אל פסגת קילימנג'ארו בדרך הקשוחה

כל המשלחת! אבל כולם!! על פסגת קילימנג'ארו - 5,895 מטרים

משלחת מספר 9 יוצאת לדרך

"חרבות ברזל" והשלכותיה הביאו אותנו לדחיית המשלחת מספטמבר 2024 לעבר מאי 2025, עד כאן - סביר! ויכול להיות. קצת שינויים בהרכב המשלחת בעקבות שינוי התאריך, עוד אימון מדרגות ועוד מפגשי קבוצה, המון תודה שלי (הח"מ והמדריך) על האמון של העמותה המדהימה וקדימה לדרך - מאי 2025 פסגת הקילימנג'ארו מחכה לנו!
אבל איכשהו לפני מועד הטיסה נוחת באזור שדה התעופה נתב"ג שיירים מטיל שמגיע מתימן (אינעל אחותם של החות'ים) וחברת התעופה מבטלת את טיסתה מישראל ואנחנו נשארים בארץ. חיש קל ובתוספת תשלום משמעותית אנחנו מוצאים מסלול טיסה חלופי דרך איחוד האמירויות ובדחייה של יום יוצאים לדרך. בנחיתה בקילימנג'ארו אנו מגלים את "תקלת התקלות" - כל התיקים שלנו נשארו באיחוד האמירויות ולא יגיעו לפני שנתחיל לטפס.
ושוב הרוח הטובה של האחים והיכולת לאלתר פתרונות ובעבודה של כמה שעות אנו שוכרים את כל הציוד הנדרש לטיפוס. וכך שבהפרש של יום ועם תיקי ציוד חלופיים אנו יוצאים לדרך לעבר הפסגה. אותנו שום דבר לא ישבור ולא יגרום לנו להפסיק ללכת!

יום ראשון לטיפוס עד 2,700 מטרים

יום שישי בשבוע, במקום יום חמישי, עם ציוד חלופי שכור, אבל עם מצב רוח בשמיים אנחנו יוצאים לדרך מהעיירה מושי לשער השמורה ולתחילת הטיפוס.
קצת בירוקרטיה שגרתית בכניסה לשמורה, נרשמים, שוקלים תיקים, מארגנים את קבוצת הסבלים (פורטרים) המלווים, תוספות של אוכל כשר וקדימה לדרך.
8 ק"מ של הליכה, 700 מטרים בעלייה, הפסקת צהרים אחת באמצע ואנחנו מגיעים מספיק זמן לפני החשיכה ולפני כניסת השבת, לבקתת מנדרה - 2,700 מטרים בגובה, בלב של ג'ונגל קסום כשסביב קופים שונים ומרעישים מקפצים על העצים...
ארוחת ערב טובה, עד כאן לא קשה בכלל, וקדימה לשינה הטובה בבקתות. מחר שבת.

שבת בגובה 2,700 מטרים

שבת רגועה, ארוחת בוקר ואז מתחילים "מעגל לוחמים". לרוב "הטקס" נגמר תוך כ-3 שעות, אבל הפעם זה שונה. אולי "חרבות ברזל" אולי כל התלאות בדרך אל ההר ואולי גם וגם וכך אנו מוצאים עצמנו יושבים יחד כ-6 שעות, עמוק לתוך שעות הצהרים, נרגשים, מתרגשים, קצת דומעים ושומעים את הסיפור של האחים הגיבורים. אין כאלו דברים! וזר לא יבין זאת!!
בין לבין אנחנו מתבשרים (בוא נאמר שהח"מ עם הטלפון גם בשבת...) שכל המזוודות (למעט אחת!) נחתו בקילימג'ארו ושחברת התעופה שולחת אותן למלון שלנו שלמרגלות ההר. חיש קל מארגנים צוות סבלים נוסף ולעת ערב כל המזוודות והתיקים עם כל הציוד מגיעים למנדרה (2,700 מטרים). עכשיו נשאר לארגן את הציוד מחדש ולהחליט מה עולה איתנו למלעה ומה נשאר במנדרה.
ארוחת ערב, כדור אורמוקס ("כדור גובה") וקדימה לשינה ביער הרועש סביב. תענוג. והכי הכי כיף לנו יחד.

יום שני לטיפוס עד ל-3,700 מטרים

לאחר יום מנוחה אחד בלבד (בגלל דחיית ההתחלה לשישי במקום ביום חמישי) אנחנו יוצאים לדרך. ממנדרה שבגובה 2,700 מטרים לעבר הורומבו שבגובה 3,700 מטרים, כשהפעם גם כל הציוד איתנו.
במזג אוויר טוב, מטפסים בכיף ועולים במעלה השביל. לאחר כשעה וחצי היער הטרופי הופך נמוך (אפילו לעצים כבר אין חמצן), לאחר עוד כשעה השיחים הופכים לנמוכים ואנחנו בשלנו, בצעדים קטנים ובקצב מדוד מטפסים מעלה. גם מזג האוויר איתנו.
בשני-שליש הדרך עוצרים לארוחת צהרים חמה וכייפית. ולאחריה נשארו רק עוד 4 ק"מ ליעד. ואז זה מגיע, בהתחלה טפטוף קל ומהר מאוד גשם חזר וטורדני שגורם לנו להתכנס תחת הפונצ'ו וחליפות הסערה ולהמשיך בדרכנו מעלה.
לאחר 12 ק"מ של הליכה וכ-7 שעות של טיפוס, 1,000 מטרים בגובה, אנחנו מגיעים בגשם זלעפות לבקתת הורמבו - 3,700 מטרים.
מתחלקים לבקתות, מחליפים בגדים, אוכלים ארוחת ערב ופורשים לישון טוב. לילה טוב אחים שלי.

יום שלישי לטיפוס עד ל-4,700 מטרים

בוקר יום שני (בשבוע) עם מזג אוויר נהדר ואנחנו יוצאים ליום הטיפוס השלישי לעבר פסגת הקילימנג'ארו. היום היעד הוא לטפס לבקתת קיבו שבגובה 4,700 מטרים.
מתחילים לאט לאט וממשיכים לאט. הגובה כבר מורגש ויש לשמור על קצב איטי שלא מעייף ושלא מאמץ יתר על המידה.
עולים בסוואנה, כשסביב הקקטוסים האנדמיים הייחודים לקילימנג'ארו. עוברים את הנקודה האחרונה בה זורמים המים וממשיכים לטפס במדבר האלפיני של הקילימנג'ארו - כולו שממה ומרחבים של "מי רוצה לחיות כאן?".
לאחר כ-4 שעות של הליכה מתקרבים לנקודה של ארוחת צהרים ושוב שערי שמים נפתחים וגשם זלעפות יורד (מי אמר "המדבר האלפיני"???). אחנו מוותרים על צהרים בטבע וממשיכים בצעד קל לעבר 4,700 מטרים שמגיעה אלינו במהרה. איזה קצב! איזו קבוצה!!
קצת תמונות, חלוקה לחדרים בבקתת האבן הגדולה, ארוחת צהרים (אותה ארוחה שלא אכלנו לפני כשעה וחצי) ועוד מעט כבר ארוחת ערב.
מסביב עוד כמה מטפסים שמתכוננים לצאת לטפס בחצות ואנחנו ממשיכים עם התוכנית שלנו של טיפוס באור יום!
הכנת התיקים, הציוד, קצת אוכל והרבה מים, תדריך לקראת יום הפסגה ולילה טוב (למי שיכול לישון בגובה ותחת ההתרגשות הגדולה).

יום רביעי לטיפוס - עד הפסגה 5,895 מטרים

NON STOP TO THE TOP בחמש לפנות בוקר, נרגשים ונלהבים יוצאים לדרך. קצת קר (לא נורא!), עדיין חושך וצריך פנסי ראש, וכולנו יחד בטור ארוך ובקצב איטי הולכים מעלה. צעד-צעד, לאט-לאט, וכולם יחד מטפסים.
500 מטרים ראשונים בגובה, עד "המערה" עוברים עלינו בנעימים, מזג אוויר טוב, זריחה משגעת מעל המוואנזי, והקושי עוד סביר. צוות גדול של מקומיים הולך סביבנו ועוזר, האחים דוחפים ומושכים אחד את השני. כיף לנו יחד (כבר כתבתי ואמרתי).
ה-500 מטרים הבאים בגובה כבר קשים, הדרך מפותלת - הולכים ב"נחש מתפתל" כדי למתן את השיפוע החד. וה-200 מטרים האחרונים ב"צינור" של הלסעים, השיפוע חד, אין חמצן, הגוף עייף! קצת מתנשפים וקשה להרים את הרגלים ממדרגה למדרגה. אבל כולנו יחד ולוותר זו בכלל לא אופציה!
לאוכף של גילמן, כ-200 מטרים בגובה נמוך מהפסגה, אנו מגיעים עייפים אך כולנו יחד.
ואז, כצפוי עם המזל שלנו (משהו אמר "הנאחס של בן...") מזג האוויר משתנה וסופה של שלג מסתערת עלינו. אבל אנחנו אנשים מאמינים והמזל לא משנה לנו ומעולם לא היינו קרובים כל כך לפסגה. עייפים, מותשים, סגורים תחת חליפות הסערה אנחנו נושכים שפתיים ומממשיכים בטיפוס. הקרקע מתכסה בשלג וגם אנחנו הופכים ללבנים ועם זאת "נוע תנוע" והקבוצה ממשיכה בדרכה מעלה.



עוצרים לתמונה קצרה באוכף של סטלה, כ-150 מטרים נמוך מפסגת הקילימנג'ארו ומיד ממשיכים לטפס - לא כיף לעצור באמצע של סופת שלג. (דרך אגב - מי שמגיע לאוכף של גילמן או לאוכף של סטלה זכאי לתעודה שהגיע לפסגת קילימנג'ארו, שכן שתי הנקודות נמצאות על הרכס הגבוה של ההר).
אנחנו ממשיכים לטפס, השלג עמוק, הרוח מכה בנו והשלג לא נעים בכלל. הקושי אדיר ואנחנו בקצב איטי, הכי איטי שאני מכיר מאי פעם...
כל הקבוצה הולכת יחד, לפעמים צריך קצת לחכות לסוף הטור, לפעמים צריך להעביר מישהו קדימה, לפעמים צריך רגע לנשום או קצת לשתות. אבל אנחחנו חזקים, לא שבירים ולא נפסיק עד הפסגה!
8 שעות ו-40 דקות של הליכה איטית, קשה, סוחטת עם המון המון כוח רצון, הרבה מעבר לכוחות של הגוף וכולנו יחד על הפסגה.
אין זמן לנוח, אין זמן ליהנות מההישג האדיר וכבר יש לרדת למטה. תמונה קצרה, כולם יחד וקדימה לדרך בירידה. עוד יום (ולילה) ארוך לפנינו.

הירידה מפסגת קילימנג'ארו

כל צעד בירידה עושה טוב, אבל גם כל צעד קשה, וחלק מהאחים מותשים וכבר מזה זמן "הולכים על האדים". אבל למטה יש להגיע!
יורדים כ-4 שעות, בתוך סופת שלג, וכל ההר לבן. עד לבקתת קיבו שבגובה 4,700 מטרים. אבל כאן זה לא נגמר ועלינו להשלים את הירידה עד לבקתת הורמבו - 3,700 מטרים, כדי שנוכל לישון טוב הלילה וכדי שמחר יהיה לנו רק עוד 20 ק"מ בירידה. יוצאים עם חשיכה לדרך של 10 ק"מ בירידה. אחד מהאחים "עולה על אלונקה" הוא כבר הרבה מעבר לאפיסת כוחות וכל השאר עייפים, מרוצים, מותשים, אבל הולכים.
לקראת חצות וברוח טובה ומדהימה אנחנו מגיעים להורמבו! איזה גיבורים! איזה כיף לנו!!

יום אחרון על ההר - הירידה עד השער

בוקר טוב קילימנג'ארו. כולנו קמים עייפים, מרוצים ולפנינו עוד 20 ק"מ בירידה.
רצינו שחלק ירדו בטנדר (אמבולנס), אבל הדרך של הרכב להורמבו נסחפה בעקבות סופת הגשם של יום האתמול ואין אפשרות לפינוי רכוב מהורמבו. אז הולכים ברגל... גיבורים!
יורדים 12 ק"מ במזג אוויר נהדר עד לבקתת מנדרה. ארוחת צהרים קלה וממשיכים עוד בירידה 3 ק"מ ברגל עד לנקודת הפינוי ברכב. נפרדים משלושה אחים וממשיכים על השביל בירידה. צועדים בקצב טוב עד השער של השמורה. מצב רוח מעולה וכולם בריאים ושלמים, קצת כואבים אבל האושר מציף ומפצה על כל הכאבים.
בשער של השמורה מחכה לנו כל הצוות הענק שסייע לנו בטיפוס ופוצח בשירים וריקודים וסוחף אותנו לתוך החגיגה. עוברים לטקס התודות וגם עכשיו הגשם לא מוותר ו"תוקף" אותנו בשיא עוצמתו. אבל הכול קטן עלינו. מחלקים עוד מתנות, מסיימים, נפרדים, הצוות המקומי מרוצה ואנחנו מרגישים "בשמיים" בתחושה ואתמול אף פיסית היינו בגובה של השמיים.
נוסעים למושי, מקלחת (זה ואוו!), ארוחת ערב מעולה במסעדה, ולילה טוב אחים שלי, אוהב אתכם מאוד מאוד!



למחרת יום אחרון במושי. רגוע וכיף. מחזירים את כל הציוד ששכרנו וזה המון דברים, עושים עוד קניות, מזכרות, שוק ואפילו מסאג' ויוצאים לדרכנו הארוכה חזרה הביתה ב-3 טיסות דרך אתיופיה, איוד האמירויות ולבסוף נחיתה בארץ.

תודה ענקית לכל האחים על הרוח ועל הביחד - רק כך כולנו הגעו לפסגה!

יום ראשון לטיפוס מגובה 1,970 ל- 2,720 מטרים

יום שני לטיפוס מגובה 2,720 ועד 3,720 מטרים

יום שלישי לטיפוס מגובה 3,720 ועד 4,700 מטרים

יום הפסגה - מגובה 4,700 ל- 5,895 מטרים

הירידה מהפסגה מ- 5,895 מטרים ועד שער השמורה

חגיגת המטפסים והצוות המקומי