האחד - כביש מספר

''אתה נוסע ממש על סף התהום, הכביש צר ומתפתל ואין שום גדר בטיחות. אני לא הייתי נוסעת משם. לא אדוני, בשום פנים'' כך תיארה פקידת הקבלה במלון במונטריי את הדרך אליה הייתי אמור לצאת למחרת.

אם לא הייתי עושה את אותה דרך בדיוק לפני שנים רבות, עם SUV מגודל, אולי הייתי מאמין לה ומברך על כך שלדודג' דארט שאיתי שורשים איטלקיים. אבל יותר מהכל, זה היה סמפטום של היחס האמריקאי לכבישים מפותלים. 

המפורסם ביותר

כביש מספר 1, לא הישראלי אלא זה שנמתח בין סן–פרנסיסקו ללוס–אנג'לס, נחשב לאחת הדרכים היפות בארצות–הברית ואולי בעולם.

הוא לבטח אחד המפורסמים ביותר, כאשר יחסי הציבור בקולנוע ובספרות סייעו לו לקנות מקום בפנתיאון האספלט העולמי.

חלק מסודו קשור לנגישות, הוא מחבר שתי ערים מפורסמות ומתוירות ועובר בעיירות מפורסמות שחלקן, כמו כרמל ופאסיפיק גרוב, הפכו מקום מגורים לכוכבי קולנוע וסופרים ידועים.

כמעט לכל אורכו נע הכביש הארוך לצד האוקיינוס, לרב באזורים שטוחים. אבל בחלקו המפורסם הוא תחום על ידי הרים וצוקים דרמטיים, וכאן הטבע נותר המלך. 

הכביש ארוך, מפותל ואיטי. זו לא הדרך למי שממהר להגיע משער הזהב לעיר המלאכים, אבל אם יש לכם יומיים - שלושה, לא תתחרטו שהגעתם. עם ילדים ובלי, עם תקציב בזבוזים או ארנק מצומק, יש כאן הכל לכולם... חוץ מקפה טוב.

אבל הרי אנחנו בארצות–הברית, למה ציפיתם? ספרי התיירות מדגישים שכדאי להתחיל בצפון (כלומר מסן פרנסיסקו) ואנחנו מצייתים. הסיבה: כך נעים בנתיב הקרוב לים ולנוף. נשמע ילדותי אבל משמעותי, גם כי זה מסייע להיכנס למפרצי החניה לצורך צילומים. 

רגע לפני שנצא למסע כדאי להזכיר את מזג האוויר. למרות החופים הנפלאים, הקיץ אינו בהכרח חם, ובתחילת אוגוסט הסתובבנו עם מעילים - המשך טבעי לסן–פרנסיסקו. המקומיים הסבירו שהאביב נעים יותר. 

בואו נתרכז

אם אתם קצרים בזמן, כדאי להתרכז בקטע שבין מונטריי לסן סימיון. או שאתם יכולים להתחיל כמונו ולרדת לכביש החוף ישר מסן פרנסיסקו, ולנוע לאורך החופים הלבנים המשופעים בעופות מים. אפשר לעצור בסנטה–קרוז לחניית לילה וביקור בפארק השעשועים, אם כי עדיף להגיע למונטריי. 

מונטריי הפכה אבן הדרך ב'קיץ של האהבה' - 1967 (אצלנו זה היה הקיץ של המלחמה, אבל כל אחד והטעם שלו). פסטיבל מונטריי שהתקיים ב–1967 הפך את ה'אמהות והאבות' (‘קליפורניה החולמת') לכוכבים, וגילה לעולם את ג'ימי הנדריקס ואת להקת ה'מי' הפרועה.

רבים רואים באירוע צעד ראשון לקראת הפסטיבלים הגדולים ובייחוד וודסטוק שנערך שנתיים אחרי. כל זה מסביר מדוע לצד מזח הדייגים התיירותי, או ב'קנרי רוו', תמצאו גיטריסטים מזמרים להיטים מהתקופה ההיא.

קשה לדמיין שהעיירה השקטה הפכה לרגע למרכז העולם (ועדיין נערכים בה פסטיבלי ג'ז ובלוז). היום זו עיירת דייגים תיירותית, שמהווה מרכז מצוין לטיול באתרים שסביבה. 

מונטריי מפורסמת באקווריום ובשפע החנויות והמסעדות, אבל האטרקציה מספר אחת פזורה על החוף. מדובר בכלבי הים, לידם ניתן גם לשוט עם קיאק (אם לא קר) ואריות הים (האריות גדולים בהרבה ובעלי אוזניים חיצוניות).

כן, כביש מספר 1 הוא הזדמנות מצוינת להשלמת מידע על יונקי הים שאימצו את חופי קליפורניה. לחובבי הרכב כדאי לבדוק אם במסלול המפורסם של לגונה–סקה הסמוך יש אירוע. 

קלאסיקה

ממונטרי כדאי להמשיך לקצה חצי האי - שם ממוקמת פאסיפיק גרוב ולהיכנס לפבל ביץ' ולכביש ''17 המיילים''. מדובר בדרך יפה גם אם הכניסה יקרה מעט. ואם חשבתם שבפאסיפיק גרוב גרים העשירים חכו... חובבי הרכב מכירים את פבל ביץ' בזכות תערוכת המכוניות הקלאסיות הנחשבת - ''קונקורס דה אלגנס'' - שמהווה גם תחרות לכלים משוחזרים ובאופן תדיר מארחת מכוניות שמחירן מיליוני דולרים. 

הכבישים מפותלים ופוגשים בחופים פראיים, שגם בהם תראו יונקי ים וציפורים. בכל מקרה, מגוון נאה של פיתולים, הכביש קרוב לאחוזות ובתים כך שקשה ללחוץ על המצערת.

הכביש מסתיים בכרמל, עוד עיירת חוף שקטה, יפה ומאוד אלגנטית, שהתפרסמה בין היתר בגלל אחד מראשי העיר שלה בעבר - קלינט איסטווד. 

מתחילים

עבור רב האנשים, כביש מספר אחד הוא מאה המיילים שנמתחים דרומה מכרמל לכיוון סן סימיון. זהו האיזור שמכונה ''ביג–סור'', שנגזר מהביטוי ''הארץ הגדולה שבדרום''.

הכביש, שנסלל בשנות השלושים, הוגדר באמצע שנות השישים כדרך הנוף הראשונה בארצות–הברית. הוא מתפתל מעל הים, על צוקים ומתחת להם, וחולף על גשרי קשתות. המפורסם בהם הוא גשר ביקסבי שנחשב שנים לגשר ''קשת אחת'' הגדול בעולם (גובהו 79 מ' ואורכו 213 מ').

זה כמובן גם החלק המעניין ביותר לנהיגה, וכדי ליהנות ממנו צריך להתפלל ליום נטול תנועה - לא עניין פשוט בקיץ שמושך המון תיירים. הפיתולים מגוונים והכביש לא צר מדי, כך שאין פחד מתנועה נגדית - למעט ניידות...

בין שפע השמורות, שדורשות כניסה רגלית, נמצאת מסעדת נפנטה החביבה על כוכבי הוליווד ולא בכדי. ממרפסת המסעדה נפרשת תצפית מדהימה דרומה.

אל תתביישו לעצור - לא תהיו היחידים שמטפסים עם מצלמות למרפסת. במפלס התחתון יש גם בית קפה - למי שסטייקים יקרים על הבוקר אינם הסיפור שלו (כמובן שבאמריקה יש קליינטים לארוחת בוקר שכזו). 

אנחנו מתחילים ללחוץ קצת על המצערת. יש עוד כמה פניות לפני שנגיע לפידראס בלנקאס, השמורה הקטנה שמפורסמת בפילי הים (הגישה נוחה יותר מאשר בפוינט לובוס הצפונית, שגם בה חיים פילים ימיים). החיות שכמעט נכחדו זוכות כאן לטיפוח, ולא תתקשו לזהות אותן בגלל האף הגדול.

תחנה אחרונה

מכאן כדאי להזדרז לתחנה הבאה, סן סמיון. אנחנו לא מדברים על עיירת המלונות אלא על טירת הרסט, המעוז שבנה אייל העיתונות וויליאם הרסט בין 1919 ל–1947 (כשעיתונות עוד הייתה רווחית...).

בקיץ ובסופי שבוע מומלץ להזמין מקום בסיורים שמראים איך חיו העשירים באמת (56 חדרי שינה, 61 אמבטיות...). לפני הביקור חשבתי שמדובר בעוד קיץ' אמריקאי, אבל השילוב בין הטירה המיוחדת לנוף שווה ביקור. 

מכאן אפשר להמשיך לכניסה לסולוונג, העיירה ה''סקנדינבית'', אבל אם הזמן קצר מומלץ לישון בסנטה ברברה, אחת העיירות התוססות באזור, לפני הסיום בלוס–אנג'לס. 

על הדרך

האורך המלא של כביש 1, בין סן פרנסיקו ללוס אנג’לס, הוא 700-730 ק''מ. המרחק בין מונטריי לסן סימיון – 167 ק''מ (אחרי תקופות גשומות כדאי לוודא שהכביש פתוח)

אתרים ועלויות כניסה:

האקווריום של מונטריי – בין 25 דולר (לילד) ל-40 (מבוגר).

כביש 17 המייל – 10 דולר לרכב.

אירוע הקונקורס דה אלגנס בפבל ביץ’ יערך השנה ב-17.8.

ביקור בטירת הרסט – בין 12 דולר (לילד) ל-25 (מבוגר).

צפיה ביונקי הים במונטרי ובפידראס היא חינם.