פורומים

 - שטח 4x4

השער להימלאיה - בלוג הודו

14 בפברואר 2013 ב 08:20 0 תגובות 1775 צפיות profile imageOgash Ofer

India Gate

המשימה בלתי אפשרית ?!

כיוון שהמחשבות הן רחוקות טווח - ראשית יש להניח תשתית ולמצוא ספקי תיירות שישתפו פעולה.

המבחן הראשון לספק - תנו לנו רכב (בתשלום כמובן) לנסוע ולטייל את הודו לבד!

משימה שמתבררת כלא פשוטה במדינה בה רכב שכור / תיירות מגיע עם נהג, במדינה בה יש ארגוני מסיעים החרדים לפרנסתם, במדינה בה יש עדיין סכסוכי גבולות ומאבקים בין קבוצות אתניות והשלטון דואג בקנאות ליציבותו.

לבסוף נמצא הספק שמעז וכמו בשאר המקומות בהם אנו עובדים בעולם - אין לו שום קשר לטיולי ג'יפים.

מפתחות הרכב השכור עוברות לידנו, לרבות הרישיונות, אישורי מעבר, תשלומי אגרות, אישור זיהום של המנוע, ביטוח רכב שכור, ביטוח נהיגה עצמית, אישור נסיעה בכל הודו, מפות ורשימה ארוכה של מחסומים שבהם צריך לשלם מיסים שונים ובכל מיני תצורות.

עכשיו נשאר לנהוג בזהירות ולצאת לדרך...

אני מכור למפות... וגם לא רוצה להיגמל

דלהי - עיר בבלאגן

מתחילים לטפס צפונה וגבוה להרים

המשך יבוא...

יש לי עוד המון לכתוב על הודו, על הקדמה לצד הנחשלות, על הרכבים, על הנהיגה ועל הנהגים, על הכבישים, על האנשים, על התשתיות, על הצפירות בכבישים, על הנופים, על החיות, על הפרש השעות (שעתיים וחצי ?), על הטויוטה שאני נוהג בה, על האוכל והמטוגנים ברחוב.
בקיצור המשך יבוא...

בדרך למנאלי

במעבר הגוויות - Rohtang-la 3,975M

היום ההררי הראשון

את הבוקר פתחנו בטיפוס לאורך נהר ביאס עד למנאלי שהיא הבירה של עמק קולו המקסים. מנאלי היא שילוב של עיירה תיירותית עם מדרחוב ומלכודות תיירים אופייניות לבין מקדשים ומנזרים אוטנטיים. אנחנו קיבלנו ברכה במקדש האדימבה ויצאנו לדרך – צפונה ומזרחה לעבר מעבר ההרים הראשון: רוטאנג-לה. הדרך המטפסת מעלה ממנאלי, גובה של 2,000 מטרים, לכמעט 4,000 מטרים – שזה הפאס, מקסימה. הדרך מפותלת, מפלי מים ממצוקים של מאות מטרים ונוף ירוק אין סופי...
בגובה של 3,300 מטרים כשהכביש הופך לשביל בוצי מצ'וקמק אנו נעצרים בפקק גדול של משאיות, טנדרים ואוטובוסים ואיך שהוא מתקדמים לתחילת הפקק. בתחילה נראה כי הפקק נגרם עכב מפולות סלעים על הדרך ושהרבה הודים עובדים לפנות את הדרך. לאחר שאנו יורדים לעזור מתבררת התמונה – שני טרקטורים גדולים חוסמים את הדרך במחאה על נושא שלא ברור בהתחלה והמון של חיילים ומקומיים עצבניים ומרוגשים בבלאגן – ממש בוקה ומבולקה. אנו מנסים לברר את פשר האירוע ורואים חייל הודי מקבל אבן בראש ושותת דם ופלוגת חיילים הודים רודפת אחרי כמה מקומיים ועם מקלות מאולתרים ופשוט מפרקת להם את הצורה! כל כך יפה מסביב! למה אלימות? ובטח למה לחסום את הדרך ההררית כאשר עוד מעט מחשיך??
הסיפור מתבהר כאשר סמל מהצבא מסביר לנו שהם בדרך לבסיס נקלעו לתאונת דרכים בין אוטובוס נוסעים שלא שהה לבקשה לעצור והתנגש בטרקטור שעבד בדרך. מכאן התחילה תגרה והחיילים שלא קשורים לנושא קיבלו מטח אבנים, שכלל לא כוון אליהם. הצבא מסביר שהוא לא יעזוב את המקום עד שיסגירו אליו את זורקי האבנים, עובדי הדרך מסרבים להזיז את הטרקטורים החוסמים ואז מגיעה המשטרה עושה סדר ופותחת את הציר לתנועה. שיירת המשאיות ההודית פותחת בנסיעת לילה מהירה ומעיפה אבנים, אנחנו מנסים להתמודד עם הבוץ, הסלעים והדרך הצרה ומצליחים להגיע לשיא הגובה – מעבר ההרים הגבוה הראשון שלנו – רוטנג-לה 3,989 מטרים על ה-GPS.
עוד כ-80 קילומטרים בירידה ולאורך הנהר עד השער ללאדק – העיירה קיילונג. ב- 23:30 דופקים על דלת המלון – ההודי מופתע, אך מחייך ואנחנו מתרסקים לשנת לילה בגובה של 3,000 מטרים מעל נהר זורם בעוצמה.

עולים לחבל לדאק

מעברי הרים הגבוהים בעולם, נהרות שוצפים, פסגות מושלגות, מזג אוויר מדהים – מה עוד צריך בשביל טיול מושלם? התשובה: המון הפתעות בדרכים וסבלנות לדאקית אין סופית...
מקיילנוג יצאנו צפונה על הדרך ללה, בירת לדאק, 370 ק''מ של שבילים, מעברי מים, שברי כביש ומידי פעם כבישי אספלט טובים שבבת אחת נגמרים במהמורה כואבת או בשביל מלא אבנים. כל כך יפה מסביב והדרך עוברת בין פסגות מושלגות לצד נהרות זורמים שאתה רק מצפה לקטע כביש טוב כדי שתוכל ליהנות ולשאוף את כל הנוף המדהים הזה פנימה. הדרך עוברת לאיטה, יש לשים לב לאבנים ''רעות'' באמצע השביל-כביש, לתנועה נגדית שמחייבת ירידה לשוליים או בקטעים ההררים תמרונים וקיפול מראות. התנועה הולכת ומתמעטת ואנחנו לבד על הכביש – תענוג.
מידי פעם ישוב קטן או קבוצת אוהלים של עובדי דרכים עד שמגיעים לגשר ולפניו (וגם לאחריו) פקק. מה קרה? מרכז הגשר קרס ונפער בו בור בגודל של משאית. עובדי מע''צ מקומיים בסיוע תיירים עוסקים בחיבור הקורות (באמצעות חבלים) וביישור לוחות הברזל (באמצעות דריכה ונסיעה של משאית מעליהם). אנחנו יורדים לכיוון הנהר ומרחוק מזהים חבורה של צעירים ישראלים (בולטים מקילומטר) שהחליטו לחצות את הנהר עם האופנועים. ישראלים אמיצים והרפתקנים שכל אחד מהם זוכה להרגיש את מי הנהר כשהאופנועים נופלים פנימה. רטובים ומרוצים הם מנקזים מים מתיבת האוויר ומהמנוע, מתקנים פנצ'רים ואנו זוכים להכיר את הבן הצעיר של מולי גולן – שועל קרבות (רכיבה) ותיק שיחד רכבנו בארץ ובעולם (קישורים בהמשך).
לצהרים אנו מגיעים ל''עיר'' גדולה המופיעה בגאון על המפה – סרצ'יו (בלי ''קונסטצ'יה לשירותך''). המקום מתברר כרחוב של פחונים ואוהלים - ועל כל פחון שלט HOTEL. לארוחת צהרים ב''מלון'' יש שאריות של אורז ואפונה מתקופת האבן שהישיבה היא על מיטות המלון – מעניין איך היו מדרגים זאת ברשת הילטון? ולכמה כוכבים של מישלין היה זוכה האוכל?

Taglang-la 5,330M

מעברי הרים בהימאליה

אנו מטפסים למעבר הרים בגובה של 5,065 מטרים גשם יורד עלינו ועל הפסגות מסביב שלג רך השמש מפציעה בין העננים ויוצרת קשת מדהימה... רגע לפני החשיכה פנצ'ר, תיקון ולבסוף החלפת גלגל מביאה אותנו לחשיכה ולקור העז של 5,000 מטרים בהימלאיה. ממלאים סולר מהג'ריקן (40 ליטר זה כבד ובטח שב-5,000 מטרים). וממשיכים בדרך ההררית המפותלת במטרה למצוא מקום לשים את הראש. כשהיישוב פאנג באופק אנו מגיעים לגשר חסום (שוב נפלו לו הלוחות) וזורמים עם השביל העוקף לנהר. רק שכאן המים זורמים בעוצמה. כמה ניסיונות, כמה תקיעות, קצת מים ברכב ולבסוף אין ברירה ויש לנקוט בשיטת ''הראבק'': להשתמש באטמי אוזניים, להכהות את הלב ולתת בגז! ואנחנו על הגדה שמנגד. מה הנזק? 4 טאסות מהגלגלים נסחפו בנהר (אם משהו מוצא אותם מתבקש להחזיר בבקשה – אם לא אקנה בדלהי סט חדש). לפאנג אנו מגיעים עייפים והאוהל הראשון שמזמין אותנו פנימה מתקבל בחיוך ובחיבוק. לילה טוב בהימלאיה.
בבוקר יוצאים עם הזריחה לדרך מקסימה, אנו לבד על הדרכים ורק עובדי דרך מתעוררים לעוד יום של עבודה סיזיפית קשה (החורף שוב יהרוס את הכביש ומפולות סלעים יכסו שוב את הדרך). הנופים מדהימים ובאור השטוח של השמש הצבעים משגעים. מעבר ההרים של טאנגלאנג – השני בגובהו בעולם, 5,330 מטרים, מוריד אותנו לעמק מדהים רצוף כפרים בודהיסטים קטנים ומקסימים, מלא סטופות מקטנות ועד ענקיות (סטופה = מקדשון) עד לאופשי - הכפר הגדול שמדרום ללה. מכאן מתחיל כביש טוב העובר דרך מתחמי צבא מסודרים להפליא של ההודים. הדרך מקסימה מסביב מנזרים ענקים, פסלים, סטופות, התנועה הופכת לצפופה ומצפצפת ואנחנו נכנסים בגאווה ללה (וכמובן לא לשכוח את כל מיסי הכניסה ששילמנו. ואת מבטי הפליאה שאין איתנו איזה הודי חביב שנוהג עבורנו). לה היא כבר עיר – גדולה, צפופה, מצפצפת והומה מקומיים. אנו נהנים לנהוג בה, לתדלק ולהצטייד, כאילו היינו מקומיים. לעת ערב מחפשים מלון ברובע התיירותי ונופלים למלכודת מתוחכמת אך חיננית של לדאקי חייכן שמבטיח לנו את השמיים (וגם מתאמץ) אך מה לעשות שחשמל אין, האינטרנט קרס והאישורים בדרך...

מטפסים לחבל לדאק

Khardung-la 5,606 M - מעבר ההרים לרכב הגבוה בעולם

מעבר קרדונגלה - אל פסגת העולם

יש לי מין משיכה כזו להגיע לפסגות ולמקומות הגבוהים ביותר. בדרך כלל אני מממש זאת במסעות רגליים ארוכים וקשים, ולפעמים גם סוחב איתי כמה משוגעים שמוכנים לאתגר את עצמם ולחלוק בסבל ובהנאה יחד (קישור ליומני מסעות טיפוס הרים באתר).
אך הפעם המצב קצת שונה – אל מעבר ההרים קרדונגלה בגובה של 5,606 מטרים, כמעט הגובה של פסגת האלברוס הקשה, מובילה דרך של 40 ק''מ שהיא חצי כביש וחצי שביל ורכבים מטפסים אליה בנוחות יחסית (בתנאי שהיא לא חסומה בשלג או במפולות סלעים).
במעבר ההרים בסיס של הצבא ההודי ומסביב, גם בסוף הקיץ, מדרונות מושלגים – מקסים ומרגש! אני שולף את דגל האתר ואת דגל ישראל ומצטלם. קצינים הודים מחייכים מאוזן לאוזן ומניעים את הראש לצדדים מבקשים להצטרף לתמונה. אני קצת נבוך אבל הם ''חולי מצלמות'' ומבקשים להוסיף את דגל האתר ואת דגל ישראל לתמונה. איך אפשר לסרב? ולא לחייך יחד איתם! סיפוק אמיתי!!

בדרך לאגם פאנגונג

אגם פנגונג –יום ארוך, מאוד!!

ביציאה דרומה מלה נוסעים בתוך עמק האינדוס לצד הנהר הענק – אינדוס, הזורם כל השנה, אך לפי ערוץ הזרימה נראה שבסוף החורף עת הפשרת השלגים הוא בשיא עוצמתו. הדרך מקסימה ומפותלת מטפסת למעבר ההרים צ'אנג-לה, 5,290 מטרים, שלפי הכיתוב במקום, הוא השלישי בגובהו במעברים המוטורים. לפני המעבר יורד עלינו שלג ובשיא גובהו של המעבר מחנה צבאי בו החיילים מזמינים את המבקרים לשתות תה שחור וצבאי באחד המבנים. יורדים מזרחה לעבר הגבול הסיני, עוברים תחנת רישום של המשטרה, בה אנו נדרשים להציג אישור שהשגנו מבעוד מועד בלה וקדימה לאגם פנגונג. הדרך לאורך הנהר מקסימה, דיונות חול לצד שדות ירוקים, חיות בר רועות בסוואנה ומעברי מים שזורמים על הדרך – מקסים!
אגם פנגונג שוכן בעמק כשמסביב הפסגות מושלגות מעט גם בסוף הקיץ. שליש מהאגם בשטחה של הודו ושני שליש בסין. שביל צדדי מושך אותנו לגדות האגם ושם ללא כל הפרעה אנו נכנסים לתוך בסיס של שייטת סירות מהירות של הצבא ההודי. רק מחוסר נעימות אנו לא בודקים האם רישיון המשיט שלי ''תופס'' גם בצבא ההודי...
אנו מחליטים לחזור עוד הערב ללה, כדי להכיר למחרת קצת את העיר, ולמרות שמדובר בכ-150 ק''מ זה אפשרי. מה שלא ידענו הוא שהתרמוסטט בטויוטה יחליט לשבוק חיים בדיוק בשיא הגובה ב-5,000 מטרים כשבחוץ קפוא. בשן ועין ובעיקר עם הרבה בקבוקים של מים קפואים שאנו ממלאים שוב ושוב בדרך אנו מצליחים לגלוש לעבר לה מבלי לגרום נזק למנוע ומגיעים לבירת המחוז בשעה שתיים עשרה בלילה (24:00) הרחובות חשוכים, שוממים, בתי המלון סגורים ואנו מוצאים עצמנו דופקים על דלתות בתי המלון שעוד מוארים בעזרת גנראטורים ואחד אחרי השני כבים האורות ואנו נשארים קפואים וגלמודים ברחוב. מתוך מחשבה של לישון ברכב אנו נוסעים מעט, מוצאים בית מלון שעוד מואר, דופקים בדלת, שלא לכתוב כמעט שוברים הדלת, המקומיים לשמחתנו רואים סרט בטלוויזיה בקומת הקרקע ולכן לא כיבו את הגנראטור. אנו מוציאים אותם משלוותם והם מופתעים אך כמובן שמחים לעוד שני אורחים. איך שאנו נכנסים לחדר, נגמר הסרט וכבה הגנראטור. אחת לפנות בוקר... לילה טוב לה. 

אגם פאנגונג - שליש בהודו ושני שליש בסין

מבצר צמו - בראש הרכס מעל לה

לה - בירת לדאק

מנזרים בלה ובעמק האינדוס

לה היא בירת מחוז לדאק. מאובקת בקיץ ומושלגת בחורף. החלק הגבוה של העיר תיירותי וכולל מלונות ובתי הארחה לרוב. ואילו החלק התחתון לכיוון שדה התעופה הוא ''דרום תל אביב''. יש שם הכול ממוסכים, בתי מלאכה, חנויות, כלי עבודה ובקיצור כל המקומות שגורמים לי להתרגש. אנו מחליפים מצבר בטויוטה – אצל מקצוען אמיתי – מנקה את ההדקים, שוטף עם מים חמים, משייף ולבסוף מגרז ואפילו בודק טעינה. לחאפרים ברחוב המסגר שרק ממהרים למכור מצבר ב- 1,200 ש''ח יש עוד מה ללמוד.לאחר מכן אנו ניגשים לסוכן טויוטה המקומי, מנסים להחליף את התרמוסטט המקולקל (אין במלאי) קונים נוזל קירור מקורי של טויוטה (יקר כמו מי זהב) ובעיקר נהנים מארוחת צהרים שאליה אנו מוזמנים בקומה השנייה של המוסך – מסתבר שבזמן שהגברים עובדים למטה, הנשים בקומה השנייה הכינו ארוחת מלאכים – כזה אוכל טעים טרם אכלנו בהודו!
אחר הצהרים אנו מטיילים לארמון לה – נקודת ציון על צלע ההר הבולטת מכל נקודה בלה. ומטפסים (עם הרכב) למבצר צ'מו, הוא מבצר הניצחון, כאשר כיום יש בו מנזר בודהיסטי.
אמנם רק כ-0.8% מההודים הם בודהיסיטים (רוב ההודים 80% הם הינדים), אבל המנזרים הבודהיסטים בצפון הודו על גבול טיבט ענקיים ומדהימים. המנזרים – הגומפות הבודהיסטים משמשים בין היתר גם את הגולים הטיבטים שברחו מאימת הכיבוש הסיני.
20 ק''מ דרומה מלה על גוש סלע מעל נהר האינדוס – מנזר (גומפה) טיהיקסי ובאחד מהאולמות פסל ענק של בודהה בגובה של 14 מטרים. עוד 25 ק''מ דרומה בקצה של עמק קטן הנשפך לאינדוס – המיס גומפה. מנזר ענק כשסביבו יישוב קטן – זהו המרכז הרוחני של הבודהיסטים הטיבטים. ובו מוזיאון קטן, חנות מזכרות והמון אולמות ובעיקר הרבה דלתות, כשורד מתעקשת לראות מה קורה בכל חדר וחדר – בקיצור מסע רגלי שלא נגמר בגובה של 4,000 מטרים.

בודהה של מנזר טיקסי

מנזרים בודהיסטים בעמק האינדוס

מלה עד קיילונג

אנו מסיימים לטייל בחבל לדאק ומשאירים את המשך האתרים והמקומות לטיולים הבאים לבוא...ויוצאים לדרך ארוכה של 360 ק''מ עד קיילונג. מעברי הרים אדירים, כבישים משובשים, שבילים מלאי אבק, גשרים שאנו צריכים לסדר את הלוחות בעצמנו, אחרת ניפול מטה.
ובקיצור 12 שעות של נהיגה רצופה (גם אם נוהגים קטע אחד מהר לבסוף המהירות הממוצעת היא 30 קמ''ש). אבל לפחות המקומיים כבר רואים בי נהג הודי, אולי בגלל שלמדתי להנהן בראש לצדדים, או לנהוג באגרסיביות תוך שימוש מסיבי בצופר, עוד מעט יזמינו אותי לאכול גם בשולחן נהגי האוטובוסים והמוניות. בכל אופן לאורך הדרך הם עוצרים אותנו ושואלים על ההמשך וכמובן מופתעים לשמוע שאני ישראלי!
בתשע בערב אנו מגיעים למלון בקיילונג, בירת עמק להול, ומתרסקים לשנת לילה מתוקה.

עבודות עצמאיות בדרך ובגשרים

מעמק להול לעמק ספיטי

הכביש היוצא מקיילונג לעבר מרגלות מעבר הגוויות (רוטאנג-לה) סביר בהחלט. היום גשום, מסביב מפלים אדירים ובעיקר אין אבק. אנו ממשיכים מזרחה לעבר עמק ספיטי. בשביל משובש אנו מטפסים למעבר ההרים קונזום-לה, ''רק'' 4551 מטרים. וממנו גולשים מזרחה לעבר עמק ספיטי המדהים. הרוח בחוץ חזקה וקר ובאוהל המשרת נהגי משאיות ואוטובוסים אנו עוצרים לארוחות צהרים. בלוסר אנו נרשמים בתחנת המשטרה, פותחים וסוגרים את המחסום בעצמנו כי השוטר עסוק וקר לו... ולעת ערב מגיעים לקאזה – הבירה של עמק ספיטי.

ארוחת צהרים באם הדרך

חוצים את עמק ספיטי

בקאזה אנו משקיעים את הבוקר בהשגת האישור המיוחד להמשיך בעמק לכיוון דרום מזרח לעבר עמק קינור. שעתיים של המתנה, הכנת מסמכים ושתי תמונות פספורט, כשאחת גזורה מתוך צילום דרכון מיותר, ויש בידינו את האישור המיוחל.
ממשיכים דרומה ומזרחה והעין לא מפסיקה להשוות בין הנוף של ספיטי לנוף של לדאק. קשה לקבוע ''מה יפה יותר?'' אבל במחשבה קרה ברור שלדאק פראית יותר, גבוהה יותר ובעלת עוצמה שקשה להשוותה לאף מקום אחר בעולם. לעמותה עמק ספיטי ירוק, זורם, צר וגם עוצמתי אבל ללא ספק עמק ספיטי מסודר הרבה יותר מחבל לדאק – הכבישים סלולים הרבה יותר טוב, הגשרים יציבים ובנויים היטב, תמרורים (הפתעת הודו!), ואפילו הנהגים אדיבים והגיוניים הרבה יותר מהמתאבדים בע''מ של חבל לדאק.

עמק קינור

תחנת ביקורת של המשטרה, בכפר הצבאי סומדו, מספקת לנו חותמת על אישור המעבר המיוחד ואנו נכנסים לשטח של קינור. סלעי משקע ימיים מסוגים שונים ובצבעים מרהיבים שוכבים להם בזוויות שונות ומעליהם ''צריחים'' של תלכידי בוץ וסלע – מקסים! הדרך מפותלת עוברת לצד הנהר ובין כפרים צבעוניים ובבת אחת מטפסת על צלע ההר 1,000 מטרים עד הכפר הרגוע – נאקו. במרכז הכפר אגם שליו ומסביבו בתי הארחה ובתי תפילה – מקום מעולה לעצור ולהעביר את הלילה.
הדרך דרומה עוברת על כביש, שרובו סלול היטב, מעל הנהר הגועש, וחלקו חצוב בתוך הסלע. תנועה נגדית של משאיות מחייבת לחכות בסבלנות לפני הפניות או לנסוע לאחור ולתת זכות קדימה לרכב העולה מעלה. ביציאה מהעמקים לכיוון עיר המחוז שימלה התשתיות משתפרות ובבת אחת חוזרות לסורן – עם בורות וקטעי שביל צרים ולא סלולים – הלו! אנחנו בהודו – לא לשכוח בבקשה!!

KINNAUR VALLEY

חזרה לבלאגן – חוצים את דלהי

שימלה , היא עיירת שלטון בריטית לשעבר, היושבת בראש הרכס בגובה של 2,000 מטרים. מסביב הכול ירוק ובפנים הודו. אבל קצת נקי ומסודר יותר. רחובות הטיילת של שימלה עמוסי אדם וקופים, שחלק מהקופים ''תופסים'' בעלות של קטעי הרחוב ומזנבים בהולכים על שניים עם ניבים חשופים ומאיימים.
משימלה יש לרדת כ-2,000 מטרים בדרך הררית עד למישורים האדירים שלמרגלות הרי ההימאליה. ממש בתחילת המישור אנו עוצרים לשנת לילה באמבלה – עיירה שהיא מחצית שוק ריחני ותוסס (בגלל האשפה וצואת הבקר) ומחצית בסיסי פיקוד מסודרים ומטופחים של הצבא ההודי. את אמבלה אני מנצל לריצת בוקר ברחובות היפים של הצבא, מצדיע תוך כדי ריצה לשומרים שבפתחי הבסיסים ונענה מיד שבהזדקפות ובהצדעה מרשימה כאילו הייתי הרמטכ''ל בריצת הבוקר.
את היומיים ''ספייר'' שבתוכנית המסע (הזמן האבוד במחסומים, תקיעות, גשרים נופלים ושאר מרעין בישין השלמנו בכל יום בנהיגות ארוכות לתוך הלילה) אנו מחליטים לנצל לביקור באתר התיירות מספר 1 של הודו – הטאג' מאהל שבעיר אגרה – 200 ק''מ דרומית לבירה ניו-דלהי.

אמנם רק 400 ק''מ, אבל איזה 400

400 ק''מ על המפה מאמבלה עד לאגרה. אבל ה-400 הללו מצריכים יום שלם של נהיגה, שלא לכתוב מלחמה, בכביש – שהדובדבן הוא חציית דלהי מצפון לדרום.
על הכביש אין רגע דל – הכול בערבוביה אחת גדולה. הנהגים נוסעים ללא מראות ומסתכלים רק לרכב שלפניהם – זאת הסיבה שהצפצפה הוא אביזר הבטיחות העיקרי והיחיד ברכב הודי. הכבישים, וכוונתי לכבישים הראשיים –NOTIONAL WAY, מכילים יותר בורות מאספלט. במרכז הכביש פרות ועוד בעלי חיים שמסתובבים או נחים על הכביש הראשי מבלי שאף אחד יזיז אותם. הולכי רגל, רוכבי אופניים, קטנועים, טוקטוקים, משאיות עם מטען חורג, עגלות של שוורים, סוסים, הולכי רגל, קטועי איברים, סלעים על הדרך וכל הפתעה אחרת שתרצו – קיימת! 400 ק''מ של ריכוז, עבודת הגה וצפצפה ללא הפסקה, אגרסיביות לאורך כל הדרך אבל בנחמדות, עם חיוך ונענוע ראש לצדדים – הכול טוב, אך גם מאוד מעייף.
בכניסה לדלהי עוצר אותנו בצד ג'יפ אדום עם 3 גברים בטענה כי חלפנו על פני המחסום של מס המעבר בכניסה לדלהי. איום בפנייה למשטרה ואנו נפרדים בחיוך עצבני – הם על מזימה שלא צלחה ואני על זה שבכלל עצרתי בצד לחבורת הנוכלים.

טאג' מאהל - ההשקעה משתלמת!

הטאג' מאהל הוא כנראה המבנה היפה בעולם! (למעט בית המקדש השני – שבנה הורדוס, שבשל צעירותי לא הספקתי לראות). ענק,מטופח, שלמות של ארכיטקטורה – מרשים! הטאג' וכל המבנים והשערים הסובבים אותו הוא בסך הכול אחוזת קבר שבנה הקיסר המוג'ולי שאה ג'אהן, במאה ה-17, לאשתו האהובה שנפטרה בטרם עת (הספיקה עד אז ללדת רק 14 ילדים).  מלונות שלווים ומטופחים מקיפים את הטאג' ומסביבם ערימות זבל וצואת פרות כמקובל בהודו.
כשני קילומטרים מהטאג' נישא מבצר אגרה פורת. מבצר ענק ומרשים שרק חלק קטן ממנו פתוח לביקור הקהל וכאן נכלא אותו קיסר אשר בנה את הטאג' מאהל, שאה ג'אהן, לאחר שבנו הדיח אותו מהקיסרות ועד שנפטר ונקבר לצד אשתו במרתף של הטאג'.

TAJ MAHAL

AGRA FORT

ולסיכום: החיים בזבל אבל מאושרים!

אפילוג – רכבים ונהיגה בהודו

הרכב בו אני נוהג נקרא טויוטה אינובה – זו היא טויוטה ייחודית להודו ומותאמת לרמה המאוד נמוכה של הרכבים הנעים על הכבישים. לא רחוקה מעגלה שמושך אותה שור או מריקשה עם מנוע פיאג'ו 150 סמ''ק הסוחבת 15 אנשים התלויים מכל עבר. המנוע של האינובה חלש וקצת לפני 3,000 סל"ד הוא פשוט מת (למרות שלי יש את הדגם ''המשוכלל'' עם טורבו ואינטר-קולר), המתלים רופסים, הזנב בועט בכל מהמורה, שלדת בסלי גריל רטוב מתפתלת בעומס צידי קל, הגה ללא שום רגש ובקיצור ממש לא הרכב ליהנות ממנו בפיתולי הכביש ואפילו מסוכן. ההנעה אחורית, למרות שההודים קוראים לזה ג'יפ, היגוי ייתר בכל פנייה קלה, תת היגוי בכל הרמה של הרגל מהגז. אך עם זאת לטויוטה אינובה עמידות אין סופית. אני עוד הייתי עדיין בנהיגה אבל המקומיים שנסענו לפנינו ואחרינו (והאינובה היא אחד מהרכבים הנפוצים בדרכי הודו) חבטו אותה ללא רחמים בסלעים והיא ממשיכה הלאה...
מיותר לציין שאין לטויוטה, כמו לשאר הרכבים המצ'קמקים שמסביב, שום אביזר בטיחות. התקן שהיא מתהדרת בו הוא יורו 0 או יורו תקופת האבן.  אין ABS , אין בקרת יציבות, אין כריות אוויר, מאחור הבלמים הם תוף והאביזר היחיד שיש הוא צ'ופר (כפול!). בקיצור זבל מוטורי אמיתי, אך לא שונה בהרבה מהיצרנים ההודים שמסביב – טאטא, מהינדרה או מרוטי – כולם יחד מוכרים ובזול רכבים שכבר ממזמן לא נעים במקומות אחרים בעולם.

הנהיגה בהודו

הנהיגה בהודו מצפצפת ומאוד מעייפת הן מבחינת רעש והן מבחינת ריכוז. הרכבים שמסביב נוהגים ללא מראות (או עם מראות מקופלות), אין שמירת נתיב שלא לדבר על קווי פנייה. כנהג אתה נחשף להמון תאונות או כמעט תאונות, מכוניות מעוכות או משאיות שנפלו לתעלות לצד הדרך. להודים אין אלוהים וזה לא נורא לעבור לעולם הבא שכן כולנו כאן בסך הכול בדרך אליו... כאוס אמיתי!

כמה טיפים למי שרוצה לנהוג בהודו:  ראשית יש לנחות בראש הנכון (ולהתחיל לנענע את הראש ימינה ושמאלה עם חיוך רחב). המעברים צרים ויש כל הזמן לצפות קדימה ולחכות לרכב שיגיע במהירות מעבר לפינה. כניסה לפנייה מחייבת צפירה מקדימה – זה לא מפריע לאף אחד, אך לא תמיד יעזור. המעברים צרים ויש להכיר היטב את מידות הרכב – במיוחד את הגלגלים בצד השמאלי (הנהג יושב מימין). מומלץ להוריד מכוון קרקעי בנסיעה לאחור – בטח שהיא על צלע הר. שמרו על צד שמאל בקנאות ונהגו בקצב מעט איטי מהרגיל – תנאי הדרך והתנועה הנגדית מחייבים זאת והרכבים ללא כל אמצעי בטיחות ולא משאירים מרווח טעות לנהג. צפו להפתעות בכל רגע – סלעים, בורות, פרות או אנשים במרכז הכביש, מטען נופל מהרכב לפניכם, מים על הכביש במרכז הפנייה, אין אורות בלם למשאית שאתם אחריה וכדומה. זכרו כי לרכבים אין בקרת יציבות או ABS בחמיקה ממכשול החליטו הגה או בלמים – זה לא הולך טוב יחד! שמרו מרחק, בטח באבק והיזהרו בעקיפות – היו סבלניים וקחו את הזמן – כאן לא ממהרים, ואם ממהרים זה רק להחלפת נשמות בעולם הבא.

כל סוף הוא רק ההתחלה...

ואנו מתארגנים לקראת מסעות ג'יפים ואופנועים בקיץ 2013

קישור למסע רכבים לצפון הודו - מעברי ההרים הגבוהים בעולם

 

קישור למסע אופנועים לצפון הודו - מעברי ההרים הגבוהים בעולם

הוספת תגובה
ביטול