הממלכה האסורה - מסע טרקטורונים למדבר הירדני

אני מנסה לא לתת לעמוד האבק שלפני להתרחק ממני...

זו לא משימה פשוטה - הרוכב, כמו רב החבר'ה כאן, לא ממש מתייחס למילה ''טיול'' כאל משהו רגוע או כזה בו מסתכלים על הנוף. טרקטורון ה-CF מוטו טרהלנדר הכתום שתחתי עובד קשה כדי לעמוד במשימה. האגודל הימיני כבר כואב אחרי יום שלם של תפעול המצערת המקוללת של הטרקטרונים, מקשה לדייק בשליטה על הגז.

80-90 קמ"ש ברמת המדבר

אנחנו נוסעים מהר - 80 קמ''ש, 90, לפעמים אפילו קצת יותר - בפלאטו של רמת המדבר של ירדן. מאחורינו הגבול הסעודי, אליו לא הצלחנו להגיע היום, ופנינו אל הירידה מרמת המדבר אל ואדי רם - והשמש המעריבה. אנחנו חייבים להשלים את הירידה המפותלת והתלולה לפני השמש. זו ירידה מהסוג שעדיף לעשות באור יום. ובכלל, אם קר כל כך כשהשמש עוד בשמיים, לאן יצנחו המעלות כשהיא תשקע? לאור העובדה שאני לובש כבר ארבע שכבות - כל הביגוד שהבאתי איתי היום - נראה לי שאני מעדיף לא לגלות.

זהירות - מכשול...

''זהירות!'' אני צועק בקסדה, כדי לסמן לאשתי, במושב האחורי, שאנחנו עומדים לתקל מכשול. אני כבר עייף, ולא תמיד יש לי כח להלחם בהיגוי הכבד כדי להתחמק מחריצים צרים או בליטות קטנות, ואני נותן למתלי הטרקטורון לטפל בהם.

הם עושים עבודה לא רעה, אבל כדאי שגם הרוכב האחורי ידע עליהם מראש. עוד פיתול ועוד פניה, ובמראות משתקף נחש אבק שנמתח על קילומטרים.

איך בכלל הגענו למרוץ נגד השמש בדרום מזרח-ירדן?

עשרים ומשהו כלים, ערב רב של דגמים, גדלים ורוכבים, נפרשים עד לאופק. השטח שטוח כמעט לחלוטין, אבל במגמת עליה קלה, ומכוסה אבנים. רובן קטנות, כאלו שהטרקטורון בולע בלי בעיה, כך שאפשר לבחור נתיב בצורה כמעט חופשית. אך מדי פעם מחכה סלע גדול יותר, ממתין לרוכב שלא ישים לב אליו בתוך האבק. היו כבר כמה כאלו היום, ולמרבה המזל זה נגמר בנזק לכלים בלבד. לעוד יותר מרבה המזל, הצוות של מוסך טריפ - מאיר, שלום ודניאל - הפגינו כישורי ''מכונאות ערבה'' למופת, וכל הכלים חזרו למצב נסיעה, כזה או אחר, וחסכו לנו חילוצים מעומק המדבר. איך בכלל הגענו למרוץ נגד השמש בדרום מזרח-ירדן? אולי כדאי שנתחיל מההתחלה. ..

כידונים ומלכים

בירדן, לא רק טיולי טרקטורונים מישראל הם דבר נדיר, כפי שהעידו עשרות הסלולאריים שהורמו לפוזיצית צילום בכל עיירה ומאהל בהם עברנו.

האגדה מספרת שבעקבות נסיון התנקשות במלך חוסיין, שבוצע בעזרת אופנועים, נאסרה הנסיעה על אופנוע בממלכה ההאשמית, וכנראה שחוסר החיבה לדברים עם כידון ומנוע התרחב לכלול גם טרקטורונים, וגם כלי צל''צ הם עניין נדיר מאוד.

קישור לכתבה מיוחדת בערוץ 10 על טיול אופנועים בירדן - משנת 2007

אישור מיוחד

אלא שלישראלים בכלל, ולעופר אוגש בפרט, קשה לעמוד בפני הפיתוי שמציבים בפני רוכב טרקטורון מאות קילומטרים של שבילי מדבר מוקפים נוף פראי ודיונות ענק. לכן הוא ניצל את כל הקשרים שצבר בשנים של ארגון טיולים בירדן כדי להשיג אישור מיוחד לטיול טרקטורונים. זה לא היה קל, וגם לא זול - הירדנים גובים אגרה נאה תמורת האישור. אבל לא היו חסרים, כאמור, לקוחות מבין חבורת המטיילים שהתגבשה סביב סוכנות ''טריפ'' בנוה-נאמן.

במעבר הגבול לא מיומנים ברישוי טרקטורונים

אחרי ארבע שעות ומשהו במעבר הגבול – מדהים כמה אפשר לסבך את הבירוקרטיה של מעבר גבול עם רכב! – אנחנו עם מספרים ירדניים בצד השני של הגבול.

ביקור קצר בעקבה לארוחת צהריים (פלאפל בפחות משני שקלים!) והצטיידות במזון ומים – ואנו מתחילים לטפס בכביש הראשי שעולה מעקבה מזרחה, לכיוון ואדי רם.

מטפסים על דרך המלך לכיוון ואדי ראם

זו חוויה מוזרה להדליק מאותת ולצאת לעקיפה על סמיטריילר וצריך לשים לב – הכלים האלו לא תוכננו לנסיעה מהירה על אספלט. כך שהירידה מהאספלט מתקבלת בברכה. אין לנו עוד הרבה שעות אור - הבירוקרטיה בגבול והעצירה בעקבה ''אכלו'' את רב היום, אבל אוגש לא מתכוון לבזבז את מה שיש. ומארגן מנה ראשונה מעוררת תאבון בין הדיונות וצוקי אבן החול המפורסמים של דרום ירדן.

הוד והדר

קשה להסביר במילים את הפלא הזה, וגם התמונות לא באמת מצליחות להעביר את ההוד וההדר של תצורות הסלע העצומות והמדהימות הללו, בעיקר כשהן צבועות באור רך של אחר צהריים. הלילה יורד, אבל לא נראה שזה מטריד מישהו, ואנחנו ממשיכים לאור פנסים. אולם לבסוף הבטן המקרקרת וההבטחות למעדני כבש המחכים לנו במאהל דוחפים את החבורה אל המחנה.

אל אבן הגבול

היום הזה יומרני במיוחד - יותר מ-300 ק''מ בשטח, בנסיון להגיע אל אבן הגבול בין ירדן לסעודיה, ובחזרה.

אוגש כבר עשה את המסלול הזה עם רכבי-שטח, אבל לא ביום אחד.

אנחנו מתחילים את היום במרחבים הפתוחים של ואדי רם, אבל נכנסים אל תוך אחד הערוצים שמתחברים אליו ומתחילים לחדור אל עומק המדבר, דרומה ומזרחה.

מטפסים אל רמת המדבר

עמודי האבן הפזורים מתחילים להתקרב והופכים אט אט לקירות של ואדי רחב, ואז קצת פחות רחב, ואנחנו מתחילים לג'עג'ע בערוץ נחל מרוצף חלוקי נחל גדולים, מנסים למצוא את דרכנו בעשרות השבילים שמזגזגים סביבנו. הקצב לא מהיר, והבולדרים גובים קורבן ראשון עם זרוע היגוי מעוקמת באחד הקומנדרים. סלע אחר דואג לישר את הזרוע, עם קצת עזרה של כח הזרוע... אנחנו מתחילים לטפס החוצה מהערוץ הראשי אל עבר הרמה שמעליו. עם רכבי שטח היינו כנראה עוצרים כל כמה דקות לעבודות סלילה וכיוון קרקעי, אך הטרקטורונים עוברים את המתלולים והמדרגות בזלזול, גורמים לך לתהות מה, אם בכלל, יכול לעצור רוכב מנוסה.

עד 1,700 מטרים

מגובה של 800 מטר אנחנו מטפסים לגובה של יותר מ-1,500 מטר, ועוד נגיע היום גם ל-1,700 מטר.

אנחנו מסיימים את הטיפוס ועוצרים לתצפית על הדרך שעברנו. הנופים שנפרשים לפנינו הם שילוב בין הערבה, מדבר יהודה והירח, והעובדה שאין שום זכר לציביליזציה - לא עמודי חשמל, לא אנטנות סלולאר, אפילו סתם מבנה מבודד - פשוט לא נתפשת לעין ישראלית.

מזרחה לעבר הרכבת החיג'אזית

מתחילים לרוץ מזרחה על החמאדות שנפרשות מאופק אל אופק ברמת המדבר בקצב גבוה, מנסים לעמוד ביעד השאפתני. יש סיכוי, אם הכל ילך חלק. ואז עקיפה קצת נלהבת מדי מסתיימת במפגש עם סלע ששובר את המתלה הקדמי באחד הטרקטורונים, ובעוד אנשי טריפ עובדים על חבישת לחץ שתחזיר את הטרקטורון למצב נסיעה, נשבר הדיפרנציאל האחורי בקומנדר שמסיע את עמיתי מגלובס. גל ההינע האחורי נשלף כדי למנוע נזקים נוספים, והקומנדר הופך ל''פרייבט'', עם הנעה קדמית בלבד. במפתיע, גם במצב הזה הקומנדר מצליח להשלים את היום בלי בעיות ומבלי להאט את החבורה יותר מדי, ואפילו בדיונות הוא מצליח להסתדר...

עד תחנת הרכבת

אבל התיקונים הללו עולים לנו בזמן יקר, ועד שהחבורה מתאחדת שוב, בתחנת המסעף של הרכבת החיג'אזית (אותו פרויקט שגם רכבת העמק היתה חלק ממנו) ברור שאין לנו סיכוי להגיע היום אל אבן הגבול.

בלב כבד אנחנו מפנים את חרטומי הכלים מערבה ומתחילים לחזור.

כמו לנחות על המאדים

על הדרך עד הירידה הגדולה כבר סיפרתי בפתיחה, אולם הנוף שנשקף אלינו מג'בל רם, שניה לפני שמתחילים לרדת, שווה פסקה משלו - האובך שמכסה את הואדי תחתנו נצבע בצהוב-כתום-אדום על ידי השמש השוקעת, ומתוכו צצים צלליותיהם של צוקי אבן חול בצורות שרק הרוח ומליוני שנים יכולים ליצור. אני בספק אם מי שינחתו על המאדים יזכו למראה עוצר נשימה יותר מזה. אבל אין זמן להתפעל כראוי, אין אפילו זמן לשלוף את המצלמה ולצלם, ואני מקלל – שוב – את העובדה שלא הבאתי איתי את המצלמה הקטנה שלי לטובת צילומי חטף כאלו.

מודה לאל על אור השמש

אנחנו מתחילים לרדת, ואני מודה לאל על אור השמש. לא הייתי רוצה לתקל שיפוע כזה, משולב דרדרת ובורות, לאור פנסים. לקרקעית הוואדי אנחנו מגיעים כבר בחושך, ונעצרים למנוחה קצרה לפני שממשיכים. מהחשיכה מגיחים לפתע נערים בדואים, ומתעקשים שנבוא למאהל שלהם לקפה, ואנחנו נעתרים. אנחנו מקבלים קפה ותה חם, והם מקבלים סיבוב על טרקטורון - עסקה שכל הצדדים יוצאים ממנה מרוצים. נראה שהזמן קפא כאן מלכת – גמלים בחוץ, מדורה בתוך האוהל ואפילו שיח' עם שבריה למותניו. עד שאחד הנערים שולף סמארטפון כדי לצלם את החוויה ולהעלות לפייסבוק שלו...

חול וחול וגם דיונה ענקית אחת...

היום השלישי הוקדש לואדי רם הקלאסי והמוכר - הדיונות הגבוהות הנשענות על צוקי אבן החול (שבפעם הראשונה, לדברי אוגש, נכבשו עד סופן בשילוב של הנעה כפולה, הספק אדיר, משקל קל – ודיונה ספוגת מים), קשתות האבן המרהיבות ונופי אבן החול הקסומים.

המסלול היה פחות מוגדר, או חשוב, הפעם, והיום הוקדש לגזים במיטב המסורת הטרקטורונית – ובאמת שאין כלי מתאים יותר לתוואי השטח הזה. אבל אחרי כמה שעות של משחקים בחול הגיע הזמן להיפרד, ואנו פונים בחזרה למעבר הגבול והחיים הנורמאליים שמעברו.

קישורים:

יומן המסע וסרטי וידיאו:

טריפ טרקטורונים במסע קאן-אם למדבר הדרומי של ירדן

פרטים על המסע הבא עם טרקטורונים לירדן:

ירדן 3 ימים במסע טרקטורונים מיוחד