ניר שפיצר במרוקו – מסע אופנועים אקסטרים

ניר שפיצר ז"ל הפך לסוג של אגדה עוד בחייו וכטבען של אגדות הן הולכות ומזינות את עצמן, משמינות ומוסיפות נפח, נופך וצבע. אני חושב שאת אגדת חציית גשר הירקון על הקשתות מלמעלה רוב האופנוענים בארץ מכירים (קישור לכתבה בדוגיגים), ורבים מרוכבי השטח הוותיקים יידעו לספר איזה כישרון עצום ומבריק הוא היה באנדורו ובסופרמוטו. רבים גם יעידו שהיה איש טוטאלי ולכל מה שעשה התמסר במסירות ובלהט. פלג חסידי ברסלב המכונים ה"נחנחים" מעידים שהוא התמסר להפצת דברי הרבי באותה דבקות ותובענות שהיה סוחט וממצה מעצמו על האופנוע. הוא היה נועז, חזק, חסר פחד והרפתקן בלתי נדלה ואפשר לספר עליו סיפורים מעתה ועד עלות השחר ותהיו בטוחים שהרוב אמת, גם מה שנשמע לכם כגוזמאות ומעשיות הרוזן מינכהאוזן.

אבל ישנו סיפור אחד שמעטים מכירים והוא סופר ליד מדורת השבט כל כך מזמן שגם מי שניחן בזיכרון טוב ודאי שכח את רוב פרטיו הדבר אירע במחצית חייו של ניר, בהיותו בן 21, משוחרר טרי מצה"ל, תאב הרפתקאות ומת לבלוע את העולם, והוא יכול להעביר את מסר נועזותו של ניר בצורה הטובה ביותר, והנה אני מספר לכם אותו.

אנחנו חוזרים בזמן לשלהי 1993 כשאבי פרימט – הידוע יותר בכינוי אבי XT – מציע לניר להצטרף אליו לטיול שורשים במרוקו.

באותם ימים יש לניר חברה חדשה בה הוא מאוהב עד לגג וימאהה טנרה 750 סמ"ק בו הוא מאוהב עד לאוזניים והוא בדיוק מחליט לעשות טיול ליוון עם שניהם כשאבי אקס-טי מגיע אליו עם ההצעה האמורה והיא לא בדיוק מתאימה לו כרגע. אבי אומר לו צא ליוון ותבלה ואני מגיע עוד חודש ואוסף אותך. כבר כאן ועכשיו נציין שככל שהדבר נוגע לשיגעונות עבירות בשטח עם אופנועים לא פיגר אבי בהרבה אחרי ניר, ומהיותו מבוגר יותר היווה סוג של מנטור עבורו ואיתגר אותו לא מעט.

אחרי חודש ניר משאיר את החברה ביוון שתחזור הביתה לבד ומצטרף לאבי שמגיע ליוון על XT600. אבי מזווד לשניהם את האופנועים, ניר מעמיס וקושר אוהל ענק לטנרה, והם רוכבים את איטליה – צרפת – ספרד, חוצים את הגיברלטר למרוקו והישר למרקש אל בן דודו של אבי – דויד, שלא ידע כלום על הביקור והוא נדהם ומופתע. מיד לאחר תפוגת ההלם הוא מבין מהם שמגמת פניהם של שני התיירים הרכובים אינה חלילה השוק הצבעוני במרקש, בית הקברות היהודי במקנס או הקזינו בקזבלנקה, אלא טיפוס להרי האטלס, והוא מפנה אותם לנסיעה קטנה של כ-35 ק"מ מחוץ למרקש שם יש לו מעין בקתת מדבר דלה בכפר נידח כלשהו.

ובו ברגע נכנס לו לבן הדוד חשק לטייל גם, בפרט שיש לו סוזוקי DR BIG 750 משל עצמו, והוא מצטרף אליהם לבקתת הכפר הקטנה שלו. על הדרך הם מלקטים איזה תייר גרמני על ימאהה SR500 (דגם הכביש של ה-XT) שמצהיר בהתלהבות שהוא "נכסף לראות את הסהרה ואחר כך לא איכפת לו למות". ועל כך עונה לו אבי: "אני אראה לך את הסהרה וניר ידאג שתמות", ובנימה מבודחת זו נשכבים הארבעה על מזרוני הבקתה ושוקעים בשינה עריבה.

בבוקר יוצא אבי אל מחוץ לבקתה ורואה מולו הר. מה זה? – הוא שואל את דויד, זו ההתחלה של הרי האטלס – עונה הבנדוד המקומי. יאללה אומר אבי – בוא נתחיל את הטיול, נעלה את ההר. לא, לא – אומר הבן דוד ופיו מלא שחוק – אין דרך לעלות למעלה. אבל אני רואה שבילים בדרך לפסגה – תמה איש ה-XT, זה של עיזים – עונה דויד הבן דוד – שום רכב עוד לא עלה לשם, אף פעם. אז אנחנו נהיה הראשונים – מבטל את דבריו אבי בחביבות וניר מהנהן לאישור.

דויד מאמין שתוך שעה יבינו הזרים מישראל שהם מקשקשים שטויות, יישבו לעשות פיקניק ויחזרו הביתה למרקש, אז הוא אומר להם "אוקי" והחבורה עולה על 4 אופנועים שלא בדיוק נבראו לטיפוסי הרים ויוצאת לכבוש את הרי האטלס.

אחרי כשעה וחצי רכיבה נגמרה הדרך, תם השביל ונגוז המשעול. הם ירדו מהאופנועים והחלו לדחוף ולמשוך. הנוהל היה כזה: ניר ואבי מדלגים את האופנועים שלהם במעלה המדרון כמה מטרים, יורדים ברגל ועוזרים לבן הדוד המרוקאי ולתייר הגרמני לדחוף את האופנועים קדימה, וחוזר חלילה. בחצי היום כבר יצא לכולם קיטור מהאזניים. אז הם הגיעו למצוק תלול וכולם הבינו שזהו. נגמר.

אבל הם עוד לא בדיוק הכירו את אבי וניר..

סיור קצר בסביבה גילה להם שביל עיזים צר עוקף צמוד לצלע ההר מעל תהום. אבי התלבט אבל ניר אמר "יהיה בסדר", אז הם חזרו והודיעו שממשיכים. כשראו הגרמני ובן הדוד את הצפוי הם נאלמו דום בבעתה, אבל ניר שפיצר חסך מהם את ההתאבדות והסיע את כל הכלים מילימטר אחר מילימטר כשהוא נשען עם כתף אחת על קיר ההר. לאחר שהעביר שלושה אופנועים חזר לקחת את הטנרה שלו שנשאר לסוף, ובחצי הדרך התפספס לו משהו והוא והטנרה עפו לתהום.

וכמו בשיר 'אגדה מכסיקנית' של מאיר אריאל, אבי מציץ למטה ורואה שניר שלם ובריא ומיד משלשל אליו חבל. התייר הגרמני ודויד ממרוקו נותנים יד ולאחר שעה ארוכה הטנרה מגיע למעלה חזרה. עכשיו יורד ניר למטה ללקט את כל מה שנתלש מהטנרה המסכן: לוח שעונים, כנף קדמית, רדיאטור, רגלית הילוכים. הכידון נשאר במקומו אבל התעקם לחלוטין.

בשלב זה יושבת החבורה לעשות חושבים כשהמרוקאי ממלמל בהלם "אבל אמרתי לכם שאין כאן דרך" והגרמני מייבב "אני רוצה הביתה", שעל זה אומר לו אבי בחביבות אופיינית: "אתה רשאי ללכת הביתה מתי שתרצה". ולאחר מכן הם מעמיסים על עצמם את התרמילים ומתחילים בטיפוס רגלי לראש ההר לחפש עזרה.

ירד הלילה. גיששו דרכם בחושך וכשהגיעו לפסגה הבינו שזו בסך הכל פסגת ביניים ויש לרדת לוואדי לפני שממשיכים לטפס לפסגה הבאה. בחצי הלילה ראו אורות רחוקים ואבי אמר: הנה כפר. פה נמצא ישועה. "אבל אני לא יודע על שום כפר בהרים פה" – מלמל המרוקאי. גרונותיהם ניחרו מחוסר נוזלים והיו מיובשים במקצת כשהיגיעו קרוב ונוכחו שהמקומי צדק: זה לא היה כפר אלא מפחמה גדולה והאורות שהם ראו לא היו אלא מדורות הפחם. שומר הלילה יצא אליהם ולא האמין למראה עיניו.

האויר היה ספוק באבק מחניק. את הלילה העבירו במדורות העשן, אכלו שימורים מקופסאות וישנו בפיח. את האופנועים שנשארו אי שם למטה העלו רק למחרת בתמורה לממון רב בסיוע חבלים שנקשרו לפרדות התובלה של מטעני הפחם.

בשלב הזה נמלטו התייר הגרמני ובן הדוד המרוקאי משני ה'עוזראין' מישראל בנסיעה חפוזה על כביש עוקף חזרה למרקש. אבי וניר נשארו שם עוד יום עד שתיקנו את הטנרה המנופץ בעזרת הרבה אפוקסי וחוטי ברזל וחזרו גם הם לבקתת המדבר של המשפחה המארחת.

וכאן אתם בטח חושבים שנגמר הסיפור, הא? שטויות. זו היתה רק ההקדמה.

נחו קצת, שיפצו קצת, אזרו כוחות, וקמו על הרגליים. לאן עכשיו? – התפלא הבנדוד, לסהרה כמובן – ענה אבי – הרי עוד לא ראינו כלום...

בדרך עברו בשוק המקומי. היה שם דוכן למזכרות תיירים. בעל הדוכן שהיה גם מדריך תיירים מקומי לעת מצוא, קלט את התיירים הזרים והבטיח להראות להם את הסהרה תמורת 100 דולר בלבד. "בוא נעשה עיסקה אחרת – ענה לו אבי XT הערמומי – אני אקח אותך לטיול על אופנוע בסהרה ולא אבקש ממך גרוש. מה דעתך?"

בעל דוכן הסובנירים, שחום עור וחייכן (להלן ייקרא "סובניר") הסכים לטיול החינמי והתיישב על הטנרה מאחורי ניר שפיצר. מאחורי אבי טיפסה עלתה ונתיישבה אדריכלית צרפתית שעבדה עם דויד הבן דוד ו"יצאה נפשה לטיול אופנועים בסהרה". ביום חמים ונאה יצאו איפה הארבעה אל המדבר.

עכשיו זה הלך ככה: הסובניר ניסה בכל כוחו לנווט אותם אל מסלולי התיור המוכרים לו ואילו אבי לעומתו דגל בחזון שנקרא לו "הולכים לאיבוד ומנסים למצוא דרך חזרה". כל אימת שסובניר הצביע לכיוון הרצוי הם להכעיס פנו לכיוון הנגדי. אחרי יומיים לא ידע איש מהם היכן הם נמצאים. מידי פעם הגיעו לכפר קטן, חיפשו דלק, שתו מים קנו שימורים והמשיכו.

וכך יכלו הם לנדוד על פני הדיונות כסהרוריים עד עצם היום הזה בלי דעת היכן ולאן לולא התלהב פתאום ניר שפיצר מאיזו דיונה נפלאה, פתח גז ברוחב לב, וכשסובניר שחום העור נצמד אליו בבעתה מאחור וצורח די די, התרסק הטנרה ב-100 קמ"ש על הדיונה הגדולה.

מאחור צפו אבי והאדריכלית הצרפתית במתרחש. הם ראו אופנוע וחלקיו מתפזרים לכיוון אחד, את סובניר מתפזר לכיוון שני ואת ניר לכיוון שלישי. כשחשו למקום הבינו את גודל הדפק: האופנוע שלפני שבוע תוקן בדי עמל היה שוב במצב פירורים, ניר חטף מכה אדירה באשכים ממיכל הדלק הענק (30 ליטר) ולא יכול היה לעמוד על הרגליים, וגרוע מכל היה מצבו של הסובניר שכל צלעותיו נשברו והוא נותר רבוץ לו כשאפו נעוץ בחולות המדבר, נשימותיו רפות וחטופות, ויבבות מתפרצות מפיו למקוטעין. האדריכלית מצרפת סתם היתה בלחץ.

הקימו ציליה.

6 שעות עברו בהן תוקן שוב הטנרה והובא למצב נסיעה (אם כי הכידון נשאר עקום ומצודד) ובהן השגיחו בדאגה שסובניר לא נופח את נשמתו שם בפינתו. כשיכלו שוב לצאת לדרך אילתרו מחגורות גב (כליות) ושני קרשים מזדמנים מעין מקבע, קשרו את סובניר לניר שפיצר וחיפשו מקום יישוב קרוב שיש בו מרפאה. בכפר הראשון שמצאו התחנן סובניר שיורידו אותו, נמלט על נפשו, ושוב לא נודע מקומו.

החליטו לחזור והתחלקו במעמסות: ניר לקח את האדריכלית ואבי את כל הציוד. ניר רכב עם כידון עקום על הצד ואבי גלגלו הקדמי משייט באוויר לפניו מכובד המשא. והלילה ירד.

הכביש נמשך ישר לפנים. אבי רכב ראשון מגשש דרכו לאור הפנס החלש שאלומתו שייטה במרומים חצי מהזמן עקב הפרונט המרחף. הכביש נמשך לפניהם ישר וארוך, לפניהם היו כ-250 ק"מ עד לכפר, והם החליטו שגומרים עם זה באותו לילה.

50 ק"מ לסיום הבין לפתע אבי שהדרך נפסקת בחדות ובמפתיע בקיר של ערוץ נחל יבש וירד על הברקסים בכל הכוח. הימאהה העמוס לעייפה החליק על ונפל על סלע מועך את אבי תחתיו ושובר לו את הכתף והצלעות. ניר העייף והפצוע שלא הבין לאשורה את ההתרחשות לפניו המשיך כרגיל. ממקומו מעל קיר המצוק ראה אבי אין אונים את הטנרה מגיע לתהום וממשיך באוויר למטה למטה עד שהתנפץ על סלע בתחתית הערוץ.

נשתררה דומיה. הלם. בעזרת מקומי ששמע קולות באפילה והגיע לבדוק מה קורה, העבירו הוראה לבנדוד שיבוא בבוקר לחלץ. את הלילה העבירו בשטח גונחים וחבולים. בבוקר שלח דויד משאית לאסוף את האופנועים והוא בעצמו העביר אותם לבית חולים.

הממצאים היו קשים: אבי נחבש בכתף ולניר ניקזו דם קרוש מהאשכים, אבל מצבה של הצרפתיה היה בכי רע: היה לה חתך מבעית בראש ושבר פתוח ביד. שיערה גולח וראשה נתפר ובידה קיבעו פלטינות.

אחרי כמה ימים יצאו מבית החולים ועברו לבקתת הכפר להחלמה. בינתיים, בסיוע נערה גרמניה שהכיר אבי ביוון וחזרה לברלין, ביקש אבי ממולי "אופנועי השרון" שיעביר לה בדואר אוויר חלקים למנוע הטנרה המנופץ, וממנה עצמה ביקש יפה שתביא לו אותם למרקש. הברלינאית העשויה ללא חת העמיסה על הגב תרמיל גדול מלא בחלקי מנוע וחצתה יבשות לאפריקה, למרקש.

ושוב עבר שבוע בערך בטרם תוקנו האופנועים והיו כשירים לצאת שוב להרי האטלס ולסהרה...

* * *

הם המשיכו לטייל עוד חודשיים יחד, אבל אני חושב שנעצור פה. המקלדת התעייפה לי.

ניר שפיצר, שהגעגועים אכלו אותו פרש מתישהו וחזר לארץ ואבי המשיך לטייל לבדו כשנה נוספת. האופנוע נתרפט ונתייגע מאורחות המדבר והצמיגים הפכו לסמרטוטים. לא היו בנמצא מוסכים, חלקים, או צמיגים והוא תיקן שוב ושוב את מה שהתבלה בעזרת אפוקסי וחוטי ברזל, ואת הצמיגים פירק שוב ושוב ותיקן פנצ'רים עד שקץ בחייו ונמאס לו לגמרי. יום אחד לאחר פנצ'ר המי יודע ומי סופר כמה נשבר, זימן בעל גמל מקומי, ובתמורה לחופן דולרים העמיס את האופנוע על הדבשת וחזר למרקש. הספיק לו מהמדבר המרוקאי.