הודו אופנועים - אוגוסט 2014

חלום מוטורי בשיא הגובה

ה-Great Himalayan Range היא דרך ההרים הגבוהה בעולם, 492 ק''מ של כביש (אם אפשר לקרוא לאספלט המצ'וקמק הזה כביש) ושביל (שיש שיאמרו שזה בכלל שטח) עם מספר מעברי הרים מוטורים שמעל 5,000 מטרים. הדרך מחברת את העיר מנאלי שבמדינת הימאצ'ל פראדש לעיר לה - בירת חבל לדאק שבלב רכס הרי ההימליה שבהודו. לאורכה של הדרך מעט מאוד אוכלוסיה, חלקם נוודים, רובם טיבטים - בודהיסטים ומעט ישובי קבע הנשארים במקומם גם בחודשים החורף הקפואים כשהדרך סגורה למעבר. החשיבות הצבאית של הדרך, החיבור של צפון הודו ואזורי הסכסוך עם סין, מצפון מזרח, ופקיסטאן, מצפון מערב, היא הסיבה העקרית להשקעה של אלפי עובדים בתחזוקה סיזיפית (ללא סוף) של הכביש. עובדים אלו, החיים באוהל עם כל משפחתם לצד הדרך, מנסים לסלול את הדרך, להרחיבה, לתחזק את הגשרים, למנוע מפולת סלעים, לפנות סחף ולאפשר מעבר רציף במשך 4 חודשי הקיץ. רב העובדים עושים זאת בעבודת ידיים ועם כלים פשוטים - כמו פטיש ואת חפירה, שוברים סלעים אדירים לחתיכות אבן קטנות המשמשות לביסוס הדרך והכנה לסלילה, שאולי תעשה ביום מן הימים. מרשים? אבל לא מסביר את העובדה כי במפות, בשילוט ואפילו על הקבלות של אגרת מעבר הדרך רשום כי מדובר בדרך מהירה (HighWay). מרשים מאוד!!

הסרט המסכם של גל גונן - סיכום מצוין למסע:

רכס ההימלאיה

רכס ההרים הגבוה בעולם נישא לאורכם של 2,400 ק''מ מאפגניסטאן ופקסיטאן במערב מזרחה להודו עד נפאל כשמצפון טיבט וסין. שיאו של ההר בפסגת האוורסט - 8,848 מטרים - הפסגה הגבוהה בעולם! ועוד 14 הפסגות הגבוהות בעולם!! הרכס האדיר ''משכן השלג'' (בסנסקריט) שפיסגותיו מושלגות כל השנה התחיל ל''טפס'' מעלה לפני כ-80 מליון שנה (הר ''צעיר''). התנגשות של תת-היבשת ההודית אשר נעה צפונה עם אירואסיה - גוש היבשת הגדול של חצי הכדור הצפוני, יצר קימוט אדיר שעדיין פעיל ועוד נע כ-2 ס''מ צפונה ומעלה כ-חצי ס''מ מעלה כל שנה. הרי ההימלאיה יוצרים מחסום גיאורגרפי ואקלימי בין תת היבשת ההודית (שם חם ולח מאוד בקיץ) לבין הרמה הטיבטית שהיא מדברית - אלפינית והריה צחיחים, למרות שהנחלים בה זורמים בשצף, העמקים ירוקים והפסגות לבנות משלג.

הדרך לתחילת הימלאיה

הדרך ארוכה היא! וקשה! התחלנו בטיסה למוסקווה, שם נהנינו מיום טיול במרכז העיר סביב הקרמלין והכיכר האדומה. המשכנו בטיסת לילה לדלהי - העיר הגדולה של צפון הודו ובמקום להתקדם צפונה עם טיסה (אשר בוטלה כ-3 ימים קודם לטיול עכב סגירת שדה התעופה של קולו) נסענו לנו באוטובוס (פרטי משלנו וממוזג היטב, עד אשר ביקשנו להנמיך את המזגן ומרגע זה גם לא היה מזגן). משדה התעופה של דלהי כ-200 ק''מ צפונה על כביש טוב (מעולה! במונחים ההודים) הגענו לאחר 4 שעות של נסיעה לצ'אנדיגאר, שלמרגלות הרי ההימלאיה. מכאן הכביש הטוב הופך לכביש הררי, חלקו שלם, חלקו משובש וחלקו שביל עם מפולות סלעים ובוץ לצידו. רק עוד 300 ק''מ במעלה ההר לגובה של 1,900 מטרים, אבל ''רק'' 12 שעות של נסיעה רצופה עד מנאלי - בירת עמק קולו. עייפים ואף רצוצים נכנסנו למלון מפנק שכמעט הכול בו ההפך מהסביבה ההודית לתוכה נחתנו הבוקר.

החוויה מתחילה - היום הראשון לרכיבה

לאחר ארוחת הבוקר חיכו לנו האופנועים בחניית המלון, נסיעה לתדלוק, התקנת מראות (התקינה ההודית העדכנית INDIA6 מתנגדת לאביזרי בטיחות המכבידים על כלי הרכב ומחייבת צופר בלבד) והחלפה של הנפילד אחד שהחליט ''לגמגם'' כבר ביום הראשון, ואנו בדרכו צפונה לעבר ה-רוטאנג לה - מעבר הגוויות!

מגובה של 1,900 מטרים של מנאלי הכביש מטפס ומתפתל בין מדרונות ירוקים ומפלי מים אדירים והשמיים! (בני דויטש יודע לבטא זאת היטב בתמונות).

עיקול ועוד עיקול, הרוב כביש ובאמצע קצת שבילים. עוקפים בזהירות משאיות ואוטובוסים שלא עוברים קמ''ש ואילו אנו על ההנפילד ממש ''טסים'' בכ-40 קמ''ש בעלייה. הדגלים הצבעוניים, הסטופה - מבנה תפילה קטן, וגלי אבנים מבשרים כי הגענו למעבר ההרים (PASS) בגובה של 3,900 מטרים. הרוח חזקה וקפואה ואנו יוצאים בדרך צפונה ולמטה.

מחסום דרכים למרגלות הרוטאנג לה מבקש דרכונים מכולם וכאן אנו מפתחים את השיטה שאומרת: ''דרכון אחד מספיק!''.

עוצרים לצד הדרך ומחכים לרכב הליווי שיביא את ארוחת הצהרים (עם הימים למדנו שבן וצב הכי אוהבים את ארוחת הצהרים) וטוב שהוא הגיע כי גם יש פנצ'ר.

חוצים את קיילונג, ה''עיר'' הגדולה האחרונה שנפגוש בדרכו צפונה, הכביש הטוב חוזר להיות שביל ועוד פנצ'ר באותו האופנוע ובאותו הגלגל! כך שזה הזמן לבדוק את הג'נט (החישוק) שחושף שיניי ברזל דוקרנית (מצוין לפנימית!).

השמש שוקעת ואור הפנסים עושה לנו טוב, כמעט ואין תנועה על הכביש-שביל (וזה מאוד נוח) ומזג האוויר הופך להיות קר עד שמגיעים למעבר הרים בגובה של 4,800 מטרים - שם כבר קפוא!

עוד כשעה רכיבה ואנו יורדים על דרך עד למאהל שלפני עיר האוהלים סרצ'יו, בגובה 4,400 מטרים.

סך הכול 220 ק''מ ליום רכיבה ראשון, 12 שעות רכיבה מתוכם שעתיים בלילה.

פותחים סינגל - היום השני לרכיבה

ממתחם האוהלים של סרצ'יו יצאנו בבוקר לעבר מעברי ההרים. התרגלנו לאיכות הדרך ולשילוב הבלתי ברור בין אספלט לשביל. אנו רוכבים לאורך הנהר הזורם, יורדים לדלתה הרחבה בה מתחברים שני נהרות יחד ועוזבים את הנהר לטובת טיפוס למעבר ההרים.

רגע לפני מעבר ההרים ולאחר שגמענו 80 ק''מ מחליט אריק כי הגיע הזמן ''לפתוח סינגל'' הררי עם ההנפילד. ירידה חדה במצוק, על הגלגלים, מביאה את אריק והאופנוע כ-70 מטרים למטה שם הם נכנעים לתנאי השטח ונשכבים על הצד - לאריק ולאופנוע שלום! ובגרסה האחרת - אוטובוס שעבר מול אריק גרם לו לסטות מהדרך. הפתרון פשוט - לצפצף! שכן בהודו מקפידים מאוד על בטיחות ואביזר הבטיחות החיוני ביותר לפי התקינה המתקדמת שלהם הוא הצופר!! או כמו בסולגן של נהיגה מונעת בהודו (שבודדים מגיעים לקורס זה כי בינתיים נשמתם הספיקה להתגלגל כמה וכמה פעמים): צפצף משמע אני קיים!!!

לאריק ולאופנוע, כנכתב, שלום. עכשיו רק נשאר למשוך את האופנוע חזרה מעלה ולשוב לרכוב. אבל כאמור - אריק פתח סינגל עיזים נאה לצד הדרך והחזרה ל מעלה באמצעות חבל אורכת 2 דקות. בשביל לסיים את האירוע אפשר לציין כי הרוכב שמאחורי אריק, שראה את אריק נעלם מתחת לקו הרכס, בלם בחוזקה, נעל קדמי, נפל ושבר את מערכת השעונים המפוארת של ההנפילד שלו (שזה יהיה הנזק הגדול ביותר שלנו לאורך הטיול).

בפאנג - מתחם צבאי ואוהלים אנו עוצרים לחכות לרכב הליווי, מחכים, מחכים ומחכים... רק בלילה נבין שהוא עקף אותנו כשמשכנו את האופנוע של אריק מהתהום (והוא באמת לא הבין מי ה'מפגרים'' שגוררים עם חבל ואופנוע משהו מהתהום).

40 ק''מ מפאנג מחכה לנו כביש סלול חדש, משהו דליקטס שמאפשר לנו לרכוב בשיא המהירות - 80 קמ''ש! (הפעלנו את הוויז שידווח על מצלמות אך בגלל המהירות הגבוהה האייפון לא הצליח להתאפס על עצמו).

לאחר 20 ק''מ של כביש פנימי טוב, עם קצת בורות בעומק של האופנוע, אנו מגיעים לכפר (יש כאלו שנזכרו במחנה פליטים שלא לכתוב עזה) שליד אגם צ'וקאר. כאן כבר היה ברור שרכב הסיוע חלף עבר והמשיך לחפש אותנו בהמשך הדרך.

אנו יוצאים לכ-80 ק''מ של כביש ושביל החוצה רכסים, מטפס למעברי הרים גבוהים, יורד לעמקים ירוקים וזורמים, אפילו גייזר חם מצאנו לצד הדרך, ובסופו של יום, שכמובן גם נכנס לאיזה שעה וחצי ללילה אנו מגיעים למחסום של אגם צ'ומורירי. גם החיילים במחסום מופתעים מהשיירה הקטנה אבל אנחנו עם רינה בלב, בכל זאת הירח זורח על האגם, מגיעים למאהל המקסים שלצד הנהר.

יום שלישי בלב ההרים - מנוחה באגם צ'ומורירי

שקט ושלווה, מנזר בודהיסטי במרכז הכפר קורזוק שמפתח משנה לשנה ממרכז נוודי למרכז תיירותי שכן ההודים מאפשרים בשנים האחרונות (ובאישור מיוחד כמובן) להגיע לכאן ולהינות מהצבעים המתחלפים של אגם צ'ומורירי.

הבודהיסיטים מאמינים כי הנשמות שבהמתנה (לגלגול הבא) מחכות במי האגם(ים).

אנחנו במנוחה (בגובה של 4,600 מטרים), צוברים כוחות לימי הרכיבה הבאים, מטיילים בכפר הקטן, שומעים תפילה במקדש ולמי שעוד יש כוח, או רוצה לצלם את האגם מגבוה, מטפסים לעמדות תצפית שסביב האגם (4,900 מטרים) ו''סופגים'' הרבה הודו (של ההרים הגבוהים).

לאורך ההינדוס - היום הרביעי לרכיבה

מסתבר שגם לעיר השוכנת בגובה של 3300 מטרים אפשר לרדת... מאגם צ'ומורירי, מגובה של 4,600 מטרים, אנו יוצאים על דרכים כבושות המטפסות למעבר הרים בגובה של 4,900 מטרים ויורדים עד הגשר הגדול המזרחי מעל נהר ההינדוס.

ההינדוס הוא נהר ''קטן ושולי'' בתת היבשת - כזה שהעניק את שמו למדינה ולכל תת היבשת - בקיצור 3,200 ק''מ מהרמה הטיבטית, מערבה במרכז הרי ההימלאיה ודרומה בפקיסטאן עד לים, כמות אין סופית של מים, כשעכשיו בסוף הקיץ הנהר רדוד (הכול יחסי) ובחורף מטפס בעוד כמה עשרות מטרים ואוסף איתו את כל מה שאפשר.

לאורך הכביש והנהר כפרים קטנים ומקדשים בלב בוסתנים ירוקים. עצרנו צ'ומאנטאג לראות (ולנשום את הגופרית) עם מעיינות חמים (לא משהו שהייתי בונה עליו לחופשה רומנטית הררית) וכביש טוב למעט הסוף במורד ההינדוס מביא אותנו עד לצומת הגדול של אופשי שעל הדרך הראשית ללה.

בסיסי צבא, המון משאיות צבאיות, מאגרי דלק צבאיים וגם מפקדים בכירים ברכבים עתיקים (כנראה שיש כבוד בקרב הפיקוד הבכיר למועדון החמש) מלווים אותנו כל הדרך צפונה בתוך עמק מרקה עד ללה.

ככול שמתקרבים לבירת העמק התנועה סואנת, יותר בתים על הכביש, יותר מסחר, יותר מקדים, יותר סטופות ודאבות ויותר אנשים - על הכביש כמובן.

אחר הצהרים, כשהשמש עדיין בשמיים, אנו מדוממים מול המלון (מבטיח ש''תקלת זמנים'' שכזו לא תחזור בשנית). סך הכול 215 ק''מ ליום רכיבה מהנה במיוחד.

הכי גבוה שאפשר - היום החמישי לרכיבה

היום המשימה היא פשוטה וברורה - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם - קרדונגלה - 5,602 מטרים באוכף שעל קו הרכס המפריד את העמק של לה מעמק נוברה (זה כמעט כמו האלברוס - ההר הגבוה ביבשת אירופה). מזג אוויר חמים מקבל את פניננו בפיתולים הרבים המתעקלים מעלה, במחסום הצבאי הדרומי הכביש הופך שביל ומזג האוויר מתקרר, לקראת מעבר ההרים מתחיל לרדת שלג (הלו! מה זה כאן? לא הבטיחו טיול באוגוסט שיא הקיץ?!).

בקרגונגלה. קר, אפילו קר מאוד לחלק מהמשתתפים וזה הזמן ללבוש את כל מה שיש. אבל הכול לאט לאט, גם אין לאן למהר (הגענו!) וגם אין הרבה חמצן באוויר!

יורדים בכביש המפותל לתוך עמק נוברה ומתחילים להבין את הקסם. נהרות זורמים ברוחב אדיר, רמז למה שקורה כאן בחורף, מדרונות ההרים צחיחים לחלוטין, דיונות חול לצידי הדרכים וכפרים פורחים בתוך בוסתני עצים ופרי.

אתר הדיונות הגדול נמצא ליד הכפר הונדר - דיונות חול מעל פלגי מים זורמים. אי אפשר שלא לבדוק כיצד האופנוע הרב שימושי - להלן הנפילד, יכול גם לדיונות. והוא ללא ספק (ומבלי להפחית אוויר בצמיגים) יכול גם יכול! בקצב איטי אך בבטחה, בטח כשבוחרים את הקו הנכון ההנפילד נוסע לו על הדיונות בהצלחה (וכל מי שקיווה שאפול - שיאכל את הקסדה). ההנפילד גם חוצה את הבוץ ושלוליות המים הגדולות שלמרגלות הדיונות. בקיצור המקום הקטן והנידח הוא מגרש משחקים מענג לאופנועים (והיה כבר מי שפינטז על תחרות אנדורו במקום).

חוזרים לדיסקיט ומטפסים לדיסקיט גומפה - מקדש גדול מהמאה ה-17 ובראשו הפסל של צ'אמבה - האל הרע, בגובה של 32 מטרים שנחנך באופן אישי ע''י הדלאי למה.

חוזרים למפגש הערוצים האדיר של נהר ההינדוס ונהר הנוברה ופונים לתוך הנוברה לישון בקוטגים הקטנים והחמודים של סומור. ומסכמים יום מוצלח ומהנה של 165 ק''מ רכיבה.

חוזרים ללה - היום השישי לרכיבה

התעורננו בנחת בתוך עמק נוברה בכפר ציורי שכולו בוסתני פרי. אפשר לחשוב שאנחנו בקיבוץ... רק כשה''אין חשמל'' בשעות הבוקר מזכיר לנו שהתעוררנו בהודו.

עולים על האופנועים ויוצאים לרכיבת צילום על הכביש החוצה את שפך הנהר בחיבור של הנוברה עם ההינדוס כשמסביב ''ים חולות'' קטן. לא ברור איך? אבל כאן בהודו חבורה של אופנועי הנפילד היא אטרקציה, במיוחד לילדים הקטנים שצצים משום מקום.

מתחילים לטפס חזרה דרומה את הקרדונגלה, הכביש מפותל ומהנה לרכיבה עד אשר מגיעים למחסום הצבא הצפוני. מכאן הדרך הופכת שביל ומגיעה עד לשיא הגובה של המעבר. היום יותר חם מאתמול, או שהתרגלנו למזג האוויר הקר שבפסגה.

לארוחת צהרים אנו עוצרים בכפר קטן בתוך העמק של לה ופורסים לצד הנהר הזורם - פשוט! מכאן מתגלגלים לתוך לה. העייפות ''פושעת'' ומספר רוכבים שעד כה שמרו על הכידון מעל הצמיגים בודקים גם את הקרקע. לכולם שלום.

חוזרים לתוך לה, מיד קופצים עלינו הסוחרים ומציעים לנו עסקאות מגוונות חלקן, כך אומרים המבינים, אפלות. מחזירים את האופנועים והופכים להיות ''תיירים'' רגילים. הופעת פולקלור מקומית במלון, ארוחת ערב ושינה טובה - מגיע לנו!

יום של תיירים בסיור בעמק של לה

אנו מתחלקים לשני רכבי תיירים יוצאים לסיור מקדשים בודהיסטים בעמק מרקה.

אנו מתחילים במקדש טהיקסי, כ-20 ק''מ מלה, על גבעה גבוהה פזורים מבנים של נזירים ובראשם הגומפה המרכזית בתוכה פסל של בודהה שגובהו 14 מטרים שיש אומרים שהבעת פניו היא שילוב של שלווה ואיום מגחך.

קרוב יותר ללה ועל המצוק המשקיף לנווה המדבר עם האגמים נמצא ארמון שיי. בגומפה שבמרכזז שרידי המצודה פסל של בודהה, הפעם רק 7.5 מטרים.

את הסיור התיירותי סיימנו בתצפית על לה ממבצר צמו החולש על העיר ונמצא ממש מעל העיר העתיקה ושני המסגדים שבמרכז לה. את שעות אחר הצהרים נצלנו לשוטטות וקניות בחלק התיירותי של לה.

יום אחרון - נוק אאוט בדלהי

נוק אאוט שרואים בו כוכבים באמצע היום! מכה לפנים ועוד בעיטה לעורף כך זה שנוחתים מהההרים הגבוהים והשלווים לתוך הסחי של דלהי - חם, לח, דביק ושיא הזיהום באוויר ועל הקרקע בסביבה של אנשים ממעמדות שונים שחלקם חיים תחת הגשר וכל רכושם הוא שק יוטה. אבל כולם מחייכים, מרוצים מהחיים ומתגלגלים הלאה. אין לאן להתקדם או בעיקר אין רצון להתקדם כשיזמות אישית זה משהו מוגבל מאוד. ובכל זאת דלהי עמוסה בכלי רכב - ריקשות, עגלות עם שוורים, אוטובוסים מעשנים, רכבות, משאיות עמוסות סחורה, בעלי חיים ואנשים - כולם יחד בעירבוביה בתוך המשאית. דלהי הייתה הבירתה של הודו האיסלמית והבריטים בנו את ניו-דלהי. אנו התחלנו את הסיור בשוק הישן שמסביב למבצר האדום והמשכנו בסיור עם האוטובוס הממוזג (כך זה שבחוץ 40 מעלות ו-100% לחות) למקדש הלוטוס, לבניין הפרלמנט, לשער הודו וקבר החייל האלמוני, ולסיום בית הכנסת והקהילה היהודית.

מתוך הכתבה של ינוקא באתר פול גז:

'' גם אוגש בעצמו הוא סוג של תופעה. לטעמי מסע לקצווי עולם מן הדין שיהא איתו. טיפוס של שואף קצה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. תמיד, במסע איתו, בסיומם של היום הראשון או השני תרגישו שהוא הגדיש עליכם את הסאה, מתח לכם את הסבלנות, דחק את כושר הסבל לאיזה קצה בלתי נסבל ומישהו כאן צריך לחטוף מכות על הגזמה פראית.

אז חלה אתנחתא ופתאום מבינים שהחויה שקיבלתם היא ייחודית. איתו החויה לעולם תהיה קיצונית יותר, בעלת קצוות משוננים יותר ולפיכך גם מרגשת יותר.

מאוגש תקבל את כל מה שהאחרים מציעים ועוד קצת, עוד טיפה, עוד משהו, עוד בונוס שיהפוך את הטיול שלך למיוחד ולחויה שלא תשכח ממך עד אחרון ימיך. תוך כדי המסע תתוודע לפינות שקיימות בך ואולי עוד לא נחשפת לקיומן וצריך מישהו שיחפור אותן החוצה, מישהו שהשפיץ שלו נמצא קצת יותר גבוה מאצל האיש הממוצע, וטוב שכך.

ובנקודה זו אני חושב שאסיים. נראה לי שאמרתי וסיפרתי בערך חצי. אם גם אתם מרגישים כי עוד לא התחלתי את הכתבה סימן הוא שחווית הודו גדולה וכבירה ממילים.

הכי טוב שתסעו לשם גם אתם ותחוו את הודו לבד. רגע, מה לבד? – קחו אתכם אוגש! ''

לכתבה המלאה של ינוקא (פורסם באתר פול גז) - הקליקו כאן

ממוסקווה ועד מנאלי

מטפסים ממנאלי למעברים הגבוהים:

אגם צומורירי:

הגשר המזרחי מעל ההינדוס:

שיא הגובה שיא האושר:

הקרדונגולה - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם:

עמק נוברה:

המקדשים סביב לה:

המקדשים סביב לה

לה ועמק מרקה

ניו-דלהי:

דלהי:

מסכמת בבלוג שלה לימור תמם הלא היא - צב :

'' אני אחת הצבים הכי מפונקים בהיסטוריה של היקום. אני שונאת נסיעות ארוכות ברכב, אני חייבת להתקלח לפחות פעם ביום, אני בררנית באוכל יותר מילד בן ארבע ואני שונאת, שונאת, שונאת שחם לי. אם להוסיף לכל זה את העובדה שאני פחדנית איומה אני עדיין קצת מופתעת שעופר הסכים לי להצטרף לקבוצה בכלל. מזל שהוא לא ידע את כל זה כשנרשמתי .

כשאני קוראת עכשיו את כל מה שעבר עלי בטיול הזה ומסתכלת על זה מבחוץ קשה לי להאמין שבאמת הייתי שם, שעשיתי את כל זה. שלא נשארתי במנאלי, משותקת מבהלה אחרי הרכיבה הראשונה, רוקעת ברגליים כמו ילד קטן ומסרבת בתוקף להמשיך לרכוב. חלק גדול בהחלטה שלי לבלוע את הפחד ולהמשיך, no matter what, הוא עופר. האיש נולד להוביל. מרגע שיצאנו לדרך ועד הפרידה בסוף הטיול הוא נשאר מחייך ונינוח, מוכן ומצוייד לכל תקלה ונותן את התחושה שיש על מי לסמוך, גם כשאנחנו תקועים באמצע השטח בחושך מוחלט ויש עוד שעתיים רכיבה לפני שנוכל לנוח. לכל בעיה היה פתרון, וכל הפתרונות היו בתיק הגב של המדריך .

המסע הזה לקח אותי לקצה גבול היכולות שלי, והראה לי שהגבול הזה רחוק בהרבה מהמקום בו חשבתי שהוא נמצא. היה קשה, היה מעייף, הייתי מבוהלת בערך שמונים אחוזים מהזמן, ולא הייתי מוותרת אפילו על רגע אחד. היה מעולה. אז עופר, אם אתה כאן- תודה. אם כבר ללכת עד קצה העולם, אז רק אחריך. ואם תסכים, אפילו שעכשיו אתה יודע כמה מפונקת אני, אני בהחלט מתכננת לעשות את זה שוב. נתראה בשנה הבאה במרוקו.

קישורים לבלוג של צב:

מסע להימאליה - חלק רביעי ואחרון

מסע להימלאיה - חלק שלישי

מסע להימלאיה - חלק שני

מסע להימלאיה - חלק ראשון

הסרט באורך מלא של המסע:

תודה ענקית לחברי הקבוצה ולהתראות להודו עד לפעם הבאה...

קישורים לגלריות ולמסעות העתידיים:

קישור לגלריה עם הרויאל הנפילד בתל אביב
קישור לגלריה - החוויה בעיצומה
קישור לגלריית הסיום עם סרטון מהרכיבה על הדיונות של נוברה
קישור לביקור באגרה ובטאג' מאהל
קישור לפרטים על מסע האופנועים הבא לצפון הודו
קישור למסע כלי הרכב הבא לצפון הודו - המעברים המוטורים הגבוהים בעולם