מסע שטח טרנס איבירי בסיטרואן דה-שבו

דה שבו בשטח

דה שבו ושטח לא מתחברים אסוציאטיבית, בדרך כלל...

צ'רלי –נווט משאית בדקאר, הרפתקן בנפש ויהודי חם לא למד את הלקח מההתנסות במרוץ הקשה בעולם (למשל בסגנון של ''קנה דיפנדר משופר בפעם הבאה'') אלא השאירה אותו עם תאבון לעוד הרפתקאות.

כך מצאו עצמם הוא, אלכסנדר והדה-שבו במשעולי חצי האי האיבירי כחלק מקבוצה של 50 מכוניות, במסע של עשרה ימים מים אל ים, מהתיכון אל האטלנטי. נמנעים ככל הניתן מהאספלט, מגלים את נפלאות הספר האיבירי, אותם בדרך כלל לא מגלים בטיולים המאורגנים לספרד או בדילים של הדקה ה-90 לליסבון. 

2,500 ק''מ של מסע, מהם כשני שליש בשטח

נתחיל בפרטים היבשים – עשרה ימים, כאמור, מ- L’estartit שלחופי הים התיכון ועד Figueras da Foz, שלחופי האוקינוס האטלנטי בפורטוגל. בערך 2,500 ק''מ של מסע, מהם כשני שליש בשטח.

אלכסנדר עוד הגדיל לעשות וירד עם הדה-שבו בנסיעה מבלגיה לנקודת ההתחלה – ואז בחזרה מפורטוגל...

50 מכוניות התייצבו, כאמור, על קו ההתחלה - אחרי שהמארגנים, חברה צרפתית בשם Piter Pen Productions, נאלצו לדחות חלק מהנרשמים משיקולי לוגיסטיקה - וכולן גם הגיעו לקו הסיום.

שתי קטגורויות לדה-שבו

המשתתפים חולקו לשתי קטגוריות – קיטו (מלשון ''שקט'') וראנצ'ו. הראשונים הסתפקו בניווט היומי, שהתבצע בשיטת סיפור הדרך, ובוצע בצורה עצמאית וחופשית למדי. בקבוצה השניה נכללו לא מעט כלים שעברו שינויים רבים, וחלקם נראו כמו באגי קליל יותר מאשר דה-שבו, והם הוסיפו על הניווט גם מקצה תחרותי במסלול סגור בסופו של כל יום. כן, מרוץ עם מדידת זמנים במסלול מאולתר בשדה אקראי, בלי ביטוח מיוחד, אבטחה משטרתית או אישורים של משרד הביטחון. הייתם מאמינים? פרימיטיביים...

ההכנות...

בניגוד למסע הקודם, הפעם לא נדרשו כמעט הכנות מקדימות. למען האמת, צ'רלי טוען כי לא נדרשו הכנות מקדימות כלל. הם פשוט תדלקו את הדה-שבו הנאמנה, שהמתינה בסבלנות בחניה מאז החזרה מאפריקה, ארזו ציוד מחנאות - ויצאו לדרך.

במפתיע - או שאולי אנחנו כבר לא אמורים להיות מופתעים? - סוס המלחמה הזקן לא מחה על העדר תשומת הלב והיחס, ולקח אותם אל יעדם בנאמנות וכמעט בלי תקלות. כמעט - כי בכל זאת בלי תקלות בכלל יהיה משעמם.

ברכב שלהם התנתקה צמת החשמל בתא המנוע ממקומה, נגעה בסעפת הפליטה ונמסה - עניין שעם קצת עבודת בלשות, איזולירבנד וכמה חוטי חשמל נפתר בהצלחה - בהמשך נשברה סעפת הפליטה עקב הטלטלות העזות. כמה דקות עם רתכת, וגם זה תוקן. 

ברכב של קריסטיאן וקולט, איתו הם נוסעים בצמד עוד מאפריקה, היו קצת יותר בעיות, שרובן נבעו מהעובדה שברכב הושתל מנוע של ויזה. זה האחרון אומנם חזק יותר, אך גם מעט מסובך יותר, עם יותר אלקטרוניקה, וגם ההתאמה לדה-שבו לא מושלמת ויוצרת בעיות. בקיצור - אם כבר החלטתם שאתם חוצים יבשות עם דה-שבו, לכו עד הסוף - או שמא יש לומר ''הישארו בבסיס'' - ועשו זאת עם דה-שבו מקורית ככל האפשר. הרי ביננו, ההבדל בין 19 ל-34 כ''ס זה לא מה שיעשה את ההבדל.

''לחצות יבשות''

ואל תזלזלו בבקשה ב''לחצות יבשות'', כי מתברר שחובבי ''שני הסוסים'' הצרפתיים לא עושים לעצמם הנחות או מחפשים את הדרך הקלה.

ה''שטח'' במסלול לא הורכב בלעדית מ''שבילי קק''ל'' רחבים ומפולסים, ממש לא. ''היו כמה מקומות שלא האמנתי שנצליח לעבור'' מודה צ'רלי. ''עליות תלולות ומפותלות עם דרדרת, שלא נראה שרכב חלש ובלי הנעה כפולה יצליח לטפס. אבל הצלחנו, ואיפה שבכל זאת נעצרנו, באו אנשי השיירה לעזרה ובכח השרירים עברנו גם את זה.

אבל המארגנים דאגו, ליתר ביטחון, גם לרכבי סיוע - כמה לנד-קרוזרים ופיצגאוור (משאית 6X6 קלה, שבמקור שירתה בצבא - נ.א) שבמקרים קיצוניים עזרו גם כן''.

שאיבת מים מנחלים מזדמנים כדי לקרר את הבלמים הרותחים

אבל הירידות התבררו כבעיה לא פחות קשה מהעליות. הבלמים בדה-שבו, מסתבר, לא תוכננו משום מה לשאת בעומס מתמשך, כמו זה שנוצר בירידות אל מנזר סניורה דה ג'ברה, עם רכב עמוס בציוד, והם מצאו עצמם עם בלמים שרתחו עד חוסר יכולת לעצור בשיאה של ירידה תלולה ומשובשת. ''עד עכשיו'', מספר צ'רלי ''לא ברור לי איך הגענו למטה בחתיכה אחת. אלו היו ירידות שגם עם רכב שטח יעודי ומשופר הייתי חושב פעמיים אם לרדת. אבל זה מה שהיה כתוב בספר הדרך - אז ירדנו...''. באופן כללי סבלו הבלמים בדה-שבו מהחום הכבד בזמן המסע, ונטו להתחמם. וכך מצאו עצמם לא פעם צ'רלי וחבריו מתאמנים בספורט חדש - שאיבת מים מנחלים מזדמנים כדי לקרר את הבלמים הרותחים. עם הזמן הם אפילו פיתחו מיומנות בנושא, ולמדו את הדרך היעילה ביותר לעשות זאת (קושרים בקבוק לחבל, חותכים פתח בצידו ושמים אבן בתוכו כדי לוודא שהוא לא סתם יצוף על המים. למקרה שתהיתם).

מנזר סניורה דה ג'ברה

המנזר עצמו, שבנוי על קירו של נקיק צר ותלול, היה מחזה שבהחלט שווה את המאמץ - והוא לא היה היחיד.

המארגן הפגין הכרות מעמיקה עם חצי האי האיבירי, ושירטט מסלול שלקח אותם מפנינת טבע אחת לשניה, מנוף עוצר נשימה אל שרידים עתיקים.

אל מקומות שקשה להאמין שעדין קיימים באירופה המודרנית, בהם נדמה כי הציביליזציה של האלף השלישי היא חלום רחוק מתוך ספר פנטזיה ותו לא - מקומות בהם הדה-שבו נראתה עתידנית, ולא שריד אנאכרוניסטי מהאלף שעבר. 

ואם בשלב זה אתם מנידים ראש בצער על האומללים שדעתם נשתבשה והם מתעקשים להמשיך ולדבוק בדה-שבו הפרימיטיבית במקום לעבור לרכב מודרני, דעו לכם כי צ'רלי ושאר צוותי המסע הם ממש לא יוצאי דופן ביבשת הישנה, והאהבה לצפרדע הצרפתית היא תופעה רחבת היקף. המסלול עבר דרך Alcaniz, בה נערך באותו זמן מפגש הדה-שבו הדו-השנתי העולמי, ואליו הגיעו יותר מ-6000 דה-שבו מכל השנים וכל הגרסאות.

משתתפי הארוע עצרו שם ליום אחד - להתערבב, לראות ולהראות וכמובן להשלים חלקים. הרבה ניצלו את ההזדמנות כדי לקנות את כונס האוויר המקורי, שמזרים אוויר ממניפת המנוע אל הבלמים, חלק שבדרך כלל פורק על ידי הבעלים המקורי, אבל במסע התברר, כאמור, כחיוני. זה עזר קצת - אבל עדיין נדרשו מדי פעם ''הפסקות שתיה'' לקירור הבלמים.

והעלות?

ועלות?, אי אפשר כמובן בלי עלות. ההרשמה למסע עלתה כ-500 יורו לאדם, ועל כך יש להוסיף הוצאות אוכל ודלק - ותחזוקה. צ'רלי מעריך את ההוצאה הסופית בכ-800 יורו לאדם, לא כולל טיסות. כן... אם אתה גר באירופה, אתה יכול לצאת לשבוע וחצי של הרפתקאה אמיתית בעלות של נופשון סופשבוע ממוצע (לישראלי).

אנחנו, במדינה מוקפת אויבים עם התקף חמור של קדחת האביב, צריכים להסתפק בחלומות - או להתחיל למצוא קרובי משפחה באירופה עם מקום פנוי בחניה לדה-שבו מאובזרת... אגב, זה לא חייב להיות באירופה, חברת פיטר פן האמורה מארגנת מסעות גם באפריקה ודרום אמריקה. שייט רפסודות על האמזונס עם דה שבו, מישהו?