אמינותו של הממל''ז לא הוכחה

בפסק דין שניתן בחודש אוקטובר בבית המשפט לתעבורה באשקלון, זיכה השופט דב פולוק נהג שהואשם בנסיעה במהירות של 117 קמ''ש, במקום בו מותרת מהירות של 90 קמ''ש. הסיבה לזיכוי: השופט קבע, כי לא הוכחה אמינותו של מכשיר הממל''ז, בו נתפס הנהג. השופט יצא בהתקפה חריפה נגד המשטרה, וקבע כי העובדה שלא נעשתה בדיקה מקיפה של מכשירי הממל''ז, לפני הכנסתם לשרות, הוסתרה הן מהציבור והן מבתי המשפט. גם הניסויים שעשתה המשטרה במכשיר, ע''י רפ''ק בן יאיר, שהוא העד המומחה של המשטרה בנוגע לאמינות המכשיר, בכל משפטי התעבורה, זכו למקלחת צוננים: ''כפי שציינתי, הניסויים שנערכו על ידי רפ''ק בן יאיר באותה תקופה, יש בהם, יותר מכל דבר אחר, להשליך באופן שלילי על הרמה המקצועית של המומחה העיקרי שהביא לאישור המכשיר''. עוד כתב השופט, כי משטרת ישראל ידעה, או לפחות היתה חייבת לדעת, על פי ניסויים שנערכו בחו''ל, שמכשיר הממל''ז אינו עומד בסטיית הדיוק שמצהיר היצרן, וכי המרחק המרבי שבו מודדת משטרת ישראל את המהירות באמצעות המכשיר - 600 מ' - הוא כמעט כפול מהמרחק המקובל במדינות אחרות. ''משטרת ישראל ידעה, או היתה חייבת לדעת, שלא נערכו ניסויים יסודיים ומקיפים לדיוק הממל''ז בהפעלתו ממרחק של עד 600 מטר באור יום, שמרחק זה אינו המרחק המקובל במדינות אחרות ואינו המרחק המומלץ על פי תוצאות הניסויים שנערכו על ידי המדינות האחרות''. בהמשך פסק הדין, נכתב: ''גם לאחר שבשנת 2000 הובהר למשטרת ישראל , בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים, כי על פי הניסויים בידיה, המכשיר אינו עומד בסטיית דיוק של היצרן, דהיינו 12 קמ''ש, לא הודיעה משטרת ישראל על כך לציבור ואף לא לבתי המשפט''. גם התביעה לא יצאה נקייה בפסק הדין. השופט כותב, כי רק באפריל שנה זו הצליחה התביעה לשכנע שופט בבית משפט מחוזי, שדן באמינות הממל''ז, כי משטרת ישראל, לכאורה, ערכה ניסויים מקיפים במכשיר, וניסויים אלו הוצגו בפני בתי המשפט השונים בארץ וכאילו מוכיחים שמכשיר הממל''ז עומד בסטיית הדיוק שנקבעה על ידי היצרן. אך לאמיתו של דבר, אומר השופט, התביעה היתה אמורה לדעת כי הדברים האלה אינם נכונים. גם לגבי הניסיונות של המשטרה ושל התביעה, להסתיר נתונים מפני נאשמים ומפני בתי המשפט, היה לשופט מה לאמר: '' המאמצים של משטרת ישראל והתביעה, למנוע את הצגת הניסויים והמחקרים לגבי אמינות הממל''ז בפני בית משפט זה, וכן מאמציהן בעבר למנוע מהנאשמים ומבתי המשפט האחרים לעיין בהם, מהווים כשלעצמם הוכחה לידיעתן שאין בחומר האמור כדי לתמוך בטענותיהן''. בפרק הסיכום של פסק הדין נכתב, כי בשל הכמות האדירה של דו''חות מהירות, והעבודה שמידת העונש נגזרת בהתאם לחריגה של הנהג מעל המהירות המותרת - כל אי-דיוק של הממל''ז, המוסיף למהירות האמיתית, יש בו משום פגיעה במספר גדול של נהגים. השופט ממליץ לקבוע סטייה בדיוק המדידה, ברמת וודאות של מאה אחוז, ככל שהדבר ניתן. בהקשר זה, האפשרות שנהג יכול לנסוע מספר קמ''ש יותר מעל למותר מבלי להיענש, שקולה כנגד האפשרות החמורה יותר שנהג יועמד לדין ויוטל עליו עונש חמור יותר בשל אי דיוק במדידת המהירות האמיתית בה נסע. ''על פי הניסויים והמחקרים שהוצגו בפניי, אם תיקבע סטייה בדיוק מכשיר הממל''ז של 18קמ''ש, אפשר להגיע לרמת ודאות של מאה אחוז, כאמור. בנוסף, בהעדר ראיות נוספות, יש להגביל את השימוש במכשיר הממל''ז למדידות עד 305 מטר''. הנאשם בתיק זה, אגב, ייצג את עצמו. שימו לב שפסק הדין מתייחס אך ורק למכשיר הממל''ז (מד מהירות לייזר - LTI 20-20) - זה המכשיר הידני שבו נעשית עיקר האכיפה הנייחת. ברשות המשטרה שני מכשירים נוספים למדידת מהירות: האחד הוא מכשיר הרדאר הוותיק KR 11, המבוסס על עקרון דופלר ומותקן בניידות של משטרת התנועה הארצית; השני, מד-מהירות אלקטרוני לרכב - ממא''ל (מולטנובה - 6F), המבוסס גם הוא על עקרון דופלר, מורכב בתוך רכב או מופעל מחצובה שמחוץ לניידת. המולטנובה הוא גם המכשיר הידוע ''כמצלמות מהירות'', כשהוא מורכב על עמודים בצידי הכבישים בארץ. אמינותם של שני מכשירים אלה לא הועמדה בספק.

להורדת הקובץ לחץ כאן