מקום טוב

הקנגורו הראשון שלי

אל הנסיעה הזאת יצאתי במצב רוח הגיוני וקל, סוף סוף לבד. נהגתי אל תוך בוקר כסוף של עננים צחים על שמים כחולים מאופק לאופק, כפי שיכולים שמים להיות רק במדינה עם עשרות דונמים לנפש. בעצם, חשבתי, עכשיו גם אני נכלל בחישוב הזה של הדונמים. יכול להיות שאילצתי את כל הנפשות שכבר כאן להתפשר על קצת פחות.

תחנת הרדיו הארצית טריפל ג'יי השמיעה מוזיקה משנות השמונים. מוזיקה מעשור שאלוהים תפס בו שנת צהריים ולא שם לב מה קורה לנו כאן. הוא נימנם ולא קלט שצבעים כמו ורוד ואפור נהפכים לאופנתיים. הוא לא ראה שהחגורות שנשים חוגרות נהיות דקות, והמכוניות שגברים חולמים עליהן נעשות מרובעות. הילדוּת שלי, כל המושגים הבסיסיים שלי, עוצבו בשנות השמונים, ולא יכולתי לעשות שום דבר בנידון. לא אני ולא אף אחד אחר. האנושות פשוט השלימה עם הרעיון שהסקורפיונז ואייר סופליי זה בסדר, ולא קם אפילו אחד מאיתנו שיזעק.

את הקניות, מצרכים בסיסיים ומיתרים לגיטרה של בועז, עשיתי בעיירה שנקראת הכניסה. במקום לחזור לחניון הקרוונים יצאתי לסיבוב ארוך וחסר מטרה עם הקומבי, עד שבשדה רחב שנגלה אחרי פנייה הדוקה באמצע שומקום ראיתי את הקנגורו הראשון שלי.

מקום של כבוד לציוד הצילום

חיה מוזרה הקנגורו. ראש של גמל על גוף של עכבר בגודל של רועה גרמני. הראשון שלי עמד בשדה העצום לבד, אפור, שפוף, רוכן אל העשב כמה עשרות מטרים ממני. כל מי שפגשתי אמר לי שאראה קנגורואים עד שיצאו לי מהאף, אבל הראשון הוא הראשון, אז עצרתי את האוטו ושלפתי בזריזות את המצלמה. זה היה בתחילת הטיול ועוד הייתי מקפיד לכסות את בסיס העדשה הרחבה בכל פעם שהחלפתי אותה בעדשת הטֶלֶה לצילומים מרחוק.

סוף שנות התשעים היו ערוב ימיו של סרט הצילום, לכל קליק הייתה חייבת להיות משמעות, ובתוך כך נשמר לציוד הצילום מקום של כבוד. עוד יגיעו הימים שתקוץ נפשי במינהלה הזאת, אבל באותו בוקר צלול עמדתי בפתח הפולקסווגן במרחק מאה מטר מקנגורו והחלפתי עדשות בסדר פעולות שעם הזמן היה אוטומטי לחלוטין: שליפה של עדשת הטלה מהנרתיק, הסרת מכסה הבסיס, החלפת עדשות, הברגת מכסה הבסיס על העדשה הרחבה שחוזרת לנרתיק. זה היה סדר עולמי קבוע שאין להפר אותו, תהליך שתפסתי כפעולה אחת ויחידה שאין לעבור הלאה ממנה עד שלא נסתיימה.

אבל בבוקר עם הקנגורו הראשון נפל מכסה הבסיס אל בין הדוושות, והסדר הופר, והיה צריך להשיבו על כנו. בתנועה מהירה צללתי אחר המכסה, שולח יד אל מתחת לדוושת המצמד, ופניי היו היכן שפּנים לא נמצאות בדרך כלל בתוך מכונית: צמודות לחלקו הקדמי של המסעד, נשרטות מריפוד יבש וקרוע, האף נעוץ בתוך חריץ מלא חומר צמרי שממלא את המושבים. וווש, כל ילדותי בנשימה אחת.

פולקסווגן קומבי

הריח הזה של פולקסווגנים ישנים, שבאוסטרליה מצאתי סוף סוף את מעיין הנביעה שלו, היכה בי כל פעם מחדש. הוא הציף בחזרה אל המדפים הנגישים של הזיכרון את הטנדר דאבל־קבינה שהיה לאבא שלי כשהייתי רק בן חמש, או את החיפושית של חבר של אחותי, לימים גיסי, שבכיתה י''א נהגתי בה כאילו הייתה שלי במשך חודש שלם של עצמאות. זה ריח כזה שאי אפשר לתאר באמת, לא חריף, לא חמוץ, לא מתוק. אולי קצת מאובק וטיפה צהבהב. קשה להגדיר אותו כי הריח הזה תמיד נעלם מהתודעה אחרי כמה נשימות, אבל מעקצץ בנחיריים כל פעם שפותחים את הדלת.

עם המצלמה מוכנה ביד ואף דחוס בריח של פולקסווגן ירדתי מהקומבי, השארתי את הדלת פתוחה כדי שרעש הטריקה לא יבהיל את הקנגורו הראשון שלי, והתחלתי לחצות את הכביש בדממה. למעט ציוץ הציפורים שמעתי רק את הנשימות שלי. נהמת אופנוע מרוחקת גרמה לאובייקט שלי להניף את ראשו בדריכות והקפיאה אותי באמצע הנתיב. צילמתי תמונה אחת חפוזה, ליתר ביטחון, וכשרעש המנוע דעך המשכתי לחצות את הכביש עם המצלמה צמודה לעין. עוד תמונה קצת יותר מקרוב, ושוב צליל של אופנוע, גם הוא קרוב יותר. נשמע כמו מנוע וי־טווין, חשבתי. כנראה דוקאטי, סיכמתי. עוד שני צעדים זריזים ושקטים והייתי כבר על הנתיב הנגדי, מצלם עוד תמונה כשמתוך הכלום שאג מנוע וי־טווין ממש מאחוריי.

ואז הגיח הדוקאטי

הפניתי את המבט בדיוק בזמן לראות את הדוקאטי המשוער מגיח מעבר לעיקול בהשכבה נמוכה ומנוע מנסר בגז פתוח לרווחה. בתוך שנייה הוא התנגש בדלת הקומבי שהשארתי פתוחה והשתטח בשאגת בריטון צרודה ובצליל רע של פלסטיק ומתכת נגררים על אספלט, מתעקמים ומתרסקים. האופנוע עף ישירות אליי, מתחכך בכביש ויורק גיצים ואבק. זינקתי כדי שיעבור מתחתיי, אבל הכידון הספיק לתפוס לי רגל והפך אותי. נחתתי על הגב, על האופנוע, ונגררנו יחד עוד כמה מטרים. בסוף, שתי שניות אחרי שהמכונה התפרצה לתוך הפסטורליה, התגלגלתי אל הכורכר שבשולי הדרך עם הפנים לכיוון הפנייה שממנה הגיחה.

הרוכב המשיך להתגלגל פעמיים או שלוש, הגפיים שלו נזרקים לכל עבר בכוראוגרפיה המשוגעת של הצנטריפוגה. בסוף הוא נחת על הברכיים והידיים, קם בתנופה ורץ אליי ואל האופנוע. שמעתי אותו צורח משהו מתוך הקסדה במבטא אוסטרלי ובטון היסטרי. לפני שתפסתי מה קורה הוא כבר היה מעליי, נובח הוראות ושאלות ומגשש לי את הגוף בידיים רועדות שמחפשות שברים פתוחים. אני בסדר, צעקתי לתוך חרך בשטף המלל והדפתי את הידיים שלו. התרוממתי לישיבה מזרחית, ניגבתי אבק מהשפתיים ובוץ מהלשון, ושנינו צחקנו.

מקור המילה קנגורו

שאלתי לשלומו. הוא טען שלא קרה לו כלום, פתח את צווארון חליפת העור וזרק את הכפפות מהידיים. ישבנו שם בשקט במשך דקה בערך, מנסים להסדיר את האדרנלין ואת הנשימה ואת קצב הלב. בתוך הקסדה שעדיין הייתה על ראשו ראיתי עיניים בצבע משונה, בערך טורקיז, שנראו כמו פעלול מחשב זול מסרט על פי סטיבן קינג. הידיים שלו גיששו מתחת לסנטר ומשכו ברצועות.

מתחת לקסדת האראי השרוטה מצאתי חיוך אוסטרלי חד וטיפוסי, כזה שיש למיק דוהאן ולפול הוגאן. אין מבנה פנים אופייני לאומה האוסטרלית, אבל בהחלט יש להם חיוך לאומי. בעיקר לגברים. זה שמולי סינן שכמעט חירבן במכנסיים כשראה איך התרוממתי לאוויר, ושאל מה לעזאזל עשיתי שם.

אחרי שהתנצלתי והסברתי שהשארתי את הדלת פתוחה כדי שהקנגורו הראשון שלי לא יברח, האיש המוזר עם האופנוע המרוסק מצא לנכון לחלוק איתי את מקור המילה קנגורו. האגדה מספרת, הוא אמר וניער אבק מהחליפה הקרועה, שכשהלבנים הראשונים הגיעו לאוסטרליה עם קפטן קוק, הם הופתעו לראות חיית כיס מטופשת שמקפצת. הם שאלו עליה את הילידים, ואלה ענו קנגורו, שזה ''אני לא מבין אותך'' באבוריג'ינית, אבל המילה תפסה תאוצה. מוזרות דרכי הלשון, הוא אמר ושלח יד ללחיצה. טרוי. טרוי מקוי.

ועוד קצת מפנגס רוכב בעולם

"מקום טוב" - עכשיו בחנויות סטימצקי ובצומת ספרים

קישורים לכתבות טיולי אופנועים בעולם של פנגס באתר השטח:

דיל הכל תלול - 2009 טיול אופנועים טורקיה

הגזיה: ''הכיבוש משחיט!'' - 2007 טיול אופנועים ירדן