אוגנדה UGANDA

אוגנדה אכן היא מדינה ירוקה. יש בה נהרות, אגמים, מפלים, יערות גשם, ערבות עשב, הרים ועמקים, אומרים שיש בה גם שפע של בעלי חיים ועוד יותר ציפורים (את זה לא זכיתי לראות, פירוט בהמשך) וגם ובעיקר אנשים נעימים, חמים ומסבירי פנים אבל נורא עניים.

שמורות הטבע והפארקים הלאומיים בהם ביקרתי (אפרט בהמשך) לא מרשימים כמו השמורות של טנזניה או קניה. החיות הרבות שחיו בהם מתו בתקופת שלטונו של אמין. בשנים האחרונות עולה בהדרגה מספר החיות שם, אבל לראות שם נמרים, קרנפים ודומיהם - הסיכויים קלושים.
אוגנדה לא מפותחת ולא תמיד נוחה (בלשון המעטה) בעיקר בדרכים. אבל מבחינה זו אוגנדה לא שונה ממדינות אחרות באפריקה בהן ביקרתי. הביקור באוגנדה הוא חוויה ירוקה תרתי משמע - ירוק של מטעי בננות, ירוק של מטעי תה, ירוק של מטעי קפה וירוק של יערות גשם.

עבורי אוגנדה היא בלתי נשכחת בעיקר בזכות תושביה הידידותיים. בשבילי אוגנדה הייתה גן עדן כמעט ראשוני, בעצם אדייק, חידוש היכרותי עם צילום פורטרטים. תמיד אהבתי לצלם דמויות, בני-אדם (וגם נופים כמובן). שני בניי בילדותם היו המודלים העיקריים שלי עד שנמאס להם. אני אוהבת לצלם בני אדם בכל צורה שהיא ולאו דווקא בסטודיו אלא באופן טבעי. ובאוגנדה למדתי מחדש לאהוב לצלם אנשים. בעיקר פנים, פרצופים, הבעות. בהתחלה מאוד התקשיתי להרים את המצלמה, ולצלם אנשים שאני לא מכירה, זה היה כאילו לחדור לפרטיות שלהם. יש מקומות וחברות, בייחוד באפריקה, שהפחד מפני הצילום הוא  חזק כי עבורם זה סוג של איבוד שליטה על חייהם. לכן יש להבין מיהם האנשים שבעיניי מיועדים לצילום, וחשוב לי מאוד להבין את מנהגי המקום, ואת החשש מהמצלמות. ובכל מקרה, אני לא מצלמת אדם שסימן או ביקש ממני לא לצלם. רצונו של אדם כבודו. אני משתדלת להתמקד באנשים בסביבתם הטבעית. בזכות התמונה אנשים אלה הופכים עבורי משמעותיים יותר. התמונה מציגה לא רק את הבעותיהם, אלא גם מספרת על מנהגיהם ואורח חייהם של המצולמים. ובאוגנדה צילום האנשים והפורטרטים יצרו לי את הפריימים הכי מעניינים בטיול.

כאמור אני אוהבת לצלם גם נופים, צילום נוף הוא אחד מאותם סוגי הצילום אשר כולנו עושים רוב הזמן בטיולים בארץ ובחו''ל. יחד עם זאת, צילום נוף הוא אחד מסוגי הצילום הקשים ביותר לביצוע איכותי ומעניין. אבל יותר מכול אני אוהבת לצלם בני-אדם באשר הם. ואוגנדה סיפקה לי חומר רב מלהכיל משני התחומים. כתבה זו משלבה בין שתי אהבותיי: נופים ובני-אדם.   רבים המקומות שקשה לוותר עליהם באוגנדה וניתן לבקר רק בה במשך חודש שלם ואף יותר, או לשלב ביקור בה עם אחת משכנותיה קניה וטנזניה.

בכתבתי אתרכז במקומות בהם אני ביקרתי. (על מקומות אחרים חפשו באינטרנט) למשל, צפון אוגנדה (Northern Uganda) הוא איזור יפהפה, עם מספר אטרקציות מעניינות, שהמשמעותית מכולן היא פארק מפלי מוריצ'יסון (Murchison Falls), הפארק הגדול ביותר באוגנדה.  בפארק זה אפשר ליהנות מטיול במפלים עצמם, לעשות ספארי מוצלח. נהר הנילוס, שחוצה את הפארק לרוחב, מושך אליו חיות רבות וכדאי מאד לעשות ספארי על סירה באזור. מפלי מורצ`יסון הם מפלים, שמנקזים אליהם את מימיו של הנילוס הלבן ויוצרים שצף מים אדיר. או  בצפון-מערב אוגנדה נמצא את הפארקים המצויינים של קיבלה (Kibale Forest National  Park)  ושל קווין אליזבט, (Queen Elizabeth National Park).   גם אנטבה השמורה אצלנו בזיכרון וגם קמפלה הבירה שוות ביקור.
אך לפני הכול מספר משפטים על אוגנדה עצמה: הלונלי פלאנט הציב את אוגנדה במקום הראשון מבין עשרת היעדים הנבחרים והמומלצים לשנת 2012, וציין שורה ארוכה של סיבות לבחירה: מקורות הנילוס, ההרים המושלגים הנושקים ליערות גשם טרופיים, הסוואנה אפריקאית ונוף האגמים הגדולים של אפריקה.

אף על פי שההשלכות של ימי הרודנות ושל מלחמות האזרחים עדיין נוכחות, היציבות היחסית מושכת יותר ויותר תיירים למדינה, שבירתה - קמפלה (Kampala) - נחשבת הבירה האפריקאית הבטוחה ביותר. לאחר הציד שלוח הרסן בתקופתו של אידי אמין, כיום מתאוששת אוכלוסיית חיות הבר, ובנוסף על כך, מציין הלונלי פלאנט, אוגנדה חוגגת השנה יובל שנים לקבלת העצמאות. המדינה משתרעת לאורך הגדה הצפונית של אגם ויקטוריה, מוצאו של הנילוס הלבן, אגם המים המתוקים הגדול ביותר באפריקה והשלישי בגודלו בעולם. האגם הוא מקור הפרנסה החשוב ביותר באוגנדה ומרבית החיים מתרכזים בקרבתו. האנגלים היו האירופאים הראשונים שביקרו באוגנדה. הם הגיעו לכאן בשנת 1877, במסגרת חיפושיהם הקדחתניים אחר מקורות הנילוס, ונתקלו בשבט ''בוגנדה''. המפגש עם בני השבט הגדול במדינה הוליד את שמה.

אוגנדה קיבלה את עצמאותה בשנת 1962 אחרי שילטון בריטי ממושך. הבריטים הותירו מדינה מסודרת עם מערכת שלטון יציבה ומפותחת. ב-1971 עלה לשלטון הרודן אידי אמין, ושלט ביד רמה במשך עשר שנים שזכו לכינוי ''שנות החושך של אוגנדה''. אמין הרס את כלכלת המדינה, את התיירות ואת חיי הבר שבתחומה. מאז הדחתו של הרודן העריץ נשמרת יציבות שלטונית במדינה והמפלגה השלטת, ''מפלגת העם'', מחדשת את שלטונה אחת ל-5 שנים בבחירות דמוקרטיות וחופשיות. הירוק שייך לשטחים החקלאיים העצומים שהופכים את אוגנדה לאחת מהמדינות העשירות ביותר באפריקה. הכחול הוא אותם מקורות מים אדירים בהם נתברכה – אגם אדוארד, אגם אלברט ועוד עשרות אגמים קטנים יותר, המסירים כל דאגה של מים לשתייה והשקייה.   מתי כדאי להגיע - כל חודשי השנה מתאימים לביקור באוגנדה, אם כי בחודשים דצמבר-פברואר ויוני-ספטמבר הגשמים פחותים. כרגיל בטיסות לאפריקה יצאנו בטיסת אתיופיאן אייר ליינס מת''א לאדיס אבבה ומשם בשעות הצהריים הגענו לאנטבה. עד חשכה נותר לנו מספיק זמן לבקר בשוק הענקי של אנטבה שעבורי היה אוצר בלום של דמויות ססגוניות, אווירת שוק ססגונית שכמוה אפשר לראות רק באפריקה. התיאור במלים יפחית מההתרשמות של השוק באנטבה ולכן התמונות ידברו בעד עצמן.

היעד הראשון בבוקר למחרת היה מפלי מורצ'יסון על הנילוס הלבן. כחמש שעות נסיעה וקצת יותר מ-300 קילומטר מפרידים בין אנטבה לפארק הלאומי מפלי מורצ'יסון (Murchison Falls National Park). . הדרך גרועה כרגיל בדרכי העפר של אפריקה, בדרך עפר מתפתלת ומלאת מהמורות, אבל העצירה בכפר אחד או שניים בדרך על אף השטח המוזנח והמלוכלך והמפגש, בעיקר עם הילדים, (המבוגרים היו בשדות או בכול עבודה מזדמנת אחרת) חיפה על קשיי הדרך. מבחינה אנושית – כאב מאוד לראות את עוניים של התושבים ובעיקר של הילדים. בכול כפר בו ביקרנו הייתי מוקפת המוני ילדים לבושי קרעים וטלאים, שבתחילה נעצו עיניים חשדניות וכועסות בזרה והמוזרה. לאט לאט התקרבו הילדים וקבלו אותי בהתלהבות רבה אבל לא לפני שחילקתי להם בלונים וכמובן סוכריות על מקל, דבר שגרם להתנפלות ומהומה גדולה. (את העטים, הטושים, הפנקסים והמחברות השארתי לביקור לביה''ס שהובטח שנבקר בו). זה עצוב שאי אפשר לבקר בכפרים שלהם מבלי לשלם . בית המגורים הסטנדרטי היא הבנדה שזוהי בקתה מסורתית עגולה או מרובעת, עשויה טיט ובוץ יבש ולה גג קש, המשמשת גם כיום בית קבע לרבים מתושביה הכפריים של אוגנדה. וגם כאן התמונות ידברו בעד עצמן. כמו שאומרים תמונה אחת שווה אלף מלים

המשכנו צפונה אל שמורת מפלי מורצ'יסון. בדרך עברנו בעיירות המחוז, תוך שאנחנו חולפים בשווקים מרכזיים: המוני בני אדם, אלפי זוגות אופניים ואף לא מכונית אחת – אפריקה במיטבה. המקומיים התעניינו לאן פנינו מועדות ואנחנו השבנו ''אל המפלים''. כולם שמעו עליהם – אבל אף אחד לא היה שם. לא מפתיע. באפריקה השחורה רוב התושבים יוולדו, יחיו וימותו באותה העיירה או הכפר.   התוצרת הכי נמכרת כאן היא אשכולות של בננות. נתקלנו בתופעה בכל מקום. האשכולות נישאים על משאיות ישנות, על אופניים או על הגב, לכל אורך המדינה. האוגנדים מאוהבים בבננות ואוכלים את הפרי הצהוב הזה בכל הזדמנות. יש המכנים את המדינה ''רפובליקת בננות'' (במובן החיובי), הם לא ממש טועים. המאכל הלאומי של אוגנדה הוא תבשיל בננות ירוקות או ''מתוקי''  כפי שהוא מכונה בפי המקומיים.

הפארק הלאומי מפלי מורצ'יסון (National Park Falls Murchison) הוא הגדול ביותר באוגנדה, ושטחו 3,840 קמ''ר והוא מפורסם במפליו העוצמתיים. כמויות מים בלתי יאומנו עוברות דרך נקיק מיוסר שרוחבו כשישה מטרים וניתזות לכל עבר בעוצמה אדירה. האטרקציה העיקרית של המקום היא נקיק בסלע, שרוחבו 6 מטר בלבד ודרכו עובר כל הנילוס הלבן (בעבר הנקיק היה אפילו יותר צר אך המים שחקו את הסלע והרחיבו את הפתח). על מנת להגיע למפל יש לקחת מעבורת. השייט אורך כשלוש שעות. (את השייט הזה עשינו למחרת בבוקר). דרך נוספת היא לנסוע ברכב דרך הפארק ולהגיע למפלים מהכיוון ההפוך.   הנילוס הלבן הוא אחד משני יובליו העיקריים של נהר הנילוס, המוכר לנו בשמו ''נהר היאור'' עוד מימי בית הספר. מקורו של הנילוס הלבן הוא ימת ויקטוריה, הנמצאת בתחומי אוגנדה, קניה וטנזניה.  במהלך זרימתו באוגנדה פוגש הנהר האדיר את המכשול הגדול ביותר בדרכו צפונה לכיוון הים התיכון, והתוצאה- מפלי מורצ‘יסון המרשימים, הנופלים בעוצמה רבה מגובה של 45 מטרים. מפלי מורצ‘יסון נמצאים בלבו של הפארק הלאומי הגדול ביותר באוגנדה. אוכלוסיית החי העשירה, שחיה כאן בעבר והיוותה תחרות לפארקים בטנזניה ובקניה השכנות, כבר אינה כשהייתה בשל ציד נרחב כמו במקומות רבים באוגנדה בשנות מלחמת האזרחים. כיום, בעידוד וסיוע של ארגונים עולמיים לשמירת הטבע והחי, הוכרזו חלקים נבחרים מאוגנדה (כ-20 אחוז משטחה) כשמורות טבע לאומיות, הצייד הוצא מחוץ לחוק ומבצעים לשימור בעלי חיים בסכנת הכחדה אוששו את ממלכת החי. המטרה העיקרית היא להפוך את ענף התיירות לענף כלכלי מכניס - כדוגמת קניה, השכנה ממזרח.   כאמור הפארק מצדיק הגעה בשל המפלים המרשימים שעל נהר הנילוס. אל נקיק הסלע שדרכו נשפכים כמויות המיים העצומות הלכנו ברגל על אדמה בוצית וחלקה. אך המראות שראינו היו שווים את המאמץ.

האטרקציה הבאה בשמורה - הפלגה על נהר הנילוס. מסיפונה הבטוח של הספינה אנחנו רואים בטווח של מטרים בודדים, היפופוטמים, קופים, אנטילופות ועוד חיות מקומיות. עשרות סוגים של ציפורים נדירות באות לקנן על גדותיו של הנהר, פילים מגיעים לכאן כדי לטבול במים הקרירים ותנינים עצומים זוחלים אל תוך הנהר כשהספינה מתקרבת לאיטה לכיוונם. גן עדן לחיות ולבני האדם. אנחנו ממשיכים בהפלגה נגד כיוון הזרם. הגענו כמעט עד למפלי מורצ'יסון שזרימת המים בהם היא מהחזקות בעולם. עוצמת המים כאן עצומה ואפילו מהפנטת - הזרם כאילו נעצר לרגע ואז פורץ בדרמטיות מתוך נקיק סלע צר ברוחב מטרים אחדים. זה נראה יותר כמו התפוצצות מאשר כמפל. בקטע הנהר שבין המפלים לאגם אלברט גרים יותר מ- 7,000 היפופוטמים בגילאים שונים וקצב התרבותם רק גדל משנה לשנה. מזלן של הבהמות הפרהיסטוריות האלה שיחק להן ובשרן שמן ולא טעים, על כן שרדו את שנות החושך בנזקים קלים, יחסית. על גדות הנהר אפשר להבחין גם בקבוצות רבות של תנינים שרובצים על החול הרך. נילוס ויקטוריה הוא חממה לתנינים, ותנין היאור הוא מהמסוכנים והאכזריים ביותר במשפחה. מספרים שבתקופת הרודן אידי אמין הושלכו גופותיהם של מתנגדי המשטר לנילוס, מה שמסביר את הממדים המפלצתיים אליהם הגיעו התנינים בנהר. שומרי הפארק והמקומיים החיים בקרבת הנהר מפחדים פחד מוות מהיצורים המפלצתיים. בכל שנה נרשמים מספר מקרים של תקיפות והרוגים, ברוב המקרים, הקורבנות הם דייגים לא זהירים. שיא השיט היה במפלי מורצ'יסון עצמם. גובהם של המפלים הוא 45 מטרים, לא הכי גבוהים בעולם, אך צורתו של המפל, עוצמתו ושילוב הסלעים במסלולו מאוד מרשימים. בדרך אל המפלים ובדרך חזרה צפינו גם בציפורים צבעוניות ומרשימות.

למחרת בבוקר יצאנו דרומה ונסענו לאורכו של אגם אלברט, אחד מהאגמים הגדולים באוגנדה, דרך כפרים נידחים ומטעי תה המשתרעים מאופק לאופק לכיוון אגמי הלוע של פורט פורטל Fort Portal  בירת המחוז של דרום-מערב אוגנדה.  דרום-מערב אוגנדה הוא לדעת רבים האזור היפה והמעניין ביותר במדינה, ונופיו הם ללא ספק המגוונים והמרשימים ביותר. באזור זה, הקטן יחסית, מרוכזות מרבית שמורות הטבע של אוגנדה, בכללן שמורת הפארק הלאומי המלכה אליזבת  (Queen Elizabeth National Park).   המרחקים באוגנדה גדולים במושגים של טיול, והנסיעה היא בדרכי עפר משובשות וקופצניות נמשכת שעות רבות, ובמקרים רבים בלי מקום סביר לשירותים או להתרעננות. הדרך הארוכה והמייגעת חולפת על פני נוף ירוק מאופק עד אופק, וכפרים קטנים וציוריים, ובהם תושבים המשתייכים לקבוצות אתניות שונות ומגוונות. אפשר להתבונן באורח חייהם המעניין, עבודתם בשדות ובדרכים, תלבושתם הססגונית, והשווקים הציוריים לצד הדרך. הילדים כאמור חשדניים אך שמחים לקבל ממתק או מכשירי כתיבה. מפורט פורטל המשכנו לשמורת המלכה אליזבט Queen Elizabeth National Park -  . שמורת המלכה אליזבת משתרעת בין אגם אדוארד לאגם ג'ורג', שניהם חלק מסעיפו המערבי של השבר הסורי- אפריקני. האגמים מחוברים ביניהם באמצעות תעלת קזינגה, שבה רובצים עשרות היפופוטמים- הריכוז הגדול ביותר של היפופוטמים באפריקה. לצד ההיפופוטמים צפינו באגם גם בעדרי תאו שרבצו בבוץ.

הפארק, נמצא בחלקה המערבי של אוגנדה, אינו מרשים כמו השמורות של טנזניה או קניה. החיות הרבות שחיו בו מתו בתקופת שלטונו של אמין. כאמור כמות החי באוגנדה אינה עומדת בתחרות עם השמורות הגדולות בקניה ובטנזניה השכנות, ואם נסיעתכם כללה ספארי במדינות אלו, תוכלו לוותר על נסיעת ספארי נוספת כאן. בשנים האחרונות עולה בהדרגה מספר החיות שם, אבל אל תצפו לראות שם נמרים, קרנפים ודומיהם - הסיכויים קלושים. עם זאת, הפארק עצמו מאוד יפה.   למחרת לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לסיור משלים  בשמורת המלכה אליזבת. בתום הסיור נסענו  דרך נופיה המרתקים של אוגנדה, בין כפרים מסורתיים ומטעי בננות חזרה לפורט פורטל שהיא נקודת מוצא לביקור ביער הגשם קיבלה שבו נפגוש אם נצליח את השימפנזים.   בשעות הבוקר של מחרת היום יצאנו לסיור בין הכפרים המקומיים כדי להכיר את אורח החיים המסורתי של תושבי המקום ובמרכז סיור זה עמד הביקור באחד מבתי הספר האזוריים הרבים הפזורים כיום ברחבי אוגנדה.

עם תום הביקור בביה''ס האזורי שמנו פעמנו אל יער הגשם קיבלה לסיור רגלי ביער הגשם קיבלה Kibale Forest National Park  . אל יער קיבלה מובילה דרך יפהפייה, המתפתלת בין אגמים ולועות הרי געש, למרגלות רכס הרוונזורי- ''הרי הירח''. יער קיבלה, הוא יער גשם  שוקק חיים, הוא ביתם של מינים רבים של צמחים, חרקים (ביניהם פרפרים מדהימים), עופות ויונקים וגם של השימפנזים.   השימפנזים נחשבים לבעלי החיים הנבונים ביותר אחרי האדם, וצפייה בשימפנזים כשהם מבלים בביתם הטבעי היא חוויה מרתקת. מספר קבוצות של שימפנזים החיות ביער קיבלה עברו תהליך הסתגלות לנוכחות אדם, ולכן אפשר להתקרב אליהם עד למרחק של מטרים ספורים ולהתבונן בהם מקרוב, כשהם אוכלים, נחים, מסרקים זה את זה, משחקים או מתקוטטים.

הפארק הלאומי יער קיבלה משתרע על פני 560 קילומטר רבוע של יער גשם צפוף וסבוך, (100% אחוזי לחות) כשלושים קילומטר מהעיירה פורט פורטל (Fort Portal). בתוך מעבה הצמחייה העשירה מתגוררים חיות רבות, ובהם מגוון מיני פרימאטים (קופים) – בעיקר מינים שונים של קוף קולובוס, וכן כמה מאות שימפנזים. מפקדת הפארק שבכניסה לשמורה מארגנת סיורים הליכה שונים בתשלום. הפופולארי שביניהם הוא כמובן סיור הצפייה בשימפנזים. יש לזכור שאומנם הסיכוי לראות את הקופים המקסימים גבוה במיוחד בפארק זה אך אינו וודאי ומובטח.  הסיור ביער והצפייה בשימפנזים אורך כ-3 שעות בתוך מעבה צמחייה עשירה ועבותה, לצערי, נבצרה ממני ההליכה בתוך סבך היער ולכן טיילתי לתומי רק בשוליו של יער הגשם וכך גם לא חוויתי את המפגש המרגש עם השימפנזים. לאחר הסיור ביער קיבלה חזרנו לפורט פורטל ללינה.

למחרת עמד בפנינו יום נסיעות ארוך ומייגע, נסיעה בדרך לא דרך, כאמור דרך גרועה כרגיל בדרכי העפר של אפריקה, מתפתלת ומלאת מהמורות, חזרה לקמפלה ומשם לאנטבה והביתה.   תם הטיול לאוגנדה ואסיים בכך שהמפגש עם אוגנדה הותיר בי רושם ירוק ורושם אנושי.   מבחינת הנוף הסובב - הכול ירוק, כאילו האדמה כולה מכוסה ומעוטרת בדשא, בעשב, בחלקות אדמה קטנות, בעצים ובמרבדי תה, היוצרים יחדיו פסיפס ירוק מעשה ידי האדם והטבע.   מבחינה אנושית – כאב מאוד לראות את עוניים של התושבים ובעיקר של הילדים. בכול כפר בו ביקרנו הייתי מוקפת המוני ילדים לבושי קרעים וטלאים, שבתחילה נעצו עיניים חשדניות בזרה והמוזרה. לאט לאט התקרבו אלינו כל הילדים וקבלו אותי בהתלהבות רבה לא לפני שחילקתי להם עטים, טושים, גם פנקסים ומחברות וכמובן סוכריות על מקל, דבר שגרם להתנפלות ומהומה גדולה. זה עצוב שאי אפשר לבקר בכפרים שלהם מבלי לשלם.   ועוד משפט לסיום, אוגנדה המתפתחת, על תושביה מסבירי הפנים, מצטיינת בנופים ירוקים, במגוון רב של בעלי חיים ובמורשת אפריקנית מסורתית.   הישראלי הממוצע לעולם יזהה את אוגנדה עם מבצע אנטבה ההרואי או לחילופין עם האלטרנטיבה ההיסטורית למדינת ישראל (יש שיגידו ''מזל'' ויש שיגידו ''חבל''). כדאי לדעת שלאוגנדה אין רק עבר ''ישראלי'' הפכפך, אלא גם הווה עשיר ומרתק ועתיד מבטיח. מגוון רחב ביותר של אזורים יפהפיים, בעלי חיים רבים ותושבים ידידותיים להפליא מספקים חוויית טיול מאלפת של מפגש בלתי אמצעי עם תושבי הארץ הנהדרת הזו, אדם וחי כאחד.

קישורים לכל התמונות: אלבום 1 - ילדים ואנשים אלבום 2 - בעלי חיים אלבום 3 - נופים וכל השאר כתבות נוספות של ד''ר דרורה בהר''ל: למה גיאורגיה? טנזניה במסע ספארי דרום אתיופיה - מסע מרתק אל השבטים הנידחים של עמק האומו רשמים מאפריקה