סיכום טיול ג'יפים בירדן, פסח 2022 - 18/4/22 עד 21/4/22

חורף ואביב 22 היו עבורי צפופים ומהנים במיוחד בטיולים לירדן – בקרב משפחה וחברים כבר הסתלבטו עלי שאני גר בואדי-ראם יותר מאשר בבית. ואכן מקבץ הגיחות לממלכה השכנה בכל שבועיים-שלושה גרם לי להרגיש שם בן-בית ובן-המקום, ובאמת – מהרגע שחוצים את שער היציאה ממעבר הגבול ומתחילים לנסוע, ירדן תמיד מצליחה לתת למטייל הישראלי הרגשה טובה, גם כשצריך לאלתר מהמותן כל מיני דברים. אנחנו לא מרגישים שם זרים.

היום הראשון - מסע ג'יפים ירדן

חופשת הפסח היא תקופה "מועדת לפורענות" במעברי הגבול, עם צפי לתורים ארוכים, ולכן נקודת המפגש שלנו נקבעה לתחנת הדלק "דור אלון" על כביש 90, סמוך לבית שאן, ולא בתחנת סונול הצמודה למעבר הגבול שבוודאי תהיה סתומה בקבוצות של רכבי שטח שמתעתדים לצאת באותו יום. בין שלל הפרצופים, מצטרפים אליי היום גיתאי וחגית – חברים ותיקים וקרובים, עם ילדיהם הראל ואורי, בסופה האדומה המיתולוגית. גיתאי מלמד מכונאות רכב לחובבים והוא מכונאי-שדה מוכשר שיודע לאלתר ולתקן כל דבר עם פלאייר וחוט ברזל בתנאי בראשית – כשהוא מגיע, אני רגוע. לאחר שכולם הגיעו וערכנו בדיקה שמית ותדריך ראשוני, אנו נעים בזריזות לכיוון מעבר הגבול – כמובן שיש תור ואנו נדרשים להרבה סבלנות, אבל הכל ידוע וברור ולבסוף כל תהליכי היציאה מישראל מסתיימים ואנו חוצים את גשר שייח'-חוסיין ונכנסים למעבר הגבול הירדני.

ביקורת הדרכונים היא החלק הקל והפשוט והיא עוברת מהר. השלב השני, האיטי והקשה יותר הוא תהליך העברת כלי הרכב. בדיקת כלי הרכב, רכישת ביטוח ירדני ותשלום עבור לוחיות, החלפת לוחיות וכו'. לכאורה הכל ברור וצריך רק קצת סבלנות, אלא שהפעם אנשי המוחבראת (שב"כ/מודיעין) הירדני הלבושים אזרחית שמנהלים את העניינים במעבר הגבול, "נדלקים" על הג'יפ שלי, בעל הלוק הצבאי-משהו, שעד כה נכנס לירדן בקלות וללא שום בעיות. הדקות נוקפות, נסיונות שכנוע, כמה טלפונים לדרגות בכירות יותר, צילומים של הג'יפ, וכולנו נדרשים לסבלנות עד שקצין המוחבראת ניאות לאשר את כניסת הג'יפ לירדן. רמז לבאות בטיול הבא...... אבל בסוף הכל בסדר והג'יפ נושא בגאווה לוחיות ירדניות לבנות ואנו מתארגנים בטור ארוך ונעים לכיוון היציאה ממתחם מעבר הגבול בואכה כביש 65 (כביש הבקעה) הירדני המקביל לכביש הבקעה שלנו – אנחנו בפנים והטיול מתחיל. בינתים כבר שעת צהרים מאוחרת, וכדי להזכיר שאנחנו בבקעת הירדן, אחד האיזורים החמים ביותר, הטמפרטורות כבר עולות לגבהים ואגלי הזיעה ניגרים. פוגשים את המדריך שלנו – עבד-אלהאדי, שעד לואדי-מוסא עיר מגוריו, יוביל אותנו ביחד עם השוטר המלווה ברכב שלו – טנדר טויוטה היילקס ויגו חבוט כדבעי. אני, שרגיל שהמדריך והשוטר נוסעים איתי, צריך לנסוע בעקבותיו ביום הזה, עם כל בעיות התקשורת הנובעות מזה.

חוצים את מקבץ העיירות הפלסטיניות שלאורך כביש הבקעה - מ'שארה, פלה, קוריימה, דיר-עלא, מעאדי, כראמה. במבט ראשון – הרבה חירבות, "עולב" ולכלוך בכל פינה, אבל הכל מאוד צבעוני ובעיקר אותנטי - ירדני אמיתי, אורגינל, כזה שלא מנסה להתחנף ולעשות רושם על תיירים. זהו החלק של ממלכת ירדן שיש בו מים ועל כן הוא לבה החקלאי – הרבה צמחיה, שטחים מעובדים, חממות. הכביש ראוי לכינוי "מזופת" הלכה למעשה, הוא משובש, מרובב טלאי אספלט ואינספור בורות ובאמפרים גסים, התנועה עליו צפופה ואיטית וגם הקצב שלנו מאוד איטי ומפלס הלחץ שלי מתחיל לעלות כי באפריל השמש עדיין שוקעת מוקדם ולפנינו עוד עצירות ומאות קילומטרים עד המלון בפטרה. אבל אין מה להילחץ כי ככה זה תמיד.

מאחורי ההיילקס של עבד-אלהאדי, אני מבחין שחסר לו הרבה אוויר בגלגל אחורי ימני. מנסה להתקשר אליו, הבחור לא עונה. הודעות "עצור, עצור" באנגלית בווטסאפ, כנ"ל. צפירות עצבניות, והוא לא מגיב. בינתים הצמיג ממשיך לאבד אוויר וזה כבר נראה כמו פנצ'ר, אבל הוא ממשיך לנסוע, עד שהצמיג נכנע ופשוט מתפרק.... עבור הירדנים קשי היום, אבדן של צמיג הוא מכה לא קטנה בכיס וזה ממש חבל. חבל גם על הזמן שנוקף כשאנו מסייעים לו להחליף גלגל בזריזות, אבל זה מה יש.

באיזור ים המלח, הכביש משתפר והופך לאיכותי ומענג לנהיגה – פיתולים, עליות, ירידות. נופו של ים המלח מצידו הירדני שונה מאצלנו – מצוקים שיורדים בתלילות אל המים וקרקעית עמוקה, שמקנה לים צבעים ומראה אחרים לחלוטין. לואדי חסה הזורם כבר לא נספיק היום – השמש בורחת והאור של בין הערביים הולך ומתמעט. אז "מסתפקים" בעצירה מתחת ל"אשת לוט" ובביקור ועצירה למנוחת סתלבט קצרצרה בואדי-נומיירה שהוא "מיני-ואדי חסה" עם זרימה יותר קטנה אבל לא פחות יפה. כאן כבר חלק מהקבוצה "מתלונן" ש"המדבר בירדן יותר יפה משלנו".... מה שנכון נכון....
תדלוק בא-סאפי שבדרום ים המלח וכבר חשוך לגמרי ולפנינו עוד קילומטרים רבים, כולל טיפוס לואדי מוסא (העיר שמעל לאתר פטרה) דרך כביש ואדי-נמלא המפותל והמהמם שדורש עירנות שיא, קור רוח וכישורי נהיגה לא מבוטלים. ואדי נמלא הוא "נאקב" (דרך גמלים) ארוך, תלול ומפותל, שמוליך מפטרה לערבה הירדנית שרק לפני כמה שנים נסלל והפך לכביש, אבל איזה כביש!!! הוא מטפס מגובה של 100 מטרים מתחת לפני הים בערבה הירדנית לכ-1200 מטרים מעל פני הים, בפיתולים ובשיפועים פרועים ביותר שלא היו עוברים אף תקן מערבי, מה שמבטיח חוויית נהיגה מצמררת ומרטיטה, במיוחד באור יום כאשר לחגיגה מצטרף גם נוף מהמם – אבל אנחנו עולים אותו בחושך, הנהגים/ות עייפים אחרי יום ארוך, וזה מאתגר עוד יותר. לכן אנו נוסעים לאט ובזהירות.
למלון "עמרא פאלאס" המצויין בואדי-מוסא אנו נכנסים סביב השעה עשר בלילה, עייפים מאוד, מותשים מהחום וממאות קילומטרים של נהיגה - אבל ארוחת ערב מפנקת ממתינה לנו ולאחר שהבטן נרגעה, זמן לפרוש לחדרים לשינה עמוקה. לילה טוב!

היום השני - מסע ג'יפים ירדן

לאחר ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט, אנו מתגלגלים בכבישי ואדי מוסא הפתלתלים לכיוון פטרה. כאן אני מעביר את הקבוצה לידי מדריכה מקומית (עפ"י החוק בירדן, ההדרכה בתוך אתר פטרה מותרת רק למדריכים/ות מקומיים/ות מוסמכים/ות לכך) לביקור מודרך בפטרה העתיקה והמרהיבה, בירת ממלכת הנבטים.

את השעות הפנויות אני מעביר במרפסת המוצלת הנהדרת של מסעדת "אל-קנטארה" המפורסמת, עם ראזי, בעל המסעדה, איש חביב וקורע מצחוק, ועוד כמה מדריכים מקומיים, על קפה חזק ולוהט ובקבוקי מים קרים ומרגיש בבית לחלוטין, בין חברים. עוד מעט אצא לאסוף את הקבוצה ואביא אותה למסעדה הזו לארוחת צהריים עשירה וטעימה שלאחריה, שוב נסתדר בשיירה ונצא דרומה ל"דרך המלך" ((Kings Highway - הכביש ההררי המתפתל על קו פרשת המים הירדני לכיוון אוטוסטראדת המדבר וחוצה בדרכו עיירות קטנות כמו א-טייבה ורג'ף, שמתברכות בנוף מדברי מרהיב של ההרים שסביב פטרה.

"דרך המלך" מתחברת ל"אוטוסטארדת המדבר" שהוא הכביש המהיר עקבה-עמאן. "כביש מהיר" להלכה, ועם שני נתיבים לכל כיוון ומהירות מירבית מותרת שאפתנית של 110 קמ"ש, אבל במציאות זהו הכביש המשובש והמצולק ביותר בו נתקלתם אי פעם בחייכם. מחורץ ומתפורר מהשלגים (האיזור גבוה ומכוסה בשלג מדי חורף), מאלפי משאיות עמוסות יתר על המידה ומחוסר תחזוקה... וכמובן מנוקד בבאמפרים האכזריים המקובלים בכל כביש בירדן, מה שלא מאפשר לנסוע באמת מהר... אבל הקילומטרים חולפים במהירות יחסית (אולי כי אנחנו בירידה ארוכה) וככל שיורדים דרומה ויורדים בגובה, מצב הכביש הולך ו"משתפר" (לכל המתכננים לנסוע לירדן בעתיד הקרוב/רחוק – בוודאי תשמחו לדעת שהחלו עבודות קילוף הכביש הישן והשבור וסלילתו מחדש בסטנדרט מערבי מקובל), ואחרי העיירה ח'ומיימה, פונים שמאלה בצומת ואדי רם לכיוון האיזור המדהים ביותר של דרום-מערב ירדן, בו נבלה את היומיים הבאים.

ואדי רם, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הוא איזור נרחב בדרום-מערב ממלכת ירדן ובו נופי הרי גרניט, אבן חול נובית ודיונות חול מהפרועים והדרמטיים ביותר בעולם. לצד פטרה, הוא גם אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. הקבוצה כבר חמה על נהיגת חולות, אז נכנסים ישר לדיונות. תדריך קצר על נהיגת חולות וריקון אוויר מהצמיגים ואפשר להתחיל בנסיעה ולהתפעל מנופי ואדי רם שכאילו לקוחים מכוכב אחר – הרי אבן החול הנובית בגוון חלודה שמזדקרים ממשטחי הדיונה ומקנים לאיזור מראה עוצר נשימה, כמעט חייזרי. לא לחינם הרבה מאוד סרטי מדע בדיוני ("להציל את מארק ווטאני", "הכוכב האדום", פרקי "מלחמת הכוכבים", "חולית" ועוד ועוד) צולמו כאן וכמעט תמיד נמצאים כאן אתרי-הפקה של סרט קולנוע כזה או אחר.

שבילי הדיונות מהירים וזורמים, ואנו נעים בין האתרים והאטרקציות המרשימים בואדי רם, חלקם קרויים על שם "לורנס איש ערב" – תומאס אדוארד לורנס, קצין המודיעין הבריטי שפעל כאן בתקופת מלחמת העולם הראשונה והניע את שבטי הבדואים מחג'אז להתמרד ולגרש את חיילי האימפריה העות'מנית, ולא שוכחים להתמקם על אחת הדיונות היפות מול השקיעה לקפה וצילומים מרהיבים. לפני שתרד החשיכה, נעים לכיוון החאן שלנו – "ראם-מג'יק" לקבלת חדרים והתארגנות לארוחת ערב. החאן משודרג ומפנק – מזגנים, מקלחות ושירותים בחדרים. מקלחת מרגיעה ועוד מעט נצא לארוחת הערב – עופות וכבש עם ירקות צלויים בטאבון קבור באדמה – זהו טקס קצר ומרשים, וגם מאוד טעים! אחרי שאכלנו כמו שצריך, זמן טוב לרבוץ באחת הזולות הפזורות מסביב, סביב מדורות לחימום (באפריל עדיין קר כאן בלילה!). לילה טוב!

היום השלישי - מסע ג'יפים ירדן

לאחר ארוחת הבוקר, היום השלישי של הטיול מתחיל בפשיטה המסורתית על הרחוב הראשי של א-דיסה, הכפר הראשי, הגדול, של איזור ואדי רם. סוג של "מרכז לוגיסטי" מקומי בו הבדואים המקומיים וקבוצות התיירים נוהגים להצטייד במאפים ונשנושים לצהריים ואפשר למצוא כאן חנויות, פנצ'ריה וכמה מוסכים שמתמחים בתיקון טנדרים טויוטה היילקס ישנים – דגם הרכב המועדף כאן....

ואז נכנסים שוב למרחבי החולות והצוקים. מבקרים בכל מיני אטרקציות של ואדי רם, כמו עין לורנס, ה"חאז-עלי" (נקיק צר חתור בסלע עם ציורי סלע ת'מודיים עתיקים) וה"לורנס-סיק" (ה"סיק" של לורנס, עוד נקיק יפה שמושך הרבה תיירים, פטריות אבן, מטפסים ברגל למצוקים מוזרים וכמובן דיונות ועוד דיונות בהן הג'יפים מנסים לטפס והילדים מתגלגלים. למודי נסיון מאתמול, החבר'ה כבר מיומנים ומטפסים בסערה במעלה הסכינים והשמחה גדולה. בזמן ארוחת הצהרים בצל מצוק, השוטר שלנו שכבר מרגיש בבית עם הקבוצה גם סוחף את הילדים למשחק כדורגל בדיונה....

גם היום לא מוותרים על קפה אחרון מול שקיעת השמש שבואדי רם היא הכי יפה שאפשר - וחוזרים לחאן. והיום פוגשים את עופר והקבוצה שלו שמגיעים מהמדבריות של מזרח ירדן – ואחרי ארוחת ערב והרמת כוס לחיים ליומולדת 9 של הראל (הירדנים קצת פישלו עם העוגה...), שוב רביצה ארוכה וצחוקים בזולות עד שהעיניים נעצמות וזוחלים למיטה לשינה עמוקה וערבה.

היום הרביעי - מסע ג'יפים ירדן

היום האחרון שלנו בירדן, הוא תמיד עמוס ולחוץ בזמנים. זה היום שמוקדש ל"השלמות" באיזור ואדי רם ולקראת הצהריים ננפח אוויר בצמיגים ונצא לכביש המהיר לכיוון עקבה, שכן בעקבות טרלול הקורונה, מעבר הגבול הירדני נסגר בשעה 14:00 ועלינו להתייצב בו מוקדם יותר על מנת לסיים את ענייני הבירוקרטיה ביציאה מירדן (שיקוף לכבודה, פירוק והחזרת לוחיות ירדניות, הרכבת לוחיות ישראליות, ביקורת דרכונים) בזמן סביר, לקראת הבירוקרטיה הקשה הרבה יותר שעוד מצפה לנו בצד הישראלי. לכן אנו מתעוררים מוקדם יותר לארוחת הבוקר, צ'ק-אאוט מהחאן, חוצים בדהרה את א-דיסה, ומושכים צפונה. כאן נבקר בכל האטרקציות שבחלקו הצפוני של ואדי רם, כולל "המבצר הצרפתי" – מבנה אקזוטי למראה שנבנה לטובת צילומי תכנית ריאליטי צרפתית, סוג של תואמת ל"הישרדות" שנקראה, כמה צפוי, בשם "המבצר"...

מרחוק, המבצר הזה נראה אותנטי לחלוטין, רק כשמתקרבים אליו לומדים שהוא בנוי בקנה-מידה מוקטן.... ועדיין הוא יפה ומצטלם ממש טוב. את היום אנו מסיימים בתחנת הרכבת המפורסמת של ואדי רם מימי האימפריה העות'מנית והמסילה החיג'אזית המפורסמת, כאן חונה קטר הקיטור הישן שנראה כאילו צנח לכאן מהמערבונים (חדי העין ישימו לב ללוחית קטנה המוטבעת עליו, שמציינת שלא מערבונים ולא עות'מנים – הקטר הזה נבנה ביפן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20... ממש חדש) כאן גם מנפחים אוויר בצמיגי כלי הרכב, נפטרים משקי האשפה ויאללה – לכביש, והכיוון שלנו הוא דרומה, לעקבה ולמעבר הגבול. קצת לפני העיר עקבה, אנו פונים בקיצורי דרך שחוסכים לנו זמן, אותו ננצל לתדלוק מתבקש אחרון עד הפקק בתחנה הגדולה הסמוכה למעבר הגבול (הבנזין והסולר בירדן זולים משמעותית ממחירי השוד/גזל בישראל, חבל לא להצטייד בדלק ולחסוך הרבה עשרות שקלים).

למעבר הגבול הירדני הגענו בזמן. בפנים כבר כמה קבוצות של ג'יפאים ישראלים שהגיעו לפנינו. פרידה מעבד-אלהאדי ומהשוטר, ואנו מתגלגלים למעבר הגבול, מפרקים לוחיות והולכים להחזיר אותן ולהחתים דרכונים – המסוף הירדני של מעבר הגבול ערבה קצת מבולגן וסובל מצפיפות ותורים, אבל תהליך היציאה עצמו קל ומהיר, השוטרים הירדנים שירותיים ואדיבים ומסייעים לנו – גם הם רוצים כבר לסיים וללכת לנוח.... 40 דקות בלבד וכולנו כבר בחוץ, בשטח המפורז ו... הפתעה.

אם בחודש הקודם עברנו כאן חוויה קשה שכללה המתנה של שעות בשמש וטרטורים בצד הישראלי, כנראה שפוסט זועם שהעליתי בפייסבוק הגיע לעיניים ולאזניים הנכונות והדברים השתנו מקצה לקצה. מעבר הגבול עדיין הומה אנשים ועמוס, אבל הכל מסודר ומתקתק ביעילות. בדיקות הקורונה נערכות במכוניות בשיטת דרייב-אין והתור מתקדם מהר. מישהו נחמד עובר מרכב לרכב ומחלק לנו בקבוקי מים קרים.... אני ממש מתפעל - אתם בטוחים שאנחנו בישראל?... התהליך עובר במהירות שיא ומשאיר טעם טוב וחיוך רחב – שאפו גדול לרשות שדות התעופה שהוכיחה שאפשר אחרת וכשהיא רוצה, היא יכולה. כיף לחזור ככה הביתה.

אז מה נשאר? להודות לכל הקבוצה הנהדרת שהנעימה את זמני והשאירה לי טעם של עוד – באוקטובר הקרוב אני מתעתד לחזור לירדן והאמת היא שכבר קשה לי לחכות!

לצפייה בכל המסעות הקרובים של אתר השטח בעולם - הקליקו כאן