שבת בבוקר, אנחנו על כביש 6 לכיוון דרום והשמיים נראים מבטיחים. אנחנו לא לבד על הכביש והמוני רכבים עמוסים עושים את דרכם יחד איתנו אל מרחבי "דרום - אדום". יש מצב שאף אחד לא נשאר היום בבית וכולם פשוט יוצאים לטייל....
הגענו ל"אנדרטת החץ השחור" שהיא אנדרטה של חטיבת הצנחנים להנצחת פעולות התגמול וחלליהן בשנים 1953-56 ופעולת עזה שאירעה בשנת 1955 וכונתה "החץ השחור" העניקה לה את שמה וצורתה האדריכלית - המקום מרגש כל ישראלי.
יש כבר קפה על האש, השולחנות עמוסים בארוחת בוקר לקראת המשתתפים שצריכים להגיע...
בינתיים פגשנו את אורי, בחור בן 70 בערך, שאם לא היינו שואלים, נראה כאילו סתם עצר שם עם עצמו. אבל לא. במסגרת ארועי "דרום אדום", לוחמי חטיבת הצנחנים, אלו שאשכרה נלחמו כאן לצידם של כל הנופלים האחרים ששמם חרוט על האבנים הגדולות שמסודרות כאן, באים לכאן בהתנדבות, מידי יום, ומספרים את סיפורם ממקור ראשון. למרות שהכנו הרצאה קצרה על המקום, סגרנו עם אורי הגיבור שלנו, שמיד אחרי ארוחת הבוקר תגיע אליו הקבוצה כדי שירביץ בהם קצת מורשת קרב. מיותר לציין שאורי קפץ על ההצעה ובינתיים הצטרף אלינו לקפה שחור חזק של בוקר.
הקבוצה שלנו ממושמעת ותוך דקות ספורות הגיעו כ-20 רכבי שברולט עמוסים בזוגות, משפחות וילדים. לאחר ארוחת הבוקר ותדריכים לקראת המסלול, הובלנו את כולם לזרועותיו הפתוחות והרחבות של אורי שמעצם הדיבור שלו בגוף ראשון.. "ראינו.. ירינו.. חילצנו.. פגענו.." והכרותו האישית עם הלוחמים והמפקדים שעבור רובנו הם שמות, הצליח לרתק ולרגש את הקבוצה. מחיאות הכפיים בסוף היו עדות נוספת לכך. נפרדנו לשלום, הוא כבר התפנה לקבוצה הבאה ואנחנו לחלוקת מכשירי הקשר, סדר תנועה וקדימה.. יצאנו לדרך בשתי קבוצות של כ- 10 רכבים...
לאחר ק"מ ספורים על הכביש מיהרנו לרדת ממנו לשטח ולהתרחק עד כמה שניתן מהתנועה. אין כמו התחושה הזו של לרדת מהאספלט לשטח. החופש משתלט עליך ותחושת ה"טיול" מתעצמת. השבילים עדיין עמוסים בשלוליות, הירוק של השדות שורף את הלבן של העיניים והכחול של השמיים משלים את התמונה. הרכבים שלנו כבר מלוכלכים קצת והגענו לנקודה הראשונה שלנו שהיא "בארות יצחק".
בארות יצחק
בשנת 1943 עלתה למקום חבורת חלוצים דתיים והקימה את קבוצת בארות יצחק. הקבוצה השתייכה לתנועת הקיבוץ הדתי שחרטה על דיגלה את בנין הארץ ברוח "תורה ועבודה". במקום נחפרה באר, 11000 דונם שנקנו על ידי קק"ל עובדו כשענפי המשק כללו גן ירק, לולים ורפת. הנקודה / הקיבוץ שימש כמוקד יציאה לעליית "11 הנקודות" ואבן פינה לגוש היישובים הדתי - כפר דרום, תקומה וסעד. בשנת 1948 חיו בבארות 232 נפשות מתוכם 69 ילדים ובמושגים של אותה תקופה זה ממש לא מעט. במלחמת העצמאות, לאחר פינוי מוקדם של הנשים והילדים, ניצב היישוב מול הצבא המצרי הפולש ונלחם בו בגבורה בסיוע תותחי צה"ל. 17 אנשים נפלו בקרב והיישוב נהרס עד היסוד. בשנת 1966 שבה קבוצת עלומים וחידשה את ההתיישבות במקום.
יד אנז"ק
חזרה לרכבים ואנחנו ממשיכים בנסיעת שבילים נינוחה עוד כמה ק"מ עד לנקודת הבאה שלנו - יד אנז"ק.
אנדרטת אנז"ק מנציחה את בני אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC - Australian and New Zealand Army Corps) שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ושירתו כחיל פרשים תחת צבא הכתר הבריטי.
לאחר שני כשלונות צורבים של הצבא הבריטי לפרוץ את החזית התורכית בקו עזה - באר שבע, הם נאלצו להתחפר מול התורכים במשך 8 חודשים. הבריטים הגיעו למסקנה שעליהם להפתיע את האויב ולאגף אותו ולשם כך, גייסו את חיל הפרשים האוסטרלי ניו זילנדי. בבתי הקברות הבריטים מאות נופלים מכוחות אלו ומידי שנה ב 25 באפריל מתייחדים באוסטרליה ובניו זילנד עם זכר הנופלים.
המקום מהווה נקודת תצפית מצויינת על האזור כולו, ניתן לראות את חלקיה השונים של עזה ואת רצועת הים הכחולה מערבה ממנה.
מפעל הגופרית
אנחנו ממשיכים לעוד קטע נסיעה קצר ומגיעים למפעל הגופרית והמכרות שהוקם בשנת 1933 ביוזמה אנגלית וערבית משותפת. את הגופרית כרו במכרות הפתוחים ממזרח למפעל והפועלים היו מעזה והוסעו מידי יום לעבודה ובחזרה. במלחמת העולם השנייה המפעל ננטש ולאחר מכן שכנה במפעל מפקדת חיל האוויר המלכותי הבריטי וזה האחרון, אחראי על סלילת מערכת כבישי הבטון שמסביב ועל חלקן עברנו גם אנחנו.
נחאביר
הזמן עובר מהר כשנהנים והגיעה השעה להפסקת צהריים אותה עשינו בבארי הישנה או ב"נחאביר", שזו נקודת ההתיישבות הראשונה של קיבוץ בארי שהוקם במסגרת מבצע 11 הנקודות במוצאי יום כיפור 1946. במקום מגדל מים שהוקם כחלק מהמפעל הגדול של קו המים הראשון לנגב שבוצע ע"י "מקורות" ומטרתו היתה לתת פתרון לזמנים בהם לא ניתן היה להבטיח את הזרמת המים וכן כצורך שיהיה בכל ישוב מספיק מים. המבנה השני במקום הוא "בית הבטחון" בו רוכז הנשק, ציוד הקשר, ציוד רפואי ומפקדה.
את ארוחת הצהריים שלנו עשינו בחניון נחאביר שנמצא מעט מזרחית לשני מבנים אלו. חניון מוצל עם שולחנות פיקניק ואני בטוח שגם זקני העצים כאן לא ראו עומס מטיילים שכזה כבר זמן רב.
לאחר הפסקת הצהריים יצאנו לחלקו השני של הטיול, בו השבילים שלנו ארוכים הרבה יותר. התרחקנו מההמולה ונכנסנו לעומקה של שמורת נחל הבשור. הפריחה כאן היא בלתי הגיונית. מה שנראה כמו כתם אדום המרחף מעל השדות והקרקע הירוקים, מתברר ככמות בלתי נתפסת של כלניות. בשלב מסוים פשוט עצרתי את השיירה בצידי השביל וביקשתי מהם לצאת ולהסתובב ברגל לאיזה כיוון שמתחשק להם כדי שיבינו באמת במה מדובר. בינתיים אריק, מנהל המכירות של שברולט ואני, העמדנו גזיות לקפה ותה, חבילות של עוגיות וופלים הגיעו מכל כיוון ותחושת האביב אפפה את כולנו. המצלמות לא הפסיקו לעבוד והפוזות של הזוגות בינות לפרחים הפכו תוך דקות ספורות לשומרי מסך דיגיטליים.
דרך הבשור
המשכנו בנסיעה בשבילים הארוכים, עלינו לרגע לכביש וב"עין הבשור" ירדנו ממנו שוב כדי לנסוע ב"דרך הבשור" שהיא דרך המקבילה פחות או יותר לתוואי הנחל ומתפתלת איתו לכל אורכה.
נחל הבשור הוא השני בגודלו מבין נחלי הנגב, אורכו כ- 80 ק"מ. הוא נהנה מ 2.5 אירועי שטפונות בשנה המזרימים כ- 8 מיליון מ"ק מים בממוצע בשנה. ניתן לצפות בשטפונות מגשר הצינורות וחלקו מוכרז כשמורת טבע.
לקראת סוף המסלול עצרנו במאגרי הבשור (שלושה מאגרים) שהוקמו במסגרת "נגב של צמיחה" שהציבה את פיתוח הנגב בעדיפות ראשונה. מאגרי הבשור מספקים מקור מים יציב ובסיס איתן לקיומה של חקלאות שלחין ובזכותם הפך חבל הבשור ל"אסם תבואה" ענק. המאגרים נבנו על ידי קק"ל בשנות ה- 90 ומתופעלים על ידי "מקורות" ולאחר תהליכי הסינון והחיטוי המים מתאימים לכל הגידולים החקלאיים ללא הגבלה.
על רקע המאגרים עשינו שיחת סיכום ודברי תודה, קצת חיבוקים ונשיקות ויאללה הביתה.
בשם אופיר ובשם קובי, תודה רבה לכל המשתתפים שלנו,
תודה רבה לשברולט על טיול מקסים...!!!
להתראות בטיולים הבאים,
אופיר אביב
קובי בצלאל
תגובות