רומניה אדוונצ'ר עם האופנוע

בשנה בה הצטרפה רומניה לאיחוד האירופי, טעמתי מהגרעין הקשה של סצנת האנדורו באירופה - רכיבת שטח קשה ברומניה. לחמתי בסלעים החדים ושורשי העצים החלקים ימים ארוכים וקשים. לבסוף, כשהעפלנו לראש ההר, נפרש לפניי נוף עוצר נשימה של פסגות מושלגות, אגמים רחבים וכפרים ציוריים. ברגעים אלו של השתאות מול הנוף המשכר, גמלה בליבי ההחלטה - עוד אשוב להרי הקרפטים הנישאים כדי לגלות ולחוות את נופיהם לאורך ולרוחב.

והנה חלפו להן שבע שנים ויצאתי להרפתקה. למשימה בחרתי הפעם באופנוע דו שימושי של ב.מ.וו מדגם GS800F. כזה, שמניסיוני, ידע לגלוש בנוחות על הכבישים המפותלים, יחלוף על הנתיבים הרומאיים העתיקים ויצלח בשלום את שבילי השטח המחברים בין הכפרים, היערות והנהרות הגדולים.

וכך, ללא נתיב מדויק, יעדים מסודרים או מקומות לינה מוזמנים מראש יצאנו על שלושה אופנועים המזוודים בציוד הישרדות בסיסי, כגון תחתונים, דאודורנט ואופטימיות זהירה. הדרך הייתה היעד למסע ואתה בחרנו לזרום בהתאם לאשר ייקָרה בדרכנו.

כבמסעותיי הקודמים, תרתי אחר אותם רגעים לא מתוכננים. מפגשים אישיים קטנים עם תרבות אחרת וטבע ייחודי. בעיניי, הרפתקה אמתית אינה יכולה להתנהל בתסריט קבוע מראש וכל יום שמתחיל אינו יודע היכן ואיך יסתיים – וכך בדיוק התקדמנו במסע. בדרכים ובתוכנו.

מכונת זמן

חקוקה בזיכרוני פרסומת מצוינת, בה נראה גבר נאה כבן שישים חובש קסדה ויוצא לרכיבה על אופנוע תיור. ובכל עצירה, כשהוא מסיר את הקסדה מראשו, הוא נראה צעיר בעוד עשור מהעצירה הקודמת. כך המפליג לאחור על פני שלושה או ארבעה עשורים של רכיבה מהנה. לצערי, ברומניה זה לא בדיוק עבד כך, אך נזכרתי בפרסומת הזו מפני שככל שהרחקנו מבוקרשט הבירה, כך חשתי כאילו אנו רוכבים במכונות זמן המתקדמות לאחור. הקדמה מתפוגגת אט-אט מהתפאורה שסביב ומפנה את דרכה לנוסטלגיה פסטורלית העוטפת את הנוף בריחות העבר. כרכרות עץ רתומות לסוסים, איכרים העובדים אדמתם במגל וקלשון ובני אדם, היושבים על מפתן ביתם ופשוט משוחחים ושׂוחקים במקום להתכתב בנייד. אנו למדים על עצמנו הכי הרבה, כאשר אנו נמצאים בסביבה הכי רחוקה ושונה משלנו. הפער התרבותי משמעותי מן המרחק הגיאוגרפי. לכן הופתעתי לגלות עד כמה למדתי על עצמי ברומניה, הקרובה יחסית לישראל.

תותים ודובדבנים

בשול הדרך הראשית דוכנים קטנים ובודדים המוצלים בשמשיות צבעוניות. מגשי ענק פרוסים על מערום של ארגזים הפוכים, והפעם בדוכן, תותים ודובדבנים. רכב שעצר לפנינו, קנה והמשיך מיד בדרכו. למזלנו, אין אפשרות לאכול תוך כדי רכיבה ואנו מנצלים את הפסקת הזלילה לשיחה קלילה עם הרוכלת החיננית. בינתיים לידינו, על אחד מעמודי החשמל דוגרת חסידה חסודה על גוזליה הרכים.

השיחות עם המקומיים תרמו לנו, בין היתר, גם ידע רב על אודות דרכי השטח שבסביבתנו. וכך יצא שמידי יום נהגנו לפנק את עצמנו גם בפרק שטח מרהיב. כזה שבדרך-כלל כלל הפסקת תה צמחים ועוגיות על שפת הנחל או בפסגתה של גבעה נישאת. וכשטעינו בדרך, זה תמיד הסתיים בחוויה מיוחדת. כמו בפעם בה השביל הפך לבוצי והערוץ בו רכבנו העמיק נוכח ההרים הנישאים סביב. באחד העיקולים פגשנו קבוצה של חוטבי יערות עם גרזנים מושחזים וסוסים הגוררים את בולי העץ עם שרשראות כבדות. כך רכבנו מידי יום בכביש ובשטח עד אור אחרון, ואז חיפשנו מקום לישון את הלילה. חוץ מאותה רכיבת שטח, שהתארכה עמוק אל תוך החשיכה.

מדינת הילדים

הצוענים ('בני רומה' אם להיות תקין פוליטית) הם עם נוודים שמוצאו בהודו, אשר הובאו לאירופה במאה ה-14 כחרשי מתכת עבור הצבאות הטטארים. לימים נסוגו הטטארים והצוענים נותרו ובלטו בגון עורם הכהה ושפתם השונה, שעוררה יחס גזעני ועוין נגדם. במאה ה-13 התיישבו הסקסונים (שבטים גרמנים) בהרים הקרפטים, שם בנו את בתיהם. אולם בסוף מלחמת העולם השנייה, היגרו הסקסונים בהמוניהם חזרה לגרמניה, לסייע בשיקום מולדתם הפצועה. עיירות הרפאים של הסקסונים חיש יושבו על ידי בני רומה, שם נותרו עד כה. חווית הביקור במושבות הסקסוניות מדהימה. ברחובות אין כבישים, הבתים נשמרו כשהיו, למעט בלאי השנים ושכבות הצבע המתחדשות. המבנים די דומים, אך כל בית צבוע בצבע אחר המשתלב ברחוב הססגוני. בכניסה לכפר פועל עדיין באר מים לשאיבה וילדים מתרוצצים בכל פינה.

המסע חשף אותי לעוני ודלות. אך מבין הבתים הפשוטים וכרכרות הסוסים תמיד היו אלו הילדים שרצו לעברנו בשמחה. כפי שדמיינו שאנו במסע לאחור בזמן, כך הם חשו כאילו הגחנו מהעתיד. הדרדקים היו מסתדרים מראש בשורה ומושיטים לעברנו כפות ידיים רכות כדי לקבל כִּיף, להרגיש שזה אמיתי. בנים ובנות עם תיקי בית ספר על הגב ותחת השחי כדורגל או בובה. מבעד לחיים הפשוטים נראו הילדים כה מאושרים במשחקי הרחוב והחצר. תמימותם המתוקה טרם חשפה אותם לתרבות השפע ולרגע קינאתי באושר הנקי שלהם. אושר ותום שעזרו להם לאזור אומץ ולעלות על ה'חלליות' שלנו לסיבוב בשכונה.

נופים חדשים

אחת מפסגות המסע אליה נשאנו עיננו לקראת ובמהלך הטיול הייתה לרכוב במעבר ההרים - 'טרנספגרשאן'. בבוקר, סיפרו לנו מקומיים שהמעבר סגור, בשל עומס השלגים שטרם הפשיר. אך זה לא מנע מאתנו לנסות. במקרה הכי גרוע, אמרנו, נהנה מאותם העיקולים הלוך וגם חזור. הדרך הייתה מרהיבה במידה שקשה לתאר. נסו לדמיין כביש מתפתל, עם נופים שרק עולים בגובה, נחלים ומפלים החוצים את הדרך ולפתע, תוך כדי העפלה נכנסים לתוך ענן. רכיבה אטית ומעורפלת, עד אשר עולים מעל גובה הענן ונחשפים שוב לשמש ולנופים חדשים.

הגענו לפסגה והבחנו שהמנהרה, המובילה לקצה שני של ההר , אכן אטומה. נותר מעבר להולכי רגל, אשר יכולים לטפס על תלולית השלג שבצד השני. פרקנו את ארגזי הצד, עשינו קולות של אופנוע רזה ועברנו את סף המפתן הצר. הרכבנו חזרה את מזוודות הצד ויצאנו לרכיבה חשוכה במנהרה. בין הטיפות שממעל לרצפה הרטובה. בקצה הדרך אכן נחה לה תלולית שלג בגובה של משאית. עקפנו אותה בנתיב הצר שמימין ואנחנו בחוץ. הללויה.

מן הצד השני נראה כאילו עברנו לארץ אחרת. נופים חדשים, עדרי כבשים וכביש ללא רכבים. דוממתי מנוע וטסתי מטה בשקט על הירידות המפותלות. בסוף הירידות, נראה שביל טוב, אתו פנינו לשטח. רכבנו במקביל לנהר, שהפך לאגם מרהיב. חגנו סביב האגם עד שהגענו לבקתת עץ גדולה ושונה. המבנה נראה ישן אך מרשים, אז עצרנו לבדוק וגילינו כי זו נבנתה בשנות השבעים כמגוריהם של מהנדסי פרויקט הטראנספגרשן. עם סיום הפרוייקט, הפך המקום לפונדק דרכים יוקרתי. אז העברנו שם את הלילה.

הכי חדש בגבעה

הכי חדש בגבעה

הקשר היהודי

כאמור, החיבור עם דיירי הכפרים המקומיים היה לנו לנוהג ובהפסקה שערכנו באזור העיירה וישאו, נמסר לנו כי בעבר חיה בעיירה קהילה יהודית רחבה והנצר היהודי האחרון בה נפטר בשנת 1998. השמועות סיפרו על בית קברות יהודי נידח בפרברי העיירה והחלטנו לאתרו בכל דרך. שאלנו מקומיים, הפכנו והפכנו בנתיבי שטח קשים ולבסוף הגענו לגבעה חולשת. טיפסנו על הגדר הגבוהה המקיפה והמחזה שנגלה אט-אט לעינינו מצידה השני היה מרגש ביותר.

יהודי הקרפטים היוו כ- 40% מהאוכלוסייה המקומית והתגוררו בכפרי האזור. איכרים, רועי צאן ובעלי חנויות. בניגוד לשאר האוכלוסייה, ידעו היהודים קרוא וכתוב והשפעתם על הפיתוח הכלכלי של וישאו הייתה גדולה. אך עברם המפואר נשכח ונטמן עמם תחת הגבעה עליה עמדנו. עשבייה גבוהה הסתירה את המצבות וניכר כי זמן רב לא ביקרו במקום. יהודים רבים מצאו מפלט במונרכיה הדנוביאנית (אליה השתייכה וישאו) מפני הפוגרומים ברוסיה הצארית - סיכוי לחיים חדשים. במאי 1944 גורשו כל יהודי וישאו והסביבה בקרונות רכבת אטומים למחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. המעט ששרדו, עלו לארץ ישראל ובודדים מתוכם חזרו לעיירה. מן הרישום על המצבות למדנו את הסיפורים האישיים – עולם ומלואו.

לא יודעת שובע

האדם הראשון התפתח בסביבה של שפע - עושר של צמחייה, בעלי חיים, נהרות ואגמים, שהיו נחוצים להישרדות. עד היום טבועה בנו ההעדפה לנופים ירוקים, יערות עד ומרבדים ירוקים רחבים. בדומה לאלו שאפיינו את שחר ימינו על כדור הארץ. החשיפה לנופי הטבע העשירים גורמת לנו להרגיש נינוחים ורגועים, משפרת את יכולת החשיבה שלנו ואף מסייעת בהתמודדות עם מחלות, חרדות והפחתה של הפרעות. נופי הטבע ברומניה שופעים ועשירים במידה שהעין לא יודעת שובע והלב נכבש בקסם הבריאה. שיכרון נופים שכזה היה זה שהביא אותנו באותה רכיבת שטח, להתארך עמוק אל תוך החשיכה. הקור ירד על היער, בעלי החיים החליפו משמרת ואנו עברנו להתנהלות קצת שונה. כזו בה העדפנו דרך שנראתה נוחה יחסית, גם אם ארוכה יותר, על פני זו האתגרית. הכיוון הכללי היה אל מחוץ ליער הגדול. ביציאה ממנו הצלחנו להבחין בקבוצה של אורות באופק, אורות שהיו לנו לכוכב הצפון לפני המחנה. הדרך בין השדות נראתה אחרת בלילה וכך הגענו עד לעיירה בה לנו את מה שנשאר מהלילה.

תם ולא נשלם

הכתבה ארוכה וגם כך לא הספקתי לספר על הרכיבה בבוץ, על חציית הנחל הארוכה ואיך מצאנו עצמנו אוכלים צהריים בליבה של חתונה מקומית. החטיפים והממתקים שקנינו לילדים, החיפושים המוזרים ביותר אחר מקום לינה והמפגש רווי האלכוהול עם משפחה שמחה בלב היער. אספן הב.מ.וו שפגשנו במקרה והזמין אותנו לביתו ולמוזיאון הקטן שלו, הגזייה הקטנה שקנינו בשקל וליוותה אותנו כל המסע והמילוט בגשם לסככת התפעול של מנזר צדדי קטן. הביקור המיוחד בבית הקברות המצחיק, הסיור בחבל מנזרי העץ העצומים והשקיעות, או השקיעות.ועדיין לא מניתי עשירית מהחוויות. חוויות שכדאי לחוות במציאות, מאשר לקרוא עליהן ולכן בכוונתנו להוציא באביב הקרוב מסע כביש ושטח לרומניה המופלאה. פרטים בהמשך...

ההמשך יבוא...