מארס טורקי במסע אופנועים

השביל הזה מתחיל כאן

אני יושב לפני המקלדת וההרכב של ‘‘דייב מת'יו’‘ מפרק לי את האונות במוח עם שני רמקולים מפלצתיים. ליד המסך ניצבת כוס ענקית של וויסקי ‘‘בלקבוש’‘. חשבתי לעצמי שאם אני הולך לתאר למישהו את המסע הטורקי שלי, מוטב לשחזר קודם כל את ההרגשה. 11 אופנועים, 30 שעות רכיבה, 600 ק’‘מ, והרגשה של שיכור. לא מחובר כזה. תלישות. סטאלה אדרנלינית. רגע, אני שם לכם קצת רוק יהודי ברקע:

‘‘השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין / לא סלול, לא תמיד מסומן...’‘

אז זהו, טוב שתדעו כבר על ההתחלה שהמילים הבאות נשלפות ממעמקי ג'אר של שיכר אירי טוב, ואם משהו לא מסתדר לכם כבר תבינו לבד למה. הוויסקי הוא ‘‘בלקבוש’‘... מה עם ‘‘וואייט אובאמה’‘?

הנה זה מתחיל... המקלדת פולטת הגיגי שטות ושרעפי בולשיט. מתחיל לסטות, אבל אל דאגה - תיכף יהיה יותר גרוע. אני כבר מתחיל להתנדנד בין המקשים. המפלס בכוס הולך וצולל ואני רץ קדימה, חוצה את החושך ויוצא לאור. תגביר תגביר, תרים ת'ווליום:

השביל הזה מתחיל כאן / חוצה את העיר, עולה על ההר / ממשיך על הים ממשיך גם מחר / חותך באויר בין הבתים / יוצא אל האור אל חיים חדשים’‘.

בדיוק. זוהי טורקיה הפתוחה, הענקית, הפראית. נעץ את חרטום האופנוע בין שני בתים, בין חנות מכולת לאורווה, בין מעיין ושוקת לחורבה שארובתה מעשנת לחם לבן נאפה בעצלתיים, ותשפך משם החוצה אל חיים אחרים. כאבן שאין לה שופכין מוטלת טורקיה האיכרית על מדרונותיהם האינסופיים של הרי הטאורוס, כמו קינה עתיקה. בית פה בית שם. כמגדלי פיזה זעירים נוטים בתי איכרים חסרי יסודות על צד. גגות רעפי חימר עתיקים שוקעים לתוך עצמם בהרהור כבד של זמן שאול, לבנים מתפוררות, אלומות קש מעלות רקב בפתחי אסמים חלולים. הכבישים ריקים וגם האוטוסטרדות די שוממות, ואתה יכול לטלטל את האופנוע מקצה לקצה. תן, תן בגזיה, תביא אותה בסופרמוטו.

11 אופנועים צהובים חוצים ברעם אגזוזים כפר דהוי עם 11 בתים. תרנגולות מרוטות נורות מתחת לגלגלים אל מחסה גדרות עץ, זקנים לבושי סמרטוטים נושאים עיניים כהות, קהות. הערב היורד יניס אותם אל היצועים בכוכי הלילה ללא אור חשמל. חמימות הסתיו המזערית נסנקת מן היקום, קור מצמית נושף מטה מן ההרים, והשיניים נוקשות בקצב אחיד עם שסתומי המנוע הבלתי מכוון.

אש בוערת בהר ועדר עיזים גולש סביבה במורד. על ערבות אנטוליה ניצת ירח עגול ענקי ופניו כדם.

המדריך המקוצר להכרת האוגש

אנשים רבים שאני מכיר, לא יצליחו לראות מעל גובה חגורת המכנסיים גם אם יטפסו על סולם כבאים ויצמידו משקפת לעיניים. אחרים לעומתם, יכולים לצפות בצד האפל של הירח אפילו בשכיבה על הבטן. עופר אוגש הוא כזה. הנה, כבר אני מסביר.

המיניבוס שלוקח אותנו משדה התעופה מרים הייבר ושופך אותנו בתחנת דלק באמצע שומקום. שעת אחר צהריים מאוחרת בסביבות ארבע, ועוד מעט יורדת האפלה. עופר אוגש רוצה שנספיק לרכב קצת היום, ויש לו תוכנית קטנה. ‘‘מחכה לנו מלון הרים בגובה 1230 מטר. הדרך היא בעיקר שבילי יערות מהירים’‘. נשמע סבבה. עוד שעה, שעה וחצי חושך, מה יכול להיות? - ניתן קצת בגז ונשב לאכול. מתלבשים בין משאבות הדלק. כבדאט הטורקי בעל האופנועים, אוסף את תיקי הציוד לתוך טויוטה לנד קרוזר ישישה, רכב הליווי, ‘‘טופי’‘ מניע את הניקון.

האוגש בן 30 ומשהו, יש לו חום גבוה, אבל הוא לא שוכב על הספה בבית הוריו. גם לא צריך להניח על ליבו תחבושת כי הוא בלתי עציב. המנוע שיושב לו בבטן הוא מזן פורמולה אחת, וזה אומר טורים בריאים והספק גבוה שמנדנד אותו על פני הגלובוס מטיול לטיפוס הרים, מג'יפ לאופנוע. בקרחת יער קטנה הוא עוצר, אנחנו בקושי רואים אותו כי מזמן כבר לילה. ‘‘קטע טכני קצר’‘ – הוא מודיע – ‘‘לא משהו היסטרי’‘.

באמת לא משהו. הארד אנדורו של מעבר סלעים מדרוני. לפרצוף.

שעתיים. שעתיים חצבנו שם. משכנו את האופנועים בידיים, ברגליים, בשיניים ועם הזנב. את הקור שכחנו. היינו בתוך מיקרוגל מתבשלים למשעי, צלחת האבנים סובבה אותנו בתנועה קצובה. בתום שעתיים צלצל הטיימר וכולנו היינו למעלה. לא הבנו מאיפה זה בא לנו.

זמן קלאסי של פרוץ התמרמרות ומרד. רבאק, מה זו הטירונות הזו? ככה ליפול עלינו בלי הכנה? אנדורו קשה בחושך? רוצים מלון, מקלחת, חמאם טורקי ושישקבאב בצלחת. הבטיחו לנו טיול די.ארים, מה נסגר איתך, בן אדם?

האיש מחייך. מישהו פסוודו-חכם אמר לי פעם: ‘‘קשה לבצע תחזיות, בעיקר לגבי העתיד’‘. משפט שגוי במהותו אבל קולח להפליא. דברים שרואה האוגש משם, אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות מכאן. מה שכן, אפשר לראות במיידית את מפת ההצתה מתהפכת במוח. אם זו ההתחלה, כדאי להפוך את זה לפארטיה ולצאת אל הטיילת של הדאחקות. ושוב כולם באוכף, חובטים בדרבונות המצערת בצלעות הבהמות, ורצים אחרי הדפוק הזה כמו עיוורים. האיש מכין לנו סרט ולא כדאי לפספס את ההקרנה. בעשר בלילה אחרי שש שעות רכיבה הזויות אנחנו במלון.

והנה, גבירותי ורבותי – מהפך: אחד עשר אנשים שלא הכירו בבוקר, הפכו לדבוקה עליצה ובלתי נפרדת המשחרת אל חדוות השטות, ששון הנונסנס, עליצות האבסורד וכיף ההבלותות. מאותו רגע, ארבעה ימים, לא פסק הציחקוק. הפכנו לאחוקים. סע אוגש, סע יא פסיכי, אתה לא צריך לסובב את הראש, כולם מאחוריך!

במרתף יש אח מבוערת ושולחנות עץ ואוכל טורקי. מאי שם נשלף בקבוק וויסקי וחבורת התליינים מעלה אותו לגרדום.

תעשה פנגס

המושג ‘‘זמן אוגש’‘ מושרה מסלבאדור דאלי. כמו בציורים של הצייר הספרדי המטורלל, שעון אוגש משנה מצב צבירה, נוזל לכיוונים לא ברורים ומקבל צורה אבסטרקטית. ליום השני הוא מתכנן 250 קילומטרים שמצטמחים יפה ומתפתחים ותופסים נפח כמו גדולים עד שהם מתייצבים על 350 ק’‘מ. מאה קילומטר הבדל - מה היא בינינו? שטויות...

התפריט הנוחת בצלחת כולל טיפוס לגובה של 2500 מטרים למצפה כוכבים. עולים יורדים, ואוגש עולה לשידור עם המהדורה של אתמול: ‘‘קטע טכני קצר, לא משהו היסטרי’‘. שוב עוברות שעתיים עד שאנו נחלצים מבין הקוצים והדרדרת ומתקנים את האופנועים. ‘‘השביל קצת לא ברור’‘ - מתנצל המדריך המיומן – ‘‘גיליתי אותו לא מזמן’‘. כן, ראינו. גם העיזים המקומיות טרם התוודעו לקיומו, והדרך נלמדת בשיטת ‘‘ניסוי ותהיה’‘: אהה... איפה טעיתי???’‘

ארוחת צהריים שתוכננה במכולת בכפר נידח יוצאת לפועל במדוייק בארבע שעות דיליי. זאבי-אדם מטפסים למרפסת רעועה ושואבים פנימה שבעה כיכרות לחם לבן וארבעה נקניקים עם קטשופ חריף. ‘‘הגענו קצת מאוחר וכבר לא נשאר לו אוכל’‘ – מלמד אותנו האוגש, והלילה השני כבר עומד בפתח. קרה זוועתית מחייבת לבישת חלפ’‘סים והדרך מעכשיו היא שביל מאובק. פנסי הסוזוקים בוהקים בעוצמות לוקס אדירות של נרות נשמה, ואלומות אור חיוורות משוטטות אבודות על פני צללי הדרך. אין לי מושג לאן אני נוסע ומה אני רואה.

בשעה שבע עולה על המסך מערבון של סם פקינפה. חבורת הפראים נוחתת לתוך עיירה זעירה, מושכת רסן בחזיתו של בית המרזח המקומי, ונשפכת מן הסוסים ללגימת תה חם. מערבון טורקי, כל העיירה יוצאת החוצה בתמהון לחזות בחייזרים. כשהקסדות חוזרות לראשים מתארע לי לפתע קצר חשמלי במגדל הפיקוח.

‘‘תעשה להם פנגס’‘ – אני אומר לילד השעשועים. מוחו של הנער בעל תלתלי הזהב כבר שרוי בשעה זו במצב של קיפאון עמוק, ערימת התאים המרכיבים אותו מעורבלת בתוך הגולגולת בעיסה אפורה לא מוגדרת, והוא נכון לזרום עם כל רעיון אידיוטי. ‘‘הקהל קצת מפוזר’‘ – הוא מצליח לאבחן. ‘‘אני אדאג לזה’‘ – עונה לו המפגר הקולד שורות אלו ויוצא אל הציבור המקומי, מסדר אותו בשני טורים לאורך הרחוב הראשי ובולם את התנועה.

מה שקורה להלן ראוי להיות מקוטלג תחת הכותרת ‘‘סיפורי פוגי לילדים מפגרים’‘. אפשר לסמוך על פנגס, תאמינו לי. בשקט שמשתרר ברחוב נשמע רק המנוע השואג של הדרוזי כשהפסיכופת קורע את הדממה ותופר את הרחוב ארבע פעמים בווילי נושק שחקים. קהל האיכרים בוהה המום בחזיון הלילה ספוג ההלוצינציות, וכשהאופנוע קופא בסטופי אינסופי הרחוב רועד ממחיאות כפיים. סוף סצינה. קאט!

בואו נמשיך... הלילה עוד ארוך

אוגש מוביל את השיירה אל כביש היציאה. לא ידענו שאנחנו על הר, אבל הכביש המדרוני מבהיר לנו זאת מיד. החבורה שועטת בעליצות ובלב אחד שמחה ומאוחדת, דבוקה ומחוברת. מאוחדת מידי, מסתבר. גלגל נוגע בגלגל ומיד סיחרור, מעגל אורות תועים, ושניים מטובי בחורינו נאנקים מרה בתעלה שבצידי הדרך. אוגש אינו מודע לדרמה המתחוללת מאחוריו ונעלם מעבר לעיקול עם עוד ארבעה רוכבים. כל הנותרים נשארים שם בחושך ומחלצים. מישהו נפגע קלות וחייב קצת לנוח ולשאוב סיגריה.

עשרים דקות חולפות ואדון אוגש חוזר לבדוק מי פירק לו את מועדון החברים. אנחנו מסבירים, והוא סורק את השטח בעיני לייזר. סרגל החישוב המשופשף בראשו מוריד גרפים ומלכסן מטריצות, והכל נראה לו בסדר משום מה. כפור הלילה הטורקי הוא כבשן לעומת קור רוחו של הבחור. ‘‘בואו נמשיך’‘ – הוא מציע בעדינות – ‘‘הלילה עוד ארוך’‘.

14 שעות רכיבה. דוד המים החמים במלון מקולקל והסדינים הלבנים קולטים אותנו עם כל הטינופת לשנת מרמיטה כבדה.

תיכף אשוב

קראתם את הספר ‘‘הרוח בערבי הנחל’‘? - כשאנחנו משתלשלים בבוקר לחדר האוכל, החלון פתוח אל נוף מופלא, איתן יוחננוף יושב מולו עם גיטרה וחורק בקול נמוך שירים של בוב דילן וניל יאנג, ואני פתאום מבין את הפרק: ‘‘המחלל בשערי השחר’‘. נוחתים בעדינות סביבו עם כוס קפה. גם סיגריה - אויר הבוקר הצח אינו יפה לבריאותינו. שקט עכשיו, וכל אחד עסוק בהרהוריו.

שבילי דרדרת ארוכים ומפותלים מעלים אותנו לעננים לרום של 1900 מטר וכשיורדים משם אל אזור האגמים, הכביש מתפתל ביערות כמו מסלול נס הרים ארוך ארוך ארוך. גז פסיכי. תוריד, תוריד את הכלי, הורדת? - אפשר עוד. על האוטוסטרדה האדרנלין מקפל לי את השרוול ונועץ מחט מלאה ישר לתוך העורק הראשי. אני בודק אם המצערת ערוכה ל-360 מעלות ועוקף את כל השיירה נישא קדימה בטרוף שלי. שתי דקות אחר כך המנוע הבלוי והמעונה מוציא לי פתקית: ‘‘הלכתי’‘.

כולם פותחים מבערים ונעלמים באופק, ואני נותר שם לבדי על הדרך הארוכה לאנטליה בודד ומיותם.

עשרים ק’‘מ אני מג'עג'ע במהירות אפס ומהרהר בעצבות במהותם של החיים, כשפתאום הדרוזי החולה משנס מותני בוכנה וצילינדר וחוזר לעצמו בקקפוניה של נקישות ורעשי מתכת ועף קדימה כמו חדש. המצערת חוזרת לסיטואציה טבעית של פול-טרוטל, ובמצב הזה אני מגלגל אותו בנקודת הסיום לידיים של כבדאט הטורקי בעל האופנועים. ‘‘מוטור קפוט’‘ – הוא מאבחן. בטח. אני חושב אם להסביר לו באנגלית קלוקלת שפעם ראשונה בחיים חויתי מנוע כוכב שגם הולך וגם חוזר...

יפה שקיעת שמש ללב אופנוען יגע. שולחן על המים בנמל אנטליה, כוס יין אדום, ברקע מתרוצץ המשוגע המקומי בשיער פרוע ומעיל לבן ארוך. ‘‘טורצ'יה! טורצ'יה!’‘ - זועק נביא הזעם של נמל אנטליה העתיק.

חמש משיכות מכחול: חברים, נופים, צלילים, אלכוהול ואופנועים. פואטיקה פורטיסימה.

גילוי נאות: ינוקא היה אורחו של מועדון ה-DR של יבואן סוזוקי בהדרכת עופר אוגש מאתר השטח הישראלי 4X4

מהיום (הלילה) הראשון

מהיום (והלילה) השני

היום השלישי עד הסיום המפנק

קישורים לכתבות נוספות מהמסע:

דיל הכל תלול - 31/03/2009
נותנים בגז - סרט ותמונות ממסע אופנועים בטורקיה - 04/12/2008

קישור למסעות האופנועים הבאים

לכל מסעות האופנועים הקרובים של אתר השטח