עבורנו, אנשי השטח) של מלחמת וייטנאם, הוא כלי רכב מיוחד במינו, בעל עבירות יוצאת דופן, שפותח עבור צבא ארה''ב – הגמה גואט (Gama Goat), המוכר באופן רישמי כ-M561. גם הסיבות שבגללן פותח היו מעט לא רגילות, ובשורה התחתונה מתקבל סיפור הכולל בתוכו פוליטיקה בינלאומית, גאונות הנדסית, קמצנות ממשלתית ויצירה מוטורית מופלאה שהלכה מעט לאיבוד בתוך כל הכאוס הזה.
את ה''ברוך'' הוויטנאמי ''ירשו'' האמריקאים מהצרפתים, ששלטו באזור עד למלחמת העולם השנייה. בקרב המאסף שניהלו הצרפתים על השליטה בוייטנאם באמצע-סוף שנות החמישים של המאה ה-20, הם קיבלו סיוע לא מבוטל מארה''ב, בעיקר באמצעי לחימה. אחת התלונות העיקריות שלהם היתה נגד כלי הרכב האמריקאים, שלא היו עבירים דיים בתנאי הקרקע בג'ונגלים של וייטנאם, המוצפים בחלקם במים.
באותן שנים החלו להבין בוושינגטון שהמעורבות שלהם בוייטנאם תלך ותגדל, ויצא מכרז לכלי רכב תובלתי שיחליף את ה-M37 , כלי שיוכל להתמודד עם השטח הבעייתי. המכרז הראשוני לפרויקט, שקיבל את השם Agile, פורסם כבר בשנת 1959. הזוכה במכרז הוכרזה כבר ב-1961, אבל רק ביוני 1968 יצא הכלי הראשון משערי בית החרושת.
הגמה גואט היה באמת כלי יוצא דופן. הוא הורכב מעצם משני חלקים שחוברו ביניהם באמצעות חיבור מפרקי, עם יכולת אמפיבית, הנעה 6X6 והיגוי בארבעה גלגלים. בחלק הקדמי, שנשא את המנוע, היה מקום לשני אנשים; החלק האחורי היה בעצם נגרר שהיה חלק אינטגרלי מהרכב (בלי יכולת סבסוב, כלומר לא היתה תנועה סיבובית בין החלק הקדמי לאחורי - ראה איור), עם סרן שקיבל הנעה דרך קרדן, ושימש להובלת הנוסעים ו/או המטען.
החיבור המפרקי (שפותח על ידי המהנדס רוג'ר גאמונט, ומכאן גם שם הכלי), היה המפתח לעבירות: גמישות התנועה סביב המפרק איפשרה מצב שבו כל הגלגלים היו במגע עם הקרקע במשך מרבית הזמן, דוחפים את הגואט בכל שטח נתון על צמיגים בגודל 38 אינץ'.
מתוך ספר הרכב המקורי - זוויות התמרון של הגואט
מתוך ספר הרכב המקורי - זוויות התמרון של הגואט
יחסית לכלי בגודל הזה – כמעט שישה מטר באורך, שניים ורבע מטר ברוחב, ומשקל כולל של קרוב לחמישה טון - המנוע היה צנוע ביותר. מנוע דיזל שתי פעימות מתוצרת חברת דטרויט דיזל, שלוש בוכנות, בנפח 2600 סמ''ק בלבד. ההספק היה בהתאם – רק 103 כ''ס! זה הספיק כדי להביא את הגואט למהירות מקסימלית של 90 קמ''ש על הכבישים, אבל זה כמובן לא היה השטח הטבעי שלו. בתנאים רגילים, ההנעה נעשתה רק דרך צמד הגלגלים המרכזי, בשטח שולבו כל השישה. היה גם יחס העברה נמוך וכל הסרנים היו מוגבלי החלקה. בתיבת ההילוכים היו רק ארבעה מהירויות, כשההילוך הראשון ללא סינכרון.
הגואט התקבל בצבא ארה''ב ברגשות מעורבים: מצד אחד, העבירות שלו היתה פנומנלית יחסית לאותה תקופה, במיוחד עם היכולות לנוע בשטחים מוצפי מים; מצד שני, הנהיגה בו היתה מסובכת, ההיגוי נעשה בו-זמנית גם עם הגלגלים הקדמיים וגם עם האחוריים, שפנו בכיוון הפוך לקדמיים אבל רק במחצית מהלך וגלגל ההגה לא חזר למרכז לאחר סיבוב. מלבד זאת, ההכנה לכניסה למים היתה מורכבת והצריכה הכשרה מיוחדת של הנהגים. בעיה נוספת היתה הרעש – לרכב לא משתיק קול על המפלט, ונהגים נאלצו להשתמש באטמי אוזניים.
גם התחזוקה היתה בעייתית - החלפת שמנים וגירוז בתנאי שדה ארכו כשש שעות! מיקומו של מסנן השמן היה כל כך טריקי, שבמקרים רבים פשוט העדיפו שלא להחליף אותו בזמן טיפול.
היכולת האמפיבית היתה מוגבלת למקווי מים שקטים או נהרות עם זרימה חלשה, משום שהשוליים היו נמוכים מדי והמים חדרו לכלי עם כל גל קטן. כלים עם משקל עודף, כמו למשל כאלו שצוידו כתחנות ממסר לקשר, פשוט טבעו בתוך המים (וזה סיפור מוכר גם בצהל, עם נגמ''ש ה-M113, שברגע שהועמס באמצעי מיגון איבד את היכולת האמפיבית שלו). התרוצצו בזמנו שמועות, כי קיצוצים בתקציב שנכפו של הצבא גרמו לכך שהמפרט הטכני של הגואט שונמך בשם החיסכון, וכך הועצמו כל הנקודות החלשות.
תא הנהג
תא הנהג
בסך הכל יוצרו כ-15 אלף כלים, בתקציב שעמד אז על כ-130 מיליון דולר, כלומר כ-9000 דולר לכל כלי, מחיר מצחיק במושגים של היום. הגמה גואט האחרון יוצר בשנת 1973 והוא שירת עד שנות ה-80, אז הוחלף על ידי ה- HMMWV. היום הוא רכב אספנות מבוקש ביותר, בעיקר על ידי אספנים של כלי רכב צבאיים, אבל משמש גם כרכב טיולים וכלי אחד לקח חלק בתחרויות העבירות למשאיות, ה-Truck Trail.
תגובות