הנבטים

כמעט כל טיול בנגב או בממלכת ירדן נוסע על אחת מהדרכים הנבטיות העתיקות (מי אמר דרך הבשמים ?) ובדרך כלל גם מבקר בעיר נבטית מלפני 2,000 שנה או יותר...
אמיר נחומי, מדריך באתר השטח, עושה סדר ומבהיר מיהם הנבטים? היכן חיו? ומה עשו שהפכו למלכי המדבר?

פטרה - בירת הנבטים

העם הנבטי

הנבטים הם עם שלא הותיר אחריו ספרות הסטורית כלשהי. לפיכך ניתן ללמוד אודותם רק מפי הסופרים היוונים הרומאים והיהודים המזכירים את הנבטים באקראי.

תולדות הנבטים בנגב מצביעים על שלוש תקופות זמן:

התקופה הנבטית הקדומה - שלב הנוודי מהמאה הרביעית ועד המאה הראשונה לפנה''ס.

התקופה הנבטית התיכונה - תקופת האימפריה המסחרית (דרך הבשמים) משנת 25 לפנה''ס ועד שנת 70 לספירה.

התקופה הנבטית המאוחרת - התקופה החקלאית / עירונית משנת 70 ועד שנת 150 לספירה.

הערים הנבטיות שצמחו לאורך התקופות:

מואה, קצרה, נקרות, סהרונים, מחמל, חג'רה (אל חג'ר היום), לאוקה קומה, עבדת, רחובות, שבטה, ממשית, נצנה, חלוצה, אילה, פטרה, אום ג'ימאל.

רחובות בנגב - שרידים של עיר נבטית ענקית בלב המדבר

מי היו הנבטים?

סופר יווני בשם הרונימוס מתאר את מלחמותיו של המצביא היווני אנטיגונוס ממנו ניתן ללמוד על הנבטים:

''לאחר שהצליח אנטיגונוס להשתלט ללא קרב על כל סוריה ופניקיה, החליט לערוך מסע-מלחמה נגד הערבים המכונים נבטים.משום שסבר כי העם הזה מסכן את האינטרסים שלו. אנטיגונוס בחר באחד מקציניו, אתיניוס, נתן בידיו ארבעת אלפים חיילים ושש מאות רוכבי סוסים, וציווה עליו לתקוף את הברברים ולבזוז ביזה ככל שיצליח.

מן הראוי לתאר לקורא את מנהגיהם של ערבים אלו, שלפי תפיסתם - הם מבטיחים את חירותם. הם חיים תחת כפת השמים, ארצם היא המדבר, שאין בו נהרות ומעיינותיו מעטים, הם נמנעים מחקלאות, מתנזרים הם מיין ואף לא יבנו בית. הם שומרים על מנהגים אלו בקנאות כי הם סבורים שבני אדם העושים כדברים האלו, עשויים להכנע לתכתיבם של בני אדם החזקים מהם, בכדי לשמור על רכושם.

מקצתם מגדלים גמלים והאחרים מגדלים כבשים שאותם הם רועים במדבר. יש שבטים ערביים רבים במדבר, אך הנבטים עולים על כולם בעושרם, גם אם אין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש. מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל הים המערבי מור ולבונה וכן תבלים יקרים שאותם הם מביאים מארץ המכונה ערב המבורכת. את צאנם ועדריהם הם משקים בימים לסרוגין כך שאם ימלטו למקומות חסרי מים, לא ימותו בצמא. מזונם הוא הבשר והחלב וצמחים הגדלים במדבר.''

תאור זה המתייחס אומנם למדבר השחון לחלוטין, אך למעשה מתאר בעצם ארץ ''חסרת מים'' שבה יש מעט גשם ואדמתה חרסיתית, שמתאים אך ורק לנגב שלנו.

תאור זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שנמצאו במספר המקומות בנגב המיוחסים למושבם של הנבטים.

בור נקרות לצד מצד נקרות - איסוף מים בלב השממה

פולשים או שבטים מקומיים

אין יודעים בבטחון מהו מוצאם של הנבטים. לפי רישומים עתיקים הם הופיעו ''משום מקום'' על במת ההסטוריה במאה הרביעית לפני הספירה (התקופה הפרסית) ולא ניתן להוכיח מוצא ערבי לשבטים ששכנו באזורים אלו.

עפ''י התאורים המעטים, נראה כי המדבר הכיל שבטים רבים שחלקם עסק בחקלאות וחלקם היו נוודים חסרי בית. נראה כי הנבטים היו אותם שבטים שלא פרשו מחיי הנדודים אלא סמוך לתחילת ספירת הנוצרים.

בדומה לתהליכים שעברו עמים אחרים, לדוגמא העם העברי שהאירגון השבטי שלו התפרק כבר במאה השישית לפני הספירה אז הוקמה ממלכת ישראל, איבדו גם הנבטים את האירגון השבטי שלהם ונוצרה ממלכת הנבטים.

מקום מושבם היה הנגב שלנו - דרומית לקו המחבר את נחל באר-שבע ונחל עזה במערב ואילו קו המחבר את ממשית לעבר הירדן במזרח.

מפאת עיסוקם בהובלת השיירות יצרו בנגב את מערכת הדרכים, שזכתה לכינוי ''דרך הבשמים'', והמצודות שלהם שהתפתחו גם למרכזים גדולים יותר. ערב הופעת הכובש הרומי לאזורנו, שלטו כבר הנבטים בממלכה שכללה את הנגב, סיני, אדום, חלק ניכר ממואב, וגם את החורן בצפון.

דרך הבשמים

דרכי השיירות - דרך הבשמים

דרכי השיירות היו התשתית לקיומה של ממלכת הנבטים. בתקופה הקדומה והתיכונה התנהל סחר התבלינים וצמחי הבושם - ''מור ולבונה'', בעיקר בדרך היבשה. המצרכים היקרים היו מגיעים בסירות קטנות מן האים שבדרום מזרח אסיה ומהודו, אל נמלים בדרום חצי האי ערב.

משם הובילו הנבטים שיירות לעבר נמלי הים התיכון דרך חצי האי ערב, עבר הירדן והנגב. העברת סחורות יקרות, בדרכים קשות למעבר עקב תנאי אקלים קשים, חוסר מים, חבורות של שודדי דרכים, ומרחקים ארוכים חייבה הקמת מערכת של תחנות לאספקת מזון ומים, אורחנים ללינה ומנוחת הנוסעים והגמלים, מתקנים צבאיים לשמירה, מרכזים דתיים ומנהליים.

את כל אלו הקימו הנבטים בפרק זמן קצר יחסית, ולא רק את אלו. הנבטים המציאו את הבנקאות כלומר את השיטה של שמירת הכסף במקומות מאובטחים ואחזקת תעודה המקנה זכאות למשוך אותו וכך נמנע הצורך להחזיק יחד עם הסחורות גם סכומי כסף גדולים לתשלום על שירותים בתחנות, מכסים, ותשלומים על סחורות.

דרכי הנבטים בנגב

תשתית הדרכים והישובים לאורכם

בכל מרכז מיושב השוכן בצומת דרכים חשוב הוקמו מתקנים ובניינים ציבורים כמו: מתקני אירוח ומזון, מתקנים לאיחסון סחורות, מתקנים למנוחת הגמלים, מקדש, אזור קברים, מרכז שלטוני, מתקנים צבאיים, ו''בנק'' מסחרי.

לדוגמא - בצפון חצי האי ערב היו שני מרכזים נבטיים:

חג'רה (אל חג'ר היום) שבה מבנים (קברים) בדומה לפטרה.

לאוקה קומה (הכפר הלבן) נמל חשוב שלחוף ים סוף.

אבן דרך נבטית

תחנות הדרכים

בתחנות הדרכים המרכזית בצומתי הדרכים חגרה ועבדת היו מקדשים גדולים אשר ששימשו גם כ''בנק'' וסביבם מתקני ההארחה. בנוסף היו במקום מחנות צבא מוקפים חומה, מתקנים צבאיים למגורים ואיחסון ובית ''הארחה''. וגם מרכז לגידול גמלים שבו גדרות רבות לאיחסון והאבסת הגמלים וסוכות קטנות למטפלים בגמלים.

בתחנות הדרכים הקטנות על אם הדרך - נקרא כיום - מצד, כמו : מואה, קצרה, נקרות, סהרונים ומחמל, היו מתקנים צבאיים אשר מוקמו על מקומות שולטים, אורחנים לנוסעים ולמובילים ואזורים מגודרים לגמלים.

הישובים הנבטים והדרכים המחברות בינהם

בתקופה הנבטית הקדומה הקימו הנבטים בנגב משולש של שלשה מרכזים:

עבדת, ניצנה, וחלוצה.

בסוף המאה הראשונה לפני הספירה עובה המערך היישובי ביישוב ממשית במזרח, רחובות ושבטה במערב.

גבולה הצפוני של ממלכת הנבטים היה לאורך הנחלים עזה ובאר שבע והדרך העולה מבקעת ים המלח לממשית.

מערכת דרכים מסועפת חיברה את המרכזים בנגב ואת המרכזים בעבר הירדן ליד פטרה, וחצי האי ערב מקום משכנן של חגרה ולאוקה-קומה.

על גב ההר בעבר הירדן חיברה דרך נבטית את פטרה עם הנמל הנבטי אילה.

הציר המרכזי – היא ''דרך הבשמים'' כפי שהיא מכונה היום, חיבר את פטרה עם הנמל של ממלכת יהודה בעזה דרך כל המרכזים והתחנות של הנבטים בנגב.

חרבת מואה על דרך הבשמים

שקיעת הסחר הנבטי ותחילת העיור והחקלאות

עדויות ארכאולוגיות רבות מעידות על כך כי ''דרך הבשמים'' המובילה מהערבה לעבדת וממנה לחלוצה יצאה משימוש עקב חורבן ואש של תחנות הדרך, באמצע המאה הראשונה לספירה.

היו אלו הרומאים שעשו מאמצים בלתי נלאים לשלול מן הנבטים את סחר השיירות.

כאשר נכשלו בקרבות בנגב, פנו לעבר ערב הגיעו לשם דרך ים סוף וחסמו את מקורות הבשמים והתבלינים והחלו להובילם בעצמם דרך תדמור ופלמירה שבמדבר הסורי.

במשך דור שלם התמודדו הנבטים עם אובדן הבסיס הכלכלי שלהם, והממלכה התפרקה ליחידות קטנות שבסופו של דבר הובילו להקמת ערים שפרנסתם על בסיס חקלאות וגידול סוסים.

בסוף המאה הראשונה לספירה הפכה הממלכה הנבטית לפרובינקיה רומית (פרובינציה נבטיה).

לאחר שחלפו ימי המבוכה והחידלון החלו לצמוח הערים הנבטיות החדשות במרכזן ממשית בנגב ואום ג'ימאל (אם הגמלים) בחורן.

מצד סהרונים

הערים החדשות

הערים החדשות התאפיינו בפרמטרים רומיים, המרכזים הדתיים והמנהליים נעלמו, וגם הקברים המונומנטליים כמו אלו שבפטרה וחג'רה נעלמו.

הסיבה לכך מקורה בהפסקתן של ההכנסות העצומות מהסחר ההודי-ערבי, ביטול מוסד המלוכה והתפרקותן של ההתאגדויות המסחריות. דבר שהוביל לפיתוח של החקלאות וגידול הסוסים כבסיס לכלכלה הנבטית החדשה. כמרכזי החקלאות היו הערים עבדת, ניצנה ושבטה ומרכזי גידול הסוסים ממשית, עבדת ושבטה.

החקלאות הנבטית בנגב

בארץ ישראל שלושה אזורי אקלים השייכים ליחידות עולמיות גדולות יותר:

צפון ומרכז הארץ שייך לרצועה הים תיכונית שאופיינים לה חורפים גשומים וממוזגים וקיץ יבש. כמות המשקעים מגיעה לכדי 500 – 900 מ''מ לשנה.

צפון הנגב נמצא בין האזור הים תיכוני מצפון ובין הרצועות המדבריות שמדרום, שייך לרצועת הערבות האסיאניות האיראנו-טוראניות, שכמות המשקעים הממוצעת בה היא 200 – 300 מ''מ בשנה.

דרום הנגב: שייך לרצועת המדבריות הענקית הסהרית והערבית שם אין יורד גשם בקביעות ולכן לא ניתן למדוד ממוצע שנתי.

לנגב הדרומי השייך מבחינה גיאוגראפית לרצועת המדבריות, סגולות מיוחדות והוא יוצא דופן. רצועת המדבריות מתאפיינות בדיונות חול עצומות, ואילו הנגב המרכזי הוא רמה סלעית, המבותרת ע''י נחלים ועמקים רבים המכוסים אדמת לס פורייה.

שלא כמו ברצועת המדבריות ששם אין גשם, יורדת בנגב כמות של 100 מ''מ בשנה.

כמות קטנה זו של משקעים היא שאפשרה לנבטים ליצור מעשה פלא במדבר (בנגב המרכזי).

חקלאות דורשת לפחות 300 מ''מ בשנה

הנבטים הבינו כי עם 100 מ''מ גשם בשנה לא ניתן לגדל גידולי שדה ו/או עצי פרי.

המצאתם של האגרונומים הנבטית פשוטה ביותר: בחירה בעמקים צרים עם מורדות גבוהים, בניית סכרים לרוחב העמק ויצירת מעין מדרגות רחבות (טרסות), חפירת תעלות להזנת הטראסות במי הנגר של המדרונות והזרמת מים לשטח גידול משטח איסוף שגודלו פי 30.

תוצאות:

תוצאה – החלקות המושקות מקבלות כמות מים שווה למשקעים רגילים בכמות של 300 מ''מ בשנה.

הזרמת מים משטחים גדולים הביאה גם סחף של אדמה פורייה וזבל מבעלי החיים שרעו על המדרונות. משכך מגוון הגידולים החקלאיים הוגדל ממספוא לסוסים, לחיטה ושעורה, קטניות, עצי פרי, - תאנים, גפנים, זיתים, תמרים, רימונים, ואפילו עצים נשירים.

גם גודל שטחי העיבוד הלך וגדל והגיע בשיא הפריחה החקלאית ל 350,000 דונם. רובם במשולש עבדת – ניצנה – חלוצה ויותר מאוחר גם לאזור ניצנה.

רחובות בנגב

גידול סוסי מרוץ (הסוס הערבי המפורסם)

פיתוח החקלאות המדברית שייך לתקופה הנבטית המאוחרת. בראשונה עסקו בגידול סוסי מרוץ שהגיעה לשיא פריחתה בימי שלטון הרומאים. גידול הסוסים הביא לצורך בגידול שעורה כמספוא לסוסים.

הגידולים הצריכו פתרונות למים. בממשית עיר הסוסים, פתרו את הצורך באמצעות שלשה סכרים על נחל ממשית שבממוצע לשנה אספו המאגרים כמויות מים גדולות ממספר זעום של שטפונות בחורף.

אין בידינו תעודות כתובות אך ההשערה היא שאת הסוס הערבי המפורסם, גידלו הנבטים באורוות של הנגב והחורן.

אורוות סוסים ברמה מודרנית נתגלו בחפירות בחורן (אום ג'ימאל) בנגב (ממשית, עבדת, שבטה).

האורוות בממשית, בעבדת, ובשבטה ובחורן הופיעו במאה השניה לספירה. מאה הרביעית לספירה עת הפכה הנצרות לדת במדינה נסגרו התיאטראות ומסלולי מירוצי הסוסים, וגם ענף כלכלי זה נדון לדעיכה.

סוס ערבי בפטרה

רחובות בנגב

סופם של עם ממלכה ותרבות

היעלמותו של העם הנבטי, או נכון יותר של התרבות הנבטית, היה תהליך ארוך.

בשלהי המאה הראשונה לספירה ותחילת המאה השניה לספירה, היו שנים קשות לממלכות עצמאיות-למחצה. יהודה הפכה לפרובינקיה רומית בשנת 70 לספירה (פרובינציה נבטיה). ממלכתו של אגריפס התמזגה עם הפרובינקיה הסורית בשנת 100 לספירה. וממלכת הנבטים לאחר מות מלכם האחרון רבאל השני התמזגה עם פרובינקיה ערבית חדשה בשנת 106 לספירה.

עם צירוף הממלכה הנבטית לפרובינקיה החדשה נמחקו כל סמלי השלטון, כל הסממנים התרבותיים נאסרו, הלוח הנבטי בוטל, הבירה הועתקה מפטרה לבצרה, והשפה הנבטית העתיקה החלה להעלם.

מקובל בין החוקרים שבסופו של דבר הנבטים נאבקו במשך מאתים שנה עד שזנחו את שפתם וכתבם, את אליהם הקדומים (המשיכו לעבוד במסווה יווני-רומי), גם הלחץ של הנצרות לא יכול להם.

כמה אירוני הוא שחרב האיסלאם, שהתנופפה בשנת 622 לספירה מאותם אזורים שבהם ישבו הנבטים, במשך מאות שנים, רק היא שהצליחה בסופו של דבר להכניע את אדוני המדבר.

דרכים עתיקות במזרח התיכון

מקורות:

1. ''אדוני המדבר'' מאת אברהם נגב

2. ''תולדות ארץ ישראל'' בעריכת יואל רפל

3. ''פני עולם המקרא'' בעריכת החברה הבינלאומית להוצאה לאור

4. ויקיפדיה

קברים בכניסה לפטרה

קישורים: