בעקבות הנבטים סוכות 2013

תחילת המסע ליד הסכר בנחל ממשית שליד העיר הנבטית ממשית

בבוקר חג הסוכות, במזג אויר נאה וקריר גלשנו במורד כביש 25 (דימונה – ים המלח) לעבר העיר הנבטית ממשית, לידה החל מסענו בארץ הנבטים.
העיר ממשית היא אמנם מהתקופה המאוחרת של הנבטים, תקופת האורבניזציה, אך מיקומה בארץ ישראל הוא בצפון הממלכה שם החל המסע.
העיר ששימשה בעיקר לגידול סוסים, שוכנת על גבעה מעל נחל ממשית שאדוני המדבר השכילו להבחין כי יש מספר לא גדול של שטפונות עזים בשנה, ועל כן בנו בו שלשה סכרים לאגור את מי השטפונות.
המים שנמשכו מהמאגרים באמצעות דליים פשוטים שימשו את התושבים הנבטים לשתיה, השקיית שדות השעורה למספוא לסוסים, ןלהשקיית הסוסים באורוות המשוכללות שבנו איש ליד ביתו.
ליד הסכר העליון התחיל המסע בנוהל הרגיל של הכרות תדריך והסבר קצר על הטיול (ההסבר המפורט – בערב)
 

במפלים של נחל חצירה

במפלים של נחל חצירה

מקשיבים לסיפור הראשון ליד סכר ממשית

מקשיבים לסיפור הראשון ליד סכר ממשית

קטע הדרך דרומה המחבר את העיר ממשית עם מצד מואה שעל תחילתה של דרך הבשמים

ביומו הראשון של המסע ירדנו דרומה בדרך שעל פי ההשערה המקובלת בין החוקרים, מתנהלת פחות או יותר על התוואי של הדרך הקדומה שחיברה את מצד מואה לעיר ממשית. הדרך שמתחילה בנחל צפית אינה פתוחה לרכבים אלא להולכי רגל בלבד, ועל כן מתחברים אליה בנחל חצירה. הנחל אומנם יורד לנחל צין הנשפך לערבה אך דרך שני מפלים די גבוהים, שלא ניתן לרדת בהם עם גמלים. יש להניח שהנבטים הקדמונים פנו לנחל צין מלחתחילה. אנחנו ירדנו בנחל חצירה על מנת לשמור על רמת עבירות קלה. לאחר שביקרנו במפלים שבנחל עקפנו אותם וירדנו לנחל צין שם ערכנו את ארוחת הבוקר.
בהמשך סטינו מהדרך העתיקה לעבר נחל אמציה שאליו מגיעים בנחל יפה בשם נחל אביה. נחל אמציה מוביל לעבר ציר המעיינות שהוא המשך הדרך העתיקה של הנבטים (כך לפי מספר חוקרים).
ציר המעיינות הוא ציר קל גם לגמלים העתיקים וגם לגמלים המודרניים מסוג ג'יפים-ג'יפונים, עד שלפתע נתקלנו במורד מדורג ומצולב. גיבורינו צלחו אותו בזהירות ובהכוונה צמודה.
וכך בערוב היום הובילה אותנו דרך המעיינות למפגש עם נחל נקרות. שם סטינו מדרך הנבטים לעבר חניון לילה קסום בנחל צבירה. נחל המוליך את מעט מי הגשמים לנחל נקרות. בחניון לאחר ארוחה דשנה ממטעמי הגריל הארגנטינאי של לירן זיידמן, התיישבנו לשמוע הרצאה מלווה בשקפים המוקרנים על סדין גדול שנתלה על הדיפנדר של מירון רביץ.
 

ארוחת הבוהוריים בצל המצוק על המדף הידוע בנחל צין

ארוחת הבוהוריים בצל המצוק על המדף הידוע בנחל צין

בנחל אביה

בנחל אביה

האחרון מגיע לנחל אמציה

האחרון מגיע לנחל אמציה

הירידה האימתנית בציר המעיינות

הירידה האימתנית בציר המעיינות

ערב לימודי בחניון נחל צבירה לאור ירח מלא

 לאחר שנטינו את אוהלינו בחניון הנוח שבנחל צבירה, התארגנו לארוחת הערב ממטעמי הגריל הארגנטינאי של לירן זיידמן. הילדים עדיין מתרוצצים, ואנו מארגנים את ההרצאה על פרהיסטוריה הסטוריה והנבטים.
ממיר 1600 וואט, מקרן המחובר למחשב נייד, סדין לבן גדול על דופן הגדול שברכבים – הדיפנדר הארוך של מירון, כסאות בחצי גורן ואנו מתחילים בהרצאה.
 

לירון בזהירות!!! בירידה בציר המעיינות

לירון בזהירות!!! בירידה בציר המעיינות

יום השני למסע - דרך הבשמים המזרחית מואה - עבדת

למחרת היום בבוקר יום השני לחג, שמנו פעמינו חזרה לנחל נקרות ולהמשך דרך המעיינות הדרומית בואכה מצד מואה. מצד מואה הוא הראשון שמבין תחנות הדרכים שעל דרך השיירות שבארץ ישראל. שרידי המבנים נשמרו באופן שניתן לראות בברור את האורחן שגודלו כ 40 מטר על 40 מטר, לאורך צלעותיו חדרים, במרכזו חצר גדולה, ולידו מחוץ לחומות הגדרות של הגמלים. על גבעה הצופה אל הדרך והאורחן ממוקם קסרקטין החיילים. מבנה שנשמר ושוחזר. ממצד מואה עלינו על דרך השיירות שמטפסת לאיטה במעלה נחל קצרה לכיוון מערב לעבר הנגב המרכזי מושבה של תחנת הדרכים הגדולה שלימים בתקופת האורבניזציה הפכה לעיר הנבטית החשובה בארץ ישראל היא עבדת. בדרך לעבדת ממוקמים מספר מצדים ואורחן אחד – מצד קצרה שהטיפוס אליו עם הג'יפונים גזל מאיתנו יותר משעתיים בהכוונו ובגרירות. מן המצד לאחר תצפית מרהיבה לכיוון מזרח ירדנו לנחל נקרות שם פגשנו את מצד נקרות, בור נקרות שמדגים באופן מופלא את הטכניקה של הנבטים לחיות במדבר ולהתחמק מרודפיהם ולשמור על חרותם לאורך שנים רבות. (עד בואם של הרומאים שטכנולוגיית ותורת המלחמה שלהם יכלה לכל עם ויריב להיכן שחפצו להגיע). ממצד נקרות מובילה הדרך בתוך נחל נקרות עד למכתש רמון. עקב קושי הדרך והמדרגות שבסופה, בחרנו לעקוף את המכשולים בדרך נחל מיישר ובהמשך נחל חדב בואכה כביש 40 בתחילתו של מעלה המיישר. שם לצערנו שבק אחד הרכבים, והתיקון גזל מאיתנו את מעט שעות האור שנותרו בהם חפצנו לשכשך בעין עקב. (למורת רוחם הרבה של כל הילדים – כולל אלו שבגיל 40....). לאחר שהיינו שוב ניידים, הגענו לחניון הלילה שבפתח נחל הרועה (בלשון נקבה). רוחות הערב החזקות הבריחו כמה מאיתנו לחאן השיירות  שבפתח נחל חוורים. אך אל דאגה, כל הבנים שבו לגבולם  בבוקר למחרת לקראת המסלול של היום השלישי.

למרגלות המצד במואה

למרגלות המצד במואה

החברה פשטו על מצד מואה

החברה פשטו על מצד מואה

ליד מצד קצרה לאחר המעלה המתיש

ליד מצד קצרה לאחר המעלה המתיש

לקראת המורד ממרומי חורבות קצרה לנחל נקרות

לקראת המורד ממרומי חורבות קצרה לנחל נקרות

בור נקרות המוסווה תחת מבנה תמים

בור נקרות המוסווה תחת מבנה תמים

ארוחת ומנוחת צהרים ליד בור נקרות (מול מצד נקרות)

ארוחת ומנוחת צהרים ליד בור נקרות (מול מצד נקרות)

היום השלישי למסע מעבדת לחלוצה במשולש החקלאי של הנבטים בנגב

יום השלישי למסע. אנו מדלגים למאה הראשונה לספירה, לאחר שהנבטים שיכלו ליוונים, ושמרו על יחסים דיפלומטיים עם הממשל בירושלים, החלו להתעמת ברומאים. הרומאים – האימפריה של תחילת האלף הראשון לספירת הנוצרים, הם המעצמה העולמית שאף אחד מהעמים אליהם הם הגיעו יכל להם. מרידות היו, אך הן דוכאו ביד קשה ואף עם לא הצליח לשמור על חרותו. היהודים הם מבין הבודדים שהצליחו לשמור על זהותם הלאומית והדתית. למרות שנשלטו עי המושלים הרומאיים במסגרת פרובינקיה רומית. לאחר שהרומאים שלא קיבלו את המונופול שהיה לנבטים על סחר התבלינים והבשמים, החליטו לחסל להם את הביזנס, והחריבו בזו אחר זו את תחנות הדרכים, ניסו הנבטים לעקוף את ארץ ישראל ולמצוא דרכים חדשות בעבר הירדן בואכה החורן לכיוון הים התיכון מבקעת הלבנון. גם שם חסמו הרומאים את דרכם ולא היתה להם ברירה אלא להפוך לחקלאים ולעירונים. אז קמו הערים הנבטיות שבארץ ישראל – עבדת, שבטה, ניצנה, רחובות בנגב, חלוצה וממשית. המשולש עבדת – ניצנה – חלוצה היה לאזור חקלאי שבו השכילו האנשים האלו שהיו כל השנים נוודים חסרי בית ורכוש, ליצור בנגב היבש (כ -100 ממ גשם לשנה) חקלאות מפוארת שכללה גידולי שדה, שעורה חיטה, גפנים עצי פרי, באמצעות שיטה מחוכמת של ניקוז מים באמצעות סכרים קטנים ותעלות ממדרונות העמקים והנחלים לעבר החלקות שלהם שבאפיקי הנחלים ביחס של שטח אוסף מי נגר בגודל של פי 35 משטח מושקה. יחס זה הביאם למצב בו השטחים המושקים ראו מים בהיקף של משקעים בני 300 ממ גשם בשנה כמו באזורים שמצפון לנגב (האיראנו טוראניים) בהם יורדים כ 300 ממ גשם בשנה ומתקיימת חקלאות.
אנו נסענו בנחל הרועה ומשם בנחל הבשור, בדרך לשיבטה העוברת בנחל משורה ונחל זית. בדרך ראינו את שרידי המערכת החקלאית שהקימו הנבטים על שטח שמוערך עי החוקרים ב כ 350,000 דונם.
משיבטה פנינו צפונה לעבר ים החולות של צפון הנגב. הורדנו את הלחץ בגלגלי הרכבים לכ – 16 PSI למען יתמודדו עם החולות, ושמנו פעמינו לעבר הערים הנבטיות שבים החולות – רחובות בנגב וחלוצה.
מעט הרפתקאות בחולות גרירה אחת, תקלה אחת ברדיאטור, והגענו לסוף מסענו בחורבות העיר הנבטים חלוצה. שם סיימנו בסיפור היעלמותם של עם ממלכה ותרבות שהופיעה על במת ההסטוריה משום מקום ולאחר תקופה בת כ 500 שנה מפוארות נעלמה בתהליך התבוללות ברומא הנוצרית והכחדה ביד הברזל של הכובש החדש של האזור – האיסלם.
 

בוקר היום השלישי - ארוחת בוקר בחניון נחל הרועה

בוקר היום השלישי - ארוחת בוקר בחניון נחל הרועה

סיום בצל בחורבות חלוצה - קפה ועוגה וסיפור סופם גם של עם ממלכה ותרבות

סיום בצל בחורבות חלוצה - קפה ועוגה וסיפור סופם גם של עם ממלכה ותרבות