לחיות ולמות בפרארי אדומה – אילן פייביש זכרו לברכה

צילום: פייסבוק

הספד לחבר

אם אילן פייביש היה זורק לי אתמול שמחר הוא הולך להתפוצץ בפרארי אדומה ושאצטרך לכתוב עליו הספד, הייתי צובט את עצמי כדי לוודא שזה אמיתי. כי לא, לא מסתדר לי כל העניין הזה שבשבת בבוקר הוא עלה ככה השמיימה בסערה שכזו. למרות שלכאורה אני כבר אמור להתרגל לכל מקרי המוות בטרם-עת שנוחתים על ברנז'ת כתבי הרכב, שמלאה במשוגעים שאובססיביים לאדרנלין ולריגושים, על ארבעה גלגלים ועל שניים (טל שביט ז"ל, ה"אורך" המיתולוגי, שנהרג על אופנוע - קישור), או בכלל על כנפיים (האם זה רק מקרה ששלושה כתבי רכב ישראלים – אברהם פורת, מני בן-זכריה וטל בן-יוסף זכרונם לברכה, מצאו את מותם בתאונות אוויריות?...) – כי אם אתה לא חזיר-גז שמכור לאדרנלין וליללות של מנועים בסל"ד גבוה ולמהירות מטורללת ולהנאה פסיכית מעצם פעולות הנהיגה/רכיבה/הטסה – שהמשותף לכולן הוא הפקת הנאה אינסופית משליטה במכונה, אז אולי מוטב שלא תכתוב על רכב בכלל – מקסימום תעשה מבחני דרכים למייבשי כביסה או טוסטרים (או לג'ילי-חשמלילי).

ואילן פייביש, למי שלא הכיר, היה מכור יותר מכולנו. אוטומניאק. נרקומן-הגה אמיתי. מכוניות מהירות היו כל עולמו. הוא לא הלך בתלם שלנו. כי רובנו ככולנו התבייתנו עם השנים, עם הכרס והשיער המאפיר והמקליש. הפכנו לציניים וסרקסטיים. כי את מי מעניינות מכוניות-מהנות-לנהיגה?.... פייביש בטח ירשה לי לבוא לו במונח מעולם השטח שמועדף עלי – אנחנו פשוט "נשפכנו לתוך הקוליסים" והפכנו לכתבי צרכנות. "בוחנים" משפחתומטיות משמימות וקרוסאוברים סיניים-חשמליים מגעילים. עושים קאט-פייסט לרשימות איבזור ומלהגים על שווי שימוש ועל צריכת דלק ועל זמן טעינה ועל טווח WLTP ועל גודל המסך ונפח תא מטען ועל כל דבר אחר שיש ב"מכוניות" הללו שלא קשור לנהיגה ולאיך הן נוסעות כי את מי זה מעניין בכלל. התעסקנו בליקוק ליבואנים ובהתחנפות ל"קהל קוראים" מדומיין, שבתכל'ס מזלזל בנו, שונא מכוניות ושונא לנהוג ורק מחכה לרגע בו יסירו מעליו את העול הזה ובינינו?.... ה"קהל" הזה לא באמת קורא שלנו בפרט, או קורא משהו בכלל, בטח לא מבחני דרכים או מגזיני רכב או מדורי רכב. מקסימום מנקה בהם חלונות או עוטף איתם דגים.

חיבבתי מאוד את פייביש. בהתחלה היה בעיני קוריוז. עוף מוזר, צבעוני, ילד שכבר עבר את גיל 50, אבל בנשמתו נשאר בן 17. אחר כך התחלתי להעריך אותו ואת הטהרנות שלו - כי בזמן שאנחנו השחתנו את זמננו ונשמתנו בקרוסאוברים, פייביש לא בזבז את זמנו על קיה ספורטאז' ורנו קפצ'ור. מבחינתו מכונית נולדה ככלי לעינוגי-נהיגה בלבד וכל מה שלא סקסי ולא נוסע מהר, לא מעניין בכלל - אילן פייביש אף פעם לא נשפך לתוך הקוליסים. תמיד נשאר ביניהם, הלך בכיוון ובדרך שהוא בחר, בעקשנות והתמדה ועם המון סבלנות ושיתהפך כל העולם.

וככה, בזמן שאנחנו ניפחנו את האגו וטיפחנו את הציניות והתחרינו בינינו על ההערות של מי יותר שנונות ועוקצניות ומי יקטול יותר, פייביש סובב הגאים של מכוניות-על בכבישי נהיגה הרבה יותר זמן והרבה יותר קילומטרים מכולנו גם יחד. כשהמדיות שהעסיקו אותנו עשו לנו טובה ושלחו אותנו לתערוכות רכב בחו"ל, גילינו שם את פייביש – עם הקסקט והז'קט, העוף המוזר, הקוריוז, זה שתמיד מחייך עד שנדמה לרגע שזו עווית ומשהו איתו לא בסדר – אבל כזה שמסתבר שבחלונות הגבוהים של תעשיית הרכב מכירים אותו ממש טוב, הרבה יותר מאשר אותנו - כי הוא דוחף את עצמו לשם בעקשנות אופטימית ללא לאות עד שמקבל את ההכרה ואת ההזמנות – התייחסו אליו שם בהרבה יותר רצינות ממה שיכולנו לדמיין לעצמנו.

פייביש לא היה גבר מגודל, אבל תמיד היה מחבק כמו דוב ועם כל הלב. הוא תמיד חייך כל הזמן ואני תהיתי ממה לעזאזל הוא כל כך מרוצה – ורק אחר כך הבנתי. האיש הנחמד הזה היה תמיד אופטימי ללא תקנה ופשוט חי את החלום. כל כמה חודשים הבחור מבלה לו במונטה-קרלו, מחזיק תמיד באיזו שהיא מכונית מהנה לנהיגה, תמיד ספורטיבית (מיאטה, ניסמו Z370, אבארט נובולרי, כאלה מין. ואף פעם לא שוכח להזכיר את האונו טורבו של פעם...) תמיד ידנית, תמיד בצבעים "קשים" כמו אדום ושחור. כן, היתה לו מעידה קלה עם טסלה - הטכנולוגיה הקסימה אותו ברגע של חולשה והוא היה מוכרח לטעום מהמודל 3 פרפורמנס כי היא מהירה נורא - למשך 3 ומשהו שניות זו היתה ה"מכונית" הכי מאיצה בישראל – אבל הוא קלט מהר מאוד שאלה ביצועים על-תנאי ורק בקו ישר ושהמרכאות לא נמצאות שם במקרה ולא רק כי יש שם רק שתי דוושות – אלא כי זו קליפה חלולה, קרה, פלסטית ומנוכרת ונטולת תוכן ומהות, חפה מכל כוונה לספק איזו שהיא הנאה מפעולת הנהיגה – מהר מאוד פייביש נפטר מהשיקוץ החשמלי המזעזע וחזר למכוניות אמיתיות עם שלוש דוושות והגה אמיתי עם תחושה ומנוע אמיתי ששותה מיץ-דינוזאורים ועושה "וון-וון". כמה זה אירוני שבסוף מצא את מותו במכונית בעלת סוללת ליתיום?....

הידיעה שהחלה לרוץ בקבוצות הווטסאפ בשבת בבוקר היכתה אותי כמו פטיש 5 ק"ג בראש. מצד שני, לא יכולתי להימנע מלהודות, ביני לבין עצמי – שזה היה כל כך צפוי כי ככה זה בברנז'ה שלנו ומי שחי על קצה להב הסכין כמו פייביש, שבכל שבת בבוקר משחיז פיתולים באחד מכבישי הנהיגה הנידחים, מתי שהוא יפסע טיפ-טיפונת רחוק מדי וייפול מהלהב לתהום.

אילן פייביש וצחי מנשרי זכרונם לברכה נסעו בבוקר שבת 25.5.24 בכביש 90 סמוך לים המלח במסגרת אחד מטיולי הנהיגה של חברי מועדון רכבי הספורט שפייביש היה מייסדו והרוח החיה בו, בפרארי 296GTS, היצירה החדשה המרהיבה האחרונה ממארנלו, סופר-קאר פלאג-אין-היברידית, בעלת 830 כ"ס משולבים שמופקים ממנוע בנזין 6V בנפח 2.9 ליטר וממנוע חשמלי שניזון מסוללת ליתיום-יון. באמת שאין מה להאשים בתאונה הזו את המכונית, או את הכביש או את מזג האוויר - אבל אין גם מה להיתמם, להתפתל או להתייפייף – מנשרי ופייביש ככל הנראה לא נסעו לאט ובזהירות מופגנת אלא מהר ואגרסיבי. מאוד. כי אין שום שימוש ראוי למכונית כזו מלבד לנהוג בה מהר. השאלה היא רק כמה מהר ובעיקר איפה.

צילום: פייסבוק

אני לא יודע בוודאות מוחלטת מי מהשניים נהג ברכב בזמן התאונה, אבל המהירות כנראה לא תאמה את תנאי הדרך והשליטה ברכב אבדה, הפרארי התהפכה והתגלגלה וממש התפרקה לגורמים ולבסוף גם התלקחה. בעירת סוללות ליתיום-יון של מכוניות חשמליות/פלאג-אין היא מהירה, היפר-אלימה, בטמפרטורות אולטרא-גבוהות ולמעשה בלתי ניתנת לכיבוי עד שהחומר הדליק בסוללה מתכלה עד תומו – לפייביש ומנשרי לא היה שום סיכוי ולמעשה אני מקווה ומייחל ששניהם נהרגו מעוצמת ההתרסקות לפני ההתלקחות והבערה ולא הספיקו לסבול. כטנקיסט בעברי אני רואה בשריפה את המוות האיום והנורא מכל.

לסיום, אני לא רוצה להישפך שוב לקוליסים של הקלישאות ולהפטיר ש"אילן פייביש היה רוצה למות מאחורי ההגה של פרארי אדומה" – כי לא, ממש לא. לא ככה, ובטח לא עכשיו. אילן פייביש אהב את החיים הטובים ואני חותם לכם שרצה להמשיך לחיות מאחורי ההגה של פרארי אדומה, והוא הצליח להגשים את החלום הזה לא מעט ולא פעם אחת. כי למות ככה, עכשיו, אפילו בפרארי אדומה, זה כל כך מוקדם מדי לילד נצחי כמו פייביש – עוד יש בעולם כמה וכמה מכוניות-על בשלל צבעים שהוא עדיין לא הספיק לנהוג בהן ולספר עליהן ב"טורבו-מגזין" שלו, בעיניים נוצצות ושוקקות ובהתלהבות הילדותית שלו שעם השנים למדנו לאהוב.

צחי מנשרי ז"ל

צילום: רונן טופלברג

מה נשאר לי? להיפרד ממך פייביש - איש יקר, חייכן, עוף מוזר, עקשן וחדור במטרה, הילד הנצחי שחולם חלומות ועלה בסערה השמיימה בפרארי אדומה. שם, במסלולי נהיגה המפותלים האינסופיים שאלוהים סלל עבורך ועבור צדיקים שכמותך, תיתן בגז ותשחיז פניות ותתלהב ממכוניות עד בלי די – ואנחנו נשתדל לקיים את ברכתך השבועית - "שיהיה לכם סוף-שבוע מהנה לנהיגה" ולהמשיך להינות מנהיגה אמיתית במכוניות אמיתיות, ככל שנוכל.

היה שלום חבר, יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים