הגאורגים אוהבים את רכב השטח שלהם עם מנוע בנזין וגיר אוטומט
בטיפוס למרגלות הקזבק
למה אני פה?
הרבה שנים רציתי לבקר בגאורגיה. אבל איך שהוא זה לא יצא... וכמעט שגם לא בשנת 2011 – שזו השנה בה התחייבתי לעצמי כי אכיר את גאורגיה וגם אבדוק את פוטנציאל הטיולים שבה.
את התאריכים שריינתי זמן מראש, כרטיסי טיסה הזמנתי עוד בטרם נפתחה הטיסה לכרטוס ואוששתי קשרים מהעבר כדי להכין לי ג'יפ בשדה התעופה.
מה מטרתי?
קודם כל לחוות וליהנות ואחר כך ללמוד ולהכין את מסע הג'יפים הקרוב – קישור (בכל זאת באתי לעבוד!).
וכבר אני יכול לכתוב כי גם מסע הטיפוס של הקיץ יהיה לקזבק – ההר הגבוה בקווקז הגאורגי.
אז מה עושים דבר ראשון?
כמובן שמחפשים חנות (חנויות) של מפות. (ועל זה נאמר: כל אחד והסטייה שלו).
כך שלאחר שהוצאתי איזה 200$ על מפות בגדלים ואיכויות שונות - אני רגוע ומוכן לצאת לדרך...
הפסגה המדהימה של הקזבק - עושה חשק (כמעט בלתי נשלט)
תחליף טורקיה???!!!
אני אמנם אופטימי, ובאוגוסט השנה אף הדרכתי טיול אופנועים בהרי הקצ'קר - קישור, בצפון מזרח טורקיה (לא רחוק מהגבול עם גאורגיה). ואכן אופטימיות זה חשוב, אבל המציאות שונה וכיום לא בא לי לבקר בטורקיה, אפילו לא לעבור לטיסת המשך בשדה התעופה של איסטנבול... מעצבן! אבל אלו הם חיינו במזרח התיכון.
הגאורגים לעומת זאת הם נוצרים - כבר התחלה טובה! למרות שכמה מחבריי הטובים הם מוסלמים מירדן, ממצרים, ממרוקו, גם מטורקיה... ועוד מאי אלו מקומות בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
אבל בעיסוק עם נוצרים החיים פשוטים יותר. מכסימום הכומר מנסה להטביל אותך באיזה בריכה, מה שקרה לי אתמול בכנסייה בטירבליסי. אבל הכול ברוח טובה, במיוחד שהבניין הצמוד (כמעט) הוא בית כנסת גדול ומפואר, שכאן כן חבשתי כיפה (בחו''ל כולנו יהודים טובים!).
וחוץ מהנושא הדתי אז הגאורגים הם מכניסי אורחים ותמיד רוצים לעזור, בשלנים מצוינים ומגישים אוכל במנות גדולות, יש להם מדינה מקסימה עם הרבה מים זורמים, ערים נקיות עם הרגשת בטחון. בקיצור בהחלט מקום שכיף להסתובב ולטייל בו.
ומטורקיה? לא שכחתי! ואני עדיין אופטימי ומקווה לחזור ולטייל שם (קישור ליומני מסעות בטורקיה).
טיבליסי – עבר ועתיד
הקלישאות הרגילות של מדריך הטיול – ''עיר של עבר עם עתיד...'', ''עיר שהישן והחדש מרכיבים אותה יחד...'' וכדומה, כנראה ונאמרו על טיבליסי.
העיר עצמה קטנה, ובהליכה אפשר לבקר במרבית אתריה, בטח ובטח באתרים שסביב העיר העתיקה שבה. כמעט מחצית מתושבי גאורגיה גרים בעיר הבירה – זאת אומרת מליון וחצי תושבים, מתוך שלושה וחצי תושבים בגאורגיה (מבלי להתחשב במחוזות הבדלניים, שלא תחת השלטון הגאורגי). העיר נמצאת בתנופת בנייה או יותר נכון בתנופת שיפוץ ובנייה וכמו שזה נראה חוקי השימור עובדים כאן חזק או ההבנה כי הישן נראה טוב, מוסיף לאווירה ומביא תיירים!
לצד הישן יש בטיבליסי מבנים חדשים שהזכוכית שולטת בהם והם מקסימים. יש שיאמרו מקרב המקומיים שהם לא מתאימים ולא משתלבים עם הישן. אך לטעמי השילוב מנצח. ובזכות זאת העיר מושכת גם ביום ובטח ובטח בלילה שהאתרים הישנים והחדשים מוארים – כל אחד באור הייחודי לו.
ואיך השטח?
ירוק, זורם, לבן, עתיק, כפרי ומלא בוץ – וזה הכי בקצרה שאפשר.
על כל חוויות השטח – ארחיב בהמשך... ואולי רק לאחר שאחזור עם קבוצת הג'יפים הראשונה של אתר השטח לגאורגיה – בכל זאת הם פורצי הדרך...
היום נהגתי 450 ק''מ כדי להתחיל ולחוש את הכבישים (נהגים משוגעים והולכי רגל מתאבדים) ואת השטח (שבילים מבולדרים ומלא בוץ) ואת הרכב (בנזין, אוטומט וחזק) ומחר ומחרתיים קבעתי לי מרתון נהיגה... אבל ללא ספק הדבר האמיתי יגיע בסוף החודש!
מים, כאמור, לא חסר
סתם מפל קטן שמצאתי בשטח (יותר נכון שאיזה מקומי נחמד אמר לי שהוא שם)
טיבליסי באור יום
טיבליסי בלילה
וקצת אוכל...
מעט מהשטח...
המון שלג בדרכים
זה חזק ממני!
יצר ההרפתקנות משך אותי אל לב ההרים המושלגים כאילו היו מגנט רב עוצמה.
בוץ, שלג וקרח היו מנת חלקי לאורך עשרות קילומטרים מתוך יום של 350 ק''מ נהיגה בשטח ובכבישים מפותלים (תענוג עם רכב בנזין).
שמתקרבים לאזורים המיושבים פוגשים מקומיים שעוסקים בעיקר בעיבוד האדמה ורעייה של צאן ובקר (פרות על הכביש - מראה שכיח), תמיד מחייכים, תמיד מזמינים - אבל הפעם אין לי זמן...
אזורים שלמים של עתיקות - מצודות קטנות וגדולות, מערות בודדות או מקבצים של עשרות מערות ונוף משגע - ירוק ומעליו הכול לבן ומושלג.
עוד יום בבוץ ובשלג בהרים של גאורגיה
גרירות בשלג הגאורגי
ארוחת בוקר, תדלוק (הניסאן ''שותה'' הרבה – מנוע בנזין ושלוחצים בשבילים ובפיתולי הכבישים מד הדלק יורד במהירות) ויאללה לשטח.
כביש מפותל וכייפי, שהופך לשביל כורכר מהיר, שהופך לשביל בוצי מלא שלוליות טריות ואז שער!
כניסה לשמורת טבע, מסתבר שיש כאלו גם בגאורגיה, כשהשומרים מודיעים – אין מעבר לרכב כי יש שלג! ואוו!!!
קצת חיבוקים, צחוקים (אנחנו בלאו הכי לא מבינם אחד את השני), מראה להם את שרשראות השלג שיש לי, קצת סוכריות גומי, שהבאתי מישראל, והשער נפתח! בסימני ידיים אנו מסכמים שאם המעבר חסום - אני מסתובב ויורד מטה, ובכיף אני משאיר להם את השקית של הסוכריות.
השביל מתחיל בכיף, משלב הילוך כוח וקדימה על הסלעים. מידי פעם צריך להזיז עצים שחוסמים את הדרך ולאט לאט השלג על השביל מתעצם והופך גבוה. בשלב של ''לא נוסעים יותר'', מרכיב שרשראות שלג וממשיך לטפס. לפני האוכף של חציית הרכס אני מזהה שתי לאדות ברכס המקביל ושביל שמחבר בייננו – שווה ביקור!
אני מגיע ללאדה לבנה ולאדה כתומה עם 5 מקומיים שתקועים עמוק בשלג ומנסים לדחוף ולהרים את הלאדה הכתומה. אני מציע עזרה... אבל רק שאני מוציא את רצועת הגרירה הצהובה הם מבינים במה מדובר. לאחר שאני (והניסאן) מושך מעלה את הלאדה הכתומה – יש גם שמחה! עכשיו נשארה הלאדה הלבנה - וזה די קל. משאיר להם את בקבוק הצ'ה צ'ה - או איך שנקרא המשקה החריף הזה שקיבלתי במתנה יום קודם. בכלל הצ'ה צ'ה הזה הגיע בבקבוק של לימונדה וכשלקחתי ''שלוק'' בריא - מיד זה יצא בנשיפה אדירה, היה רק חסר אש להדליק זאת, כמו בקרקס.
בסיומו של יום ירדתי לכיוון הכביש המהיר - הוא מהיר רק כי נוסעים בו מהר כמו משוגעים, מעבר לכך זה סתם כביש משובש העובר בין כפרים כשהחלק שבאמת מהיר שלו בשיפוצים. בסיומו של יום הגעתי חזרה, בריא ושלם ואף הרכב ללא נזקים, לשדה התעופה בטיבליסי (וכמובן שארקיע שוב מאחרים!). מצפה בהתרגשות לקבוצה של סוף החודש!
