האתגר בהימאליה - הודו אופנועים, ספטמבר 2014

מגיעים להודו...

ניו דלהי, בירת הודו, היא יעד הנחיתה שלנו בתוך הודו והיא נמצאת בסך הכול - 6000 ק''מ מזרחה לתל אביב אבל הדרך אליה ארוכה! ובטח לעבר תחילת מסלול הרכיבה שבמנאלי. אנחנו יצאנו לעבר מוסקווה, טיילנו בעיר המקסימה במהלך היום, ובלילה טסנו עוד 6 שעות עד לדלהי שבהודו. תוך כשלוש שעות היינו על טיסה פנימית ולאחר כשעה ועשרים דקות נחתנו בשדה התעופה הקטן של קולו - מנאלי. מסלול קטן במקביל לכביש החוצה את העמק, בית נתיבות בגודל של חדר ומטוס בודד על המסלול. 30 שעות ארוכות של טיסות והמתנה והגענו למנוחה במלון שבמנאלי. במסע הקודם (קישור ליומן המסע), רק לפני שבועיים, בוטלה הטיסה הפנימית מדלהי למנאלי ואנו ''מצאנו'' עצמנו נוסעים / מטלטלים כ-12 שעות באוטובוס בדרך העולה מדלהי למנאלי (לא ממש חוויה מהנה ובעיקר בזבוז זמן שגרם לנו להגיע למנאלי בערב ולא בבוקר).

לאחר הנחיתה בשדה התעופה של קולו - מנאלי

מוסקווה - הגדולה בערי אירופה ואחת מהיפות בערים אירחה אותה כתחנה באמצע הדרך

מתחילים....וזה בעצם כבר היום השני למסע

למרות שהייתי כאן לפני כשבועיים (קישור) - העין לא שבעה מהירוק והנפש לא מסוגלת להכיל את מרחבי ההרים. הנוף הירוק עז של הרי ההימאליה, פסגות מושלגות בלבן, בתים בכל צבעי הקשת, אנדרלמוסיה של אנשים, מכוניות חיות והכול זורם לצד הנהרות והמפלים - פשוט מדהים ומרחיב את הנפש.

בשעות הצהרים, לאחר מנוחה והתאוששות, אספנו את האופנועים (הנפילד 500), תדלקנו ויצאנו לסיור של כ-60 ק''מ בעמק התפוחים של קולו. עם ערב עצרנו לטיול רגלי קצר במדרחוב ובין החנויות והדוכנים של העיר מנאלי, שוכנת בגובה של 1,900 מטרים, חזרה למלון ושינה טובה לקראת יום המחרת.

הסתגלות לאופנועים ולגובה בעמק התפוחים של קולו

בעמק התפוחים של קולו - מנאלי

היום השלישי - תחילת המסע מעלה: מטפסים ממנאלי לרוטנג לה

יום רכיבה ארוך שמתחיל עם בוקר ברכיבה צפונה ממנאלי, מגובה של 1,900 מטרים, וטפס ל''מעבר הגופות'' - רוטאנג לה, בגובה של 3,978 מטרים.

התנועה עמוסה במשאיות ואוטובוסים והדרך צרה אבל אנחנו מצליחים להשתחל ולהתקדם מעלה עד שאנו נעצרים בראש הטור כשממול אוטובוס תקוע והרבה חיילים הודים על הדרך. חיש מהר אנו מבינים שמול האוטובוס ניסתה משאית צבאית לחצות את הדרך ובמקום להמשיך על הכביש הצר היא הדרדרה לעבר התהום - מאות מטרים עמוק מאוד למטה, כשהיא משאירה אחריה שובל ארוך של תחמושת וציוד צבאי מפוזר בין העצים ולאורך המתלול.

הנהג מחולץ מהמשאית ואנו מגיעים אליו ראשונים. האבחון שלי אומר - אישונים בסדר, בטן חצי קשה וצלע או שתיים שבורות. אני בינתיים שומר על העירונות של הפצוע, שמאוד כואב לו והוא גם קצת בהלם (ככה זה כשצונחים איזה 300 מטרים ללא מצנח). המוני חיילים וקצינים רק מסתכלים מסביב ואילו החובש הצבאי, אשר מגיע רק לאחר 10 דקות עם תיק, יותר נכון מזוודה, של חובש, מחליט לחטא את הסימן האדום-כחול של הצלע השבורה עם ספריי שורף במיוחד. עכשיו הפצוע מתעורר בוודאות (גם זו שיטה) ואנו מחליטים ''לנתק מגע'' ולהמשיך לטפס מעלה לעבר הרוטאנג לה.

קצת ערפילי במעבר ההרים ואנו מצטלמים וחוצים את קו פרשת המים לעבר עמק להול - כאן הגשם מטפטף, לא גשם חזק אבל כזה שמספיק להרטיב אותנו ובעיקר לגרום לערוצים לזרום ולשבילים להיות בוציים (אבל לפחות אין אבק). אנו ממשיכים להתקדם צפונה ולמעלה ולאחר תדלוק עוצרים להצטלם בשער של העיר קיילונג.

משאית DJ עם כמה עשרות הודים שמחים חוסמת את המשך הדרך ואנו מוזמנים לחגיגה (ההודים חוגגים עצמאות לאורך כל החודש). אנו מקבלים כובע יעודי למסיבה, פס אדום - זרחני על הפנים ומצטרפים (ואם לא - אז מצרפים אותנו) לקצב ולריקודים.

עם חושך אנו מגיעים לשיא הגובה של היום - באראלאצ'ה (לה) בגובה של 4,890 מטרים - כשבחוץ קפוא וחשוך אך הלבן בוהק בצידי הדרך, ושלג יורד עלינו מהשמים.

עוד שעה וחצי של רכיבה בירידה, מזג האוויר מתחמם קמעה ובשמונה וחצי בערב אנו מגיעים למאהל שמדרום לסרצ'יו - עייפים, קצת רטובים, אבל כולם שלמים ועם 220 ק''מ על האודומטר.

על המפה זה מוגדר HIGH-WAY

מטפסים למעברי ההרים: רוטנג לה ובאראלאצה לה

מסיבה על הדרך ונהר זורם חוצה את הדרך

היום הרביעי - מעברי ההרים בדרך לאגם צו-קאר LAKE

הדרך המטפסת בלב הרי ההימאליה ממנאלי ועד לה היא מפעל הנדסי מרשים. אפשר לראות בכל קטע נתון את העבודה הסיזיפית (האין סופית וללא תוחלת) שההודים משקיעים ב''עבודת ידיים'' לאורך הדרך כאשר ברור כי החורף הקשה שיגיע בקרוב יחזיר שוב את המצב לקדמותו. ועדיין הדרך מסומנת במפות ואפילו נקראית בשם המחייב HIGHWAY. וכאן השאלה: אם כביש מהיר היא דרך מלאה בורות וחלקה הגדול שביל בוץ או כורכר אז האם אוטוסדרה בהודו היא בעצם סינגל? אנו יוצאים בבוקר ליום רכיבה לא ארוך במיוחד ומזג האוויר מסביר פניו. 150 ק''מ של טיפוס לעברי הרים - מקא-לה בגובה של 4,738 מטרים ומעליו לחונג-לה בגובה של 5,064 מטרים. כביש ודרך מקסימים מביאים אותנו לפאנג - עיר אוהלים שהיא בעצם עיירת הגבול שבין מחוז הימשל-פארדיס למחוז ג'אמו-קשמיר. מכאן הכביש המהיר, שהפעם סלול היטב, מקרב אותנו עד כדי 4 ק''מ של רכיבה בשטח לאגם צ'ו-קאר. או כפי שנהגנו לדייק ולכנות את האגם בשמו המלא (צ'ו זה אגם בהודית) : אגם צ'ו-קאר LAKE. כך שאם יש ספק - אז אין ספק! מזג האוויר חוזר להיות סגרירי, מעט גשום ואנו מתאספים במאהל ומקווים להתחמם עם התה החם.

היום החמישי - לאגם צ'ו-מורירי וחזרה לאגם צ'ו-קאר

הבוקר מאיר פניו והשמיים כחולים וללא ענן! אנו יוצאים מזרחה לעבר אחד האגמים המבודדים בהודו - אגם צ'ו-מורירי (גם דורשים אישור הגעה מיוחד). הדרך מטפסת ויורדת, פוגשים נוודים החיים עם העדר והאוהל כך סתם בלב ההרים. גם תמיר, הרוכב הוותיק, פוגש את הפגוש של טנדר מהינדרה כשלא הבין שצריך לנסוע בכיוון ההפוך כשרוכב ישראלי שומר על הימין. תמיר בודק מי חזק יותר: טנדר מהינדרה הודי או רוכב אופנוע מערד. והתשובה ברורה וחד משמעית! - בערד חזקים יותר!! הפגוש של המהינדרה יחד עם הגריל הקדמי מתפרקים לחלוטין. לתמיר שלום! בשביל הפרוטוקול אפשר לכתוב כי הייתי חייב להפגין כישורי חבישה... ולכן קיבעתי לו שתי אצבעות של הקלאץ. ארוחת צהרים על שפת אגם צ'ו-מורירי בגובה של 4,600 מטרים כשמסיס פסגות הרים מושלגות בגובה של 6,000 מטרים ויותר. וחזרה על הדרך המיוחדת - מחציתה כביש מחציתה שביל לאגם צ'ו-קאר. אחר הצהרים עוצרים (לעוד) להפסקת קפה לפני המאהל והמשטחים החוליים שסביב האגם מושכים אותנו לרכיבת שטח מהירה לצד חיות בר שלא מבינות ''מי רץ'' במהירות שלהם ובעיקר במרחבים הפרטיים שלהם. בשביל הפרוטוקול - הזמן מתארך, השבילים מושכים אותנו לכיוון המים ולמאהל אנו מגיעים עם השקיעה...

היום השישי - מעבר ההרים השני בגובהו בעולם

הבוקר מאיר לנו פניו עם מזג אוויר נפלא, שמים כחולים ומעט ענני נוצה בשביל האווירה והצילום. תחילתו של היום בטיפוס לטאנגלה לה 5,327 מטרים - מעבר ההרים השני בגבוהו בעולם על הדרך המהירה ממנאלי ללה.

בתחילתה הדרך המהירה היא בכלל שביל מעצבן, מטלטל ומלא חריצים ובורות (שלא להתבכיין על האבק...) בהמשך היא כביש משובח ומפותל בו ממצים את ''היכולת הספורטיבית'' של ההנפילד (לא המון כי משפשפים רגליות ברקס והילוכים מהר מאוד).

הדרך מקסימה ויורדת לתוך הערוץ של קיימאר - כפרים קטנים, חקלאות ונוף סלעי גרנית כמו בהרי אילת, רק בגובה של 3,800 מטרים ו''נחל שלמה'' מלא מים וזורם גם בקיץ... אבל חוץ מזה ממש מזכיר את הרי אילת.

מתמזגים עם נהר ההינדוס ועל הגשר הענק משאית, רמקולים, DJ ומסיבת כביש לפנים! אנחנו כבר יודעים את העבודה ומצטרפים לקרחאנה.

עוד אני מקבל אישור מעבר באופשי החברה מיישבים במסעדה מקומית על אם הדרך ונחשפים לראשונה למעדן המקומי - מומו (בשרי או צמחוני).

נוסעים צפונה לעיר הגדולה היא לה. הוי המקלחת!!! (שעה כל אחד עד שלא נשארו מים בנהר ההינדוס) והאינטרנט! (שלא עובד בגלל השיטפונות הקשים הפוקדים את חבל קשמיר).

טאנגלה לה - 5,327 מטרים

היום השביעי - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם

במזג אוויר מושלם אנו מתחילים לטפס מעלה. מגובה של כ-3,500 מטרים (לה) המטרה היא הקרדונגלה - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם - 5,602 מטרים!

הכביש המפותל הופך לשביל בוצי ולפני הפסגה הסביבה מושלגת ופסגות ההרים לבנות. טרקטורים ועובדי דרך מפלסים את השלג ובעיקר את הסלעים שהסופה שלחפני יומיים דרדרה לכביש - שביל.

לאחר תמונות, מלחמות שלג ונשימות מואצות חוצים את קו פרשת המים ויורדים לשלווה של עמק נוברה ושל נהר השיוק הזורם בו בשקט ובעוצמה. לא מבזבזים זמן ונוסעים לדיונות של נוברה - גן משחקים להנפילד שמפגין יכולות מפתיעות ברכיבה על החול ובסכיני הדיונות.

אנו חוזרים ברכיבה דרך השוק של דיסקיט וחוצים את העמק לצידו השני לשינה בלב בוסתנים - מעין ''קיבוץ'' כיאה לרוב קבוצת הרוכבים.

הקרדונגלה - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם, 5,602 מטרים!

היום השמיני - דרך נידחת... וחסומה???!!!

חם ומקסים לאורך נהר השיוק אבל אנחנו לא רוצים לחזור חזרה באותה דרך ובטיפוס חוזר לקרדונגלה. את שני רכבי הליווי אנו שולחים חזרה בדרך המקובלת ואנו יוצאים למסלול אחר. למרות האזהרות וכל הבדיקות של המקומיים - הדרך לטענתם סגורה עכב מפולות!

אבל אנחנו בהרפתקה (והיה ולא נצליח נסתובב לאחור ונחזור כמקובל). סלעים על הדרך מבהירים לנו כי אכן היו מפולות אבל אנו מסתדרים וממשיכים לטפס מעלה. וככול שעולם מעלה מזג האוויר מתקרר עד שמגיעים לשלג שלפני מעבר ההרים חזרה לעמק ההינדוס. אבל אז, בשיא הגובה, השמש יוצאת מבין העננים ואנו באומץ רב ולמען התמונה מצטלמים ללא חולצה (כי לפעמים חייבים!).

בירידה מהפס, ולקראת סוף המסע, אנו נתקעים עם שני אופנועים. קצת גרירות וטיפול במקום, או כמעט במקום, והאופנועים חוזרים למצב של נסיעה עצמאית כשכולנו בדרך ללה. את הקטע האתגרי ביותר של היום אנו מקבלים בתוך העיר לה - מסביב התנועה סואנת, המוני אנשים וחיות על הכביש ובין לבין שיירה של 13 רוכבים ישראלים מפלסת דרכה מעלה לעבר המלון המשקיף על כל הנוף המקסים הזה.

איזה גיבורים !

היום התשיעי - תיירים בלה

האופנועים כבר לא איתנו ואנו נכנסים ברוגע למצב של תייר. בבוקר אנו יוצאים לסיור בעמק ההינדוס, במקדשים המיוחדים ופסלי הבודהה הענקיים שבו. מקדש טהיקסי כשבגומפה המרכזית שלו פסל של בודהה שגובהו 14 מטרים וקרוב יותר ללה ועל המצוק המשקיף לנווה המדבר עם האגמים נמצא ארמון שיי כשבגומפה שבמרכזו פסל של בודהה בגובה של 7.5 מטרים. משקיפים על העיר ממבצר צמו ויורדים למטה ''לקרוע'' את העיר בקניות (''עסקית של לנדס'' זה שם דבר!), בגילוח טוב אצל הגלב ובנקיון מגפיי הרכיבה אצל המצחצח הכי טוב במדינה.

היום העשירי - תיירים בניו דלהי

מוקדם בבוקר אנו טסים שעתיים מלה ועד דלהי. נוחתים בדלהי והעיר גשומה אבל עד שאנו מגיעים למרכז העיר והשוק הגשם חדל (אלוהים אוהב אותנו).

הפעם בשיא הבאלגן של דלהי אני המדריך ומכאן שהסיור התיירותי מקבל צד רגלי ארוך וצד מוטורי מפתיע. המבצר האדום, מקדש הסיקים (חוויה רוחנית מיוחדת), שוק הזהב, רחובות הבאזאר והשוס! - ארבעים וחמש דקות על ריקשה בתוך הצפיפות והאנדרלמוסיה של רחובות דלהי. חוויה מיוחדת!

השער של ניו דלהי וקבר החייל האלמוני מסכמים את הסיור שלנו, מלון טוב, ארוחת ערב לסיכום ובחצות הליל אנו יוצאים לדרך חזרה ארצה (הפעם זה יעיל וקצר) כשחלק הארי של הקבוצה ממשיך לעוד יומיים של סיור מודרך באגרה ובטאג' מאהל.

טהרה בכניסה למקדש הסיקים

תודה ענקית לכל הקבוצה שרכבה אחרי בגשם, בבוץ, בשלג, בדיונות, בכביש, בשביל ולשיא הגובה של ההימאליה

קישורים:

קישור לפרטים על מסע האופנועים הבא לצפון הודו

קישור לפרטים: מסע כלי הרכב הבא לצפון הודו - המעברים המוטורים הגבוהים בעולם