האבות של הג'יפ

בשנת 1943, אחרי חודשים רבים של דיונים, פרסמה ועדת המסחר הפדרלית בארה''ב את ההודעה הבאה: ''על פי האמת ועל פי העובדות, ההוגים המקוריים של הג'יפ הם חברת אמריקן בנטאם מבאטלר, פנסילבניה, בשיתוף עם כמה קצינים מצבא ארה''ב. זה נכון גם לגבי הפיתוח של הגי'פ, שנעשה ע''י אותה חברה ואותם קצינים, ולא ע''י חברת וויליס-אוברלנד''. הוועדה גם אסרה על וויליס-אוברלנד להמשיך ולהציג את עצמה כמי שתכננה ופיתחה את הג'יפ. מי היא אותה חברת בנטאם, שנעלמה מזמן בתהום הנשייה שבלעה אליה יצרני רכב רבים וטובים ממנה, ומה הקשר שלה אל הג'יפ המיתולוגי שנולד במלחמת העולם השנייה?

החברה החלה את חייה בשנת 1930, כמפעל ההרכבה האמריקאי של חברת אוסטין. בתחילה זכתה החברה להצלחה גדולה, אבל אלו היו שנות השפל הכלכלי, פחות ופחות משפחות קנו מכוניות, והמפעל נקלע לקשיים. רוי ס. אוונס, שהיה סוחר המכונית הגדול ביותר בדרום ארה''ב, רכש את החברה בשנת 1936, שינה את שמה לאמריקן בנטאם והחל לייצר מכוניות בתכנון עצמי, שעדיין היו מבוססות על חלקים של אוסטין.

עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, החל אוונס לנסות ולעניין את הצבא ברכב קל, שישמש כרכב סיור. הוא העביר שלוש מכוניות מתוצרת מפעלו לחיל האפסנאות, לצורך בדיקה. אנשי הצבא התרשמו, והחל להתקיים דיון להסבת מכונית בנטאם לרכב 4X4, אך משום שלצבא לא היו באותה עת תקציבים גדולים, התנהלו המגעים בעצלתיים.

המלחמה פורצת

ב-1940 השתנתה התמונה. אוונס הזמין חברים בוועדת הייצור של חיל האפסנאות לביקור במפעל. אלה התרשמו כל כך מתוכניותיו, שתוך כמה ימים הוציאו ספציפקציות למכרז, לרכב סיור קל עבור הצבא. הדרישות העיקריות היו יכולת נשיאה של שלושה חיילים, התקן למכונת יריה, בסיס גלגלים של 75 אינץ' (שהוארך אח''כ ל-80), מהירות מקסימלית של 50 מייל לשעה, משקל עצמי של 1275 פאונד וכמובן - הנעה כפולה, עם טרנספר בעל שתי מהירויות. זמן ההספקה של האבטיפוס נקבע ל-49 יום בלבד!

ניירות המכרז נשלחו ל-135 יצרני רכב בארה''ב, אך רק שניים גילו עניין: וויליס-אוברלנד ובנטאם. יצרנים נוספים, בהם חברות גדולות כמו ג'נרל מוטורס ודודג', טענו שלוח הזמנים אינו ריאלי וכי אין טעם לגשת למכרז. בבנטאם, לעומת זאת, פעלו במהירות: ב-16 ביולי 1940 הם גייסו לצורך הפרויקט את מהנדס הרכב קארל פרובסט, ב-19 התוכניות היו מוכנות וב-22 הוגשה ההצעה למכרז. כיוון שלבנטאם לא היתה יכולת ייצור גדולה, גוייסו המרכיבים מבחוץ: מנוע הרקולס 4 צילינדרים (שהוחלף אחר כך בקונטיננטל), סרנים ותיבת העברה של ספייסר, תיבת הילוכים של וורנר – והאבטיפוס, שנבנה כולו ידנית עמד בשערי בסיס חיל האפסנאות בבלטימור, מרילנד, חצי שעה לפני תום מועד המכרז, ב-23 בספטמבר 1940.

הגי'פ של בנטאם, שהיה כבד מהנדרש במכרז (תוך כדי התקדמות המכרז הועלה המשקל המותר עד ללמעלה מ-2000 פאונד), נשלח מיד לסדרת מבחנים מייגעת, לאורך כ-6000 ק''מ, שהחלק המכריע שלהם נערך בתנאים קשים. ההתרשמות של כל הבוחנים מהרכב החדש היתה נלהבת, ואחד מהם אף הכריז באוזני פרובסט: ''אני מאמין שהרכב הזה יעשה היסטוריה!'' החברה זכתה בחוזה לייצור 70 ג'יפים נוספים, שמונה מתוכם בעלי היגוי בארבעת הגלגלים. בפרק הזמן שבו נערכו המבחנים, הורשו וויליס ופורד, שהחליטו להמשיך ולפתח אבות טיפוס על חשבונן, לבדוק את הג'יפים של בנטאם. הצבא אף הגדיל לעשות, והעביר להן את תוכניות הייצור המפורטות! לא פלא אם כן, שאבות הטיפוס של וויליס ופורד, שהגיעו ב-13 בנובמבר ובתחילת דצמבר, בהתאמה, דמו דימיון רב לבנטאם, במיוחד זה של וויליס, לפחות מבחינה חיצונית. הג'יפ של וויליס, שנקרא ''קוואד'', היה החזק והכבד מכולם, הבנטאם והפורד, שנקרא ''פיגמי'', סבלו מתת-כוח.

ב-1941 העביר הצבא הזמנה של 1,500 ג'יפים, לכל אחת משלושת היצרניות. הפעם היה הדימיון בן השלושה בולט עוד יותר, אך הוויליס, לטענת הצבא בגלל יתרון הכוח שלו, זכה במכרז. בהמשך קיבלה פורד חוזה לבניית הג'יפים על פי התכנון של וויליס ובנטאם נותרה מחוץ לתמונה לחלוטין.

קיפוח או החלטה תקינה

טענות רבות הושמעו נגד החלטה זו, שקיפחה מאוד את בנטאם. היו שמועות שבנו של נשיא ארה''ב באותם ימים, רוזבלט, היה בעל מניות בוויליס. טענו שקציני צבא בכירים קיבלו טובות הנאה. טענו שפורד הפעילה לחצים כבדים לקבלת נתח מהמכרז. אף טענה מאלו לא הוכחה, אבל הצבא מצא לנכון למנות קצין בודק לנושא. הקצין, הרברט ריפקינד, פרסם את דו''ח הבדיקה שלו ב-1943 (הדו''ח יצא אחר כך גם כספר), וכדרכם של מרבית דו''חות הבדיקה הפנימיים, מצא שכל הליכי המכרז היו תקינים. לטענת הדו''ח, בנטאם חסרה את יכולת הייצור ואת היכולת הכלכלית שנדרשו לייצור מאות אלפי יחידות ולפיכך נושלה מהפרויקט.

כ''פיצוי'', קיבלה החברה חוזה להספקת נגררים לצבא, עבור - לא תאמינו - הג'יפים של וויליס ופורד. לאחר המלחמה לא הצליחה החברה לשרוד, ובשנת 1956 סגרה את שעריה. בסך הכל ייוצרו כ-2700 ג'יפים של בנטאם, מרביתם נשלחו לרוסיה הסובייטית במסגרת תוכנית ה''השאל והחכר'', ושם אבדו עקבותיהם. המבנה המקורי של מפעל בנטאם בעיר באטלר עדיין קיים, ומדינת פנסילבניה הציבה לידו שלט המנציח את ממציאי הג'יפ. במוזיאון של העיר אפשר לראות את אחד הג'יפים המקוריים, המהווה מוקד עלייה לרגל לחובבי ג'יפים מכל העולם.

התעשייה יודעת

למרות תרומתו האדירה לתעשיית הרכב, ידועים על קארל פרובסט (PROBST) פרטים מועטים, ואולי גם זה חלק מהניסיון להרחיק את בנטאם מהתהילה. הוא נולד ב-1882, ואת המכונית הראשונה שלו תכנן ובנה בשנת 1903, כשלמד באוניברסיטת אוהיו סטייט. בתום לימודיו עבר לדטרויט, מרכז תעשיית הרכב בארה''ב, ועבד שם כמתכנן מכוניות עצמאי עבור מספר יצרניות רכב. כשנקרא לתכנן את הג'יפ, היה כבר בן 58. את הדרך מדטרויט לבאטלר עשה דרך מספר מפעלים לייצור חלקים שונים, ובדק איתם יכולות ייצור וזמני הספקה. כשהגיע לבנטאם כבר ידע באיזה חלקים ישתמש לייצור הרכב החדש, והתוכנית כולה שכנה במוחו. תוך יומיים, ללא שינה, העלה אותה על הנייר. את העבודה עבור בנטאם עשה, אגב, ללא שכר, כתרומה למאמץ המלחמתי. שנים מאוחר יותר העיד בנו של פורבסט, כי אביו לא הרגיש ממורמר שתרומתו בפיתוח הג'יפ נשכחה. "אבא היה אומר, שהחשוב הוא שמי שצריך לדעת בתעשייה – יודע".