מבחן דרכים – Genius הג'ניוס גרדיום MK1 ו-MK2

עוד יום שיגרתי על גדר הגבול עם עזה. הסיור יוצא עוד רגע למשימה והפעם לבדוק חפץ שמונח בצורה חשודה בסמוך לגדר הגבול. הפעם לא מדובר על חבורת לוחמים קשוחה למראה שמכינה את עצמה לקרב אפשרי, אלא על מ' עדינת המראה שהתיישבה על כסא הנהג. מ' לא הראתה שום סימן לעצבנות, למרות שכלי הרכב שלה אמור להיכנס לשטח חשוף לאויב עוין. היא אפילו לא טרחה לחבוש קסדה או ללבוש שכפ''צ. מ' התחילה לתמרן את הרכב הקרבי לכיוון היעד במבט מרוכז, ידיה על ההגה שלפניה וכפות רגליה על הדוושות. ה''גרדיום'' הגיע ליעדו ועצר. מ' כיוונה את המצלמה בעזרת ג'ויסטיק ויכלה לצלם מקרוב את החפץ עד שהתברר כלא מזיק. היא תמרנה בזהירות את כלי הרכב הכבד כך שיסתובב על מקומו ועד מהרה הוא כבר היה בדרך לבסיס – שם חיכתה לו מ'...
לא מדובר בתסריט לסרט מדע בדיוני, אלא המציאות העכשווית בגבול הצפון ועל הגדר עם עזה. מזה כ-3 שנים לערך, מפטרל כלי רכב לא מאויש מתוצרת חברת 'ג'יניוס' (genius, גאון באנגלית) הישראלית – ה''גרדיום'' – לאורך הגבולות ומבצע משימות שונות, כך שחיילים בשר ודם אינם מסכנים את חייהם היכן שהדבר אינו בגדר הכרח.

שומר הגבול

כלי טייס ואף כלי שייט שאינם מאוישים קיימים מזה זמן ומשרתים בהצלחה מרובה בצבאות שונים ואף בצה''ל, לפי פרסומים רשמיים. ואם אפשר להחליף לוחמים בפעילות מבצעית באוויר ובים, אז מדוע בעצם גם לא ביבשה?
החברות 'אלביט מערכות' 'והתעשייה האווירית', שיש באמתחתן רקורד מבצעי מוכח עם כלים לא מאוישים, ועבדו על רעיונות נפרדים בנושא כלי רכב יבשתי לא מאויש, החליטו לאחד כוחות והקימו באפריל 2007 את חברת ג'יניוס בשותפות שווה.
ג'יניוס עשתה שימוש בטכנולוגיה שפותחה בעבר על ידי חברות האם והוסיפה פיתוחים רבים משל עצמה כדי להתמודד עם האתגרים המיוחדים שמעמידה ההתמודדות עם תוואי שטח משתנה לעומת שיוט באוויר או בים. תוך שנה היה מוכן אבטיפוס ראשון וצה''ל החל לערוך ניסויים בכלי רכב לא מאוישים שנקראו 'גרדיום סימן 1'. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2009, נכנס 'הסימן 1' לשרות מבצעי לאורך הגבול עם עזה.
תומקאר, עם מנוע דיזל מתוצרת זונגשן הסינית בנפח 1400 סמ''ק. יש לו וריאטור להעברת הכח והוא משתמש בהנעה אחורית בלבד, עניין שמעורר בעיה מסוימת בתחום העבירות.

מה מורכב על הרכב

על פלטפורמת התומקאר מורכבים שפע של חיישנים מתקדמים, מצלמות אופטיות וטרמיות (ש''רואות'' חום), מערכת ששולטת על הרכב מרחוק ומחשב משוכלל שיכול לנווט בעצמו את הרכב למשימה שנקבעה מראש, תוך התמודדות עם המכשולים בשטח.
הרכב מגיע כמובן עם עמדת שליטה נפרדת, שיכולה להיות נייחת או ניידת – מובלת על ידי כלי רכב.
עמדת השליטה כוללת הגה, ג'ויסטיק, דוושות ומשפחה שלמה של מסכים, שנועדו לתת מיידית את כל האינפורמציה המקיפה לה זקוק השולט בכלי על מנת לבצע את המשימה, גם אם בפועל הוא מרוחק קילומטרים מה'גרדיום' עצמו.
המערכת מאפשרת הפעלה ידנית מרחוק, הפעלה מהכלי עצמו, הפעלה חצי אוטומטית או אוטומטית לחלוטין, כלומר: המפעיל יכול לבחור לתת לגרדיום לפעול אוטונומית לחלוטין על ידי תכנות מראש של נקודות GPS ובמידה והוא נתקל בבעיה, המפעיל יכול להעביר את השליטה אליו בלחיצת כפתור ולפתור אותה במהירות.

1..2..3..

בצה''ל נועד הגרדיום למשימות סיור על גדר הגבול שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, לתגובה ראשונית לאירועים, בדיקה מקרוב של חפצים או אירועים חשודים ולמשימות תצפית שונות.
'גרדיום סימן 2' מציע פלטפורמה טובה יותר מהדגם הקודם – יש כאמור מנוע דיזל וגם יכולת נשיאת משקל גבוהה ב-500 ק''ג, עבירות משופרת – וכמובן גם חיישנים טובים יותר. כמו כן, הוא יכול לשמש כממסר למערכות קשר, ובעל היכולת לשאת מערכת פיקוד משוכללת במידה ויידרש ויש גם אפשרות להתקין עליו עמדת מקלע.
בתוך תחומי המפעל ראיתי את העתיד – ''גרדיום סימן 3''. הוא כבר לא מורכב על תומקאר, אלא על בסיס טנדר פורד 350 F בדומה ל'סנדקט' של פלסן. סידרה 3 תציע יכולת אוטונומית משופרת, יכולת נשיאת מקלע כבד ואפשרות עבודה בקבוצה, זאת כמובן בנוסף על ההנעה הכפולה ויכולת הכביש המשופרת של הפורד.

זה לא משחק מחשב

כמו בכל נסיעת מבחן לכלי רכב שאנחנו עורכים, הגיע הזמן גם להתיישב מאחורי ההגה.
אלא שהפעם ההגה לא היה בתוך כלי הרכב, אלא מותקן בחדר משרדים גדול במפעל, שנראה יותר כמו אולם משחקי וידאו שמתמחה בסימולטורים של משחקי נהיגה. לא כזה רחוק מהמציאות, בעצם, לפחות במקרה שלי.
התיישבתי על כסא מול מסך המחשב והנחתי את ידי על ההגה שנלקח היישר מאותם משחקי וידאו, ובצידו ג'ויסטיק תואם. מולי היו פרושים שלושה מסכי פלזמה גדולים, שהציגו מפות, מידע לגבי כלי הרכב וכמובן שודרו תמונות וידאו חיות מהמצלמות שמותקנות על הגרדיום שחנה ברחבה בתוך המפעל ותיכף יעבור לשליטתי.
נהג הניסוי של ג'יניוס – דרור מזרחי – הכין את הכלי בחוץ ואחר כך אתחל את עמדת הבקרה.

נהיגה אמיתית

התישבתי על מושב הנהג, כלומר – עמדת המפעיל, והנחתי את ידי על גלגל ההגה השמן והג'ויסטיק.
קולות מפלט מוכרים נשמעו מבחוץ ומנוע התומקאר התעורר לחיים. דרור, שהניע את הג'יניוס היישר מעמדת המחשב בחדר הבקרה, נתן למנוע להתחמם מעט ואחר כך הוריד באופן דיגיטאלי את הסל''ד לסרק רגוע. באמצעות המצלמות המשוכללות יכולתי לראות את נתיב הנסיעה לכל כיוון שרציתי.
דרור שילב בעבורי דרך המחשב את מצב הוריאטור של הגרדיום ל-D , שחררתי את הבלם ומסכי הפלזמה הראו לי שהתחלתי לזוז. אחרי מספר תימרונים בחצר המפעל, התחלתי לתפוס את העניין ולהנות כמו ממשחק סימולטור משוכלל.
אבל שלא תטעו, לא מדובר פה בסימולציה וירטואלית של נהיגה, אלא בנהיגה אמיתית על כלי רכב אמיתי ופה יש גם פואנטה. מסתבר שמפעיל הגרדיום חייב להיות נהג אמיתי ולא רק 'גיק מחשבים', שהוא אלוף במשחקי רשת.

נסיעה בתוך הרכב

יצאתי החוצה והתישבתי על כסא הנהג המוכר של התומקאר, אבל דרור הזהיר אותי שלא לגעת בשום כפתור או ידית ורק ליהנות מהנסיעה, שנשלטת מרחוק מהמשרדים הסמוכים. חגרתי חגורה, שילבתי ידיים ומנוף בורר הוריאטור מיצב את עצמו למצב נסיעה. ההגה הסתובב מעצמו ימינה והגרדיום התחיל בתנועה מעט מגושמת בחצר המפעל. זו חוויה מוזרה, אולי קצת כמו נסיעה עם רוח רפאים בתור נהג.  
אחרי שבילינו במשחקים מעין אלו בחצר המפעל, הגיע הזמן לראות את 'הגרדיום' גם קצת בשטח.

בשטח

דרור ודודו אשבל – מדריך הנהיגה המיתולוגי מהצבא, שגם יועץ למפעל ג'יניוס – הובילו צמד גרדיומים סימן 1 וסימן 2 לשבילים הבוציים שבאזור המפעל.
אחרי סידרת צילומים ארוכה של תומר, שהנציחה את כלי הרכב בשטח, אפשר להגיד שהמשקל של המערכות הנוספות שמורכבות על התומקאר לא מועילות לו במיוחד בתחום העבירות, אבל הוא בהחלט נוסע יפה בשבילים. בכל מקרה, הרי לא לכך נועד.
אין ספק שהבחירה במשפחת ה-F של פורד כפלטפורמה ל''גרדיום 3'', תשדרג משמעותית את יכולות הנסיעה בכביש ובשטח.

ומה בעתיד?

בראיון שערכתי באותו יום עם מנכ''ל ג'יניוס, יואב הירש, שאלתי מתי לדעתו תגיע הטכנולוגיה המוצגת בגרדיום לשוק כלי הרכב האזרחיים והאם נוכל בעתיד לראות מכוניות לא מאוישות, שעושות בעבורנו את העבודה ''השחורה'', דהינו לעמוד בפקקים או למצוא חניה בתל אביב, והנהיגה תישאר רק בשביל שעות הפנאי וההנאה.
יואב חשב לרגע, וענה: ''אני לא נביא ולא רוצה להתנבא, הטכנולוגיה כבר קיימת אבל היא עדיין יקרה מאד, מורכבת וכבדה. אבל אפשר להניח שתוך חמש עד עשר שנים, כבר נראה כלי הרכב אזרחיים רבים משתמשים בה''.